פסק-דין

תביעה כספית בגין השכרת מקום אחסנה.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובע הינו המחזיק של המקרקעין הידועים כגוש 4595 חלקה 5 תת חלקה 83 (משק 83) במושב גימזו (להלן-"המושב")
2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות מורכבות במים.

מערכת היחסים בין הצדדים:

1. בתחילת חודש ינואר ביצעה הנתבעת מספר פרויקטים משותפים עם חברת אליתא בטחון בע"מ (הלן-" אליתא"), אשר מנהלה היה מר קובי (יעקב) שמעון (להלן-"קובי"). בין התובע לבין קובי היה קשרים עסקיים.
2. בתחילת חודש ינואר 2012 הייתה הנתבעת זקוקה למקום אחסנה לציוד שלה. על כן קישר קובי בין מנהל התובעת, מר איליה ז'ק (להלן-"איליה") לבין התובע.
3. בפגישה משולשת בה נכחו התובע קובי ואיליה אמר איליה לתובע כי הוא צריך שטח אחסנה פתוח בשטח הגדול מ- 500 מ"ר על מנת לפרוס בו ציוד כבד ומכולת ציוד.

כן אמר איליה לתובע כי הוא צריך חדר מלאכה לטפול בציוד ומשרד. בעניין זה הסכימו הצדדים כי הנתבעת תשפץ מבנה רעוע שהיה במקרקעין ויותאם לצרכיו האישיים. עלות השיפוץ הגיעה לסך 38,456 ₪.

הצדדים חלוקים ביניהם מה היו דמי השכירות בגין השכרה זו, ובכך אדון בהמשך.

1. ביום 30.4.12 העביר איליה את הציוד של הנתבעת למקרקעין, שכלל בין היתר מכונת ציוד ושינה, וכן את הציוד הכבד שדרש לאחסן במקרקעין.

בסמוך למועד זה הגיע לחלקת התובע עובד מטעם הנתבעת, אשר עבד בחדר המלאכה וטיפל בציוד, אך לאחר כשבועיים הפסיק העובד להגיע למקום, לאחר שהלין על תנאי העסקתו, ומאז חדר המלאכה והמשרד לא היו עוד בשימוש, וכן לא היה ניתן לעשות בהם שימוש עקב ציוד שהושאר בהם.

1. התובע פנה לאיליה על מנת שיחתום על חוזה שכירות בתנאים כפי שסוכמו ביניהם, אך איליה התחמק מלחתם על חוזה שכירות.
2. באותה תקופה פורקה השותפות בין הנתבעת לבין חב' אליתא.

טענות הצדדים:

טענות התובעת:

1. טוענת התובעת כי במו"מ להשכרת שטח ההחסנה והמשרד הוסכם בין הצדדים כי תמורת כל חודש שכירות עבור שטח ההחסנה תשלם הנתבעת לתובע דמי שכירות בסך 2,000 ₪, ותמורת שכירת המשרד תשלם הנתבעת לתובע דמי שכירות בסך 2,000 ₪ נוספים לכל חודש, כאשר עלות השיפוץ תקוזז מדמי השכירות, כך שהנתבעת לא תשלם דמי שכירות עבור המחסן והמשרד במשך 19 חודשים, ותשלם דמי שכירות למחסן ולמשרד החל מהחודש ה-20.
2. הנתבעת לא שילמה מאומה עבור דמי השכירות מאז יום 30.4.19, ובהתכתבות בין הצדדים טען ב"כ הנתבעת שהייתה הסכמה שדמי השכירות יהיו בסך 2,000 ₪ בחודש, אך לאחר מכן הוסכם שדמי השכירות יופחתו לסך 1,000 ₪, כולל שמירה. טענה זו הינה אבסורדית, שכן אין כל היגיון כלכלי בטענה זו.
3. עד למועד הגשת התביעה ביום 23.11.16 לא פינתה הנתבעת את המקרקעין המושכרים ולא שילמה את דמי השכירות. לטענת התובע, הנתבעת חייבת לשלם לו את הסך 120,000 ₪ בתוספת מע"מ לפי הפירוט כדלקמן:

• בגין תקופת השכירות של המשרד וחדר המלאכה את הסך 10,000 ₪ בגין 5 חודשי שכירות לאחר קיזוז דמי שכירות של 19 חודשים;
• בגין תקופת אחסון בשטח האחסון בסך 110,000 ₪.

כן תבע התובע שהנתבעת תפנה את השטח האחסנה ותוציא ממנו את כל הציוד שאחסנה.

טענות הנתבעת:

1. טוענת הנתבעת כי חב' אליתא הגישה לבית המשפט נגד הנתבעת, חב' מילאז', בתיק אז' 2160-02-13 תביעה כספית, נושא שכירות המחסן היה אחד הנושאים בתביעה זו. בתביעה של חב' אליתא היה קובי אחד העדים המרכזיים מטעם חב' אליתא, ובפסק הדין נקבע שמי ששכר את המחסן והמשרדים היו שתי החברות, על כן יש לחייב גם את חב' אליתא בתשלום דמי השכירות עבור המחסן.
2. ממשיכה וטוענת הנתבעת כי הוסכם שעבור המגרש תשלם הנתבעת את הסך 1,000 ₪ וכי התובע ישמור על הציוד שאוחסן. התובע סירב לחתום על חוזה שכירות לשטח האחסנה, וכי הזניח את הציוד, אשר הפך לגרוטאות ויצא מכלל שימוש. על כן מדובר בגרוטאות שהפכו להיות כאלה עקב רשלנותו של התובע, כך שאינה מחזיקה כלל במקרקעין.
3. התובע הוציא ציוד של התובע שהיה במחסן, ונעל במנעול את דלת המחסן, ובכך מנע ממנה להשתמש במחסן. וכן ציוד נלווה נעלם או נגנב מהמקרקעין.
4. במהלך חודש מאי 2013 פנתה הנתבעת אל התובע וביקשה לשלם לו את הסך 12,000 ₪ ולפנות מהשטח את הציוד שאחסנה בו, אך התובע סירב, שכן דרש לקבל מהנתבעת את הסך 100,000 ₪. על כן פנתה הנתבעת לשמאי מטעמה על מנת שיעריך את הנזקים שנגרמו לציוד של הנתבעת.

כתב התשובה:

1. התובע הגיש כתב תשובה בו טען כדלקמן:
2. המחסן שימש כמחסן עבודה של הנתבעת. פרט לאחסון מועט של דברים במחסן, לא היה כל שימוש במחסן מעבר לכך;
3. הנתבעת לא שילמה מאומה עבור השימוש במחסן, למרות פסק הדין בתביעה אליתא נגד הנתבעת;
4. הציוד המצוי בעת הגשת כתב התשובה הוא למעשה גרוטאות חלודות ושבורות של מערכת לניקוז ביוב, אשר הגיע במצב לא תקין מלכתחילה לשטח;
5. מעולם לא הסכים התובע לשמור על הציוד של הנתבעת, והנתבעת לא עונה לטלפונים ומסננת את השיחות שלו לאיליה;
6. התובע לא הוציא מהחסן כל כלי שהוא;
7. מוכחשים סכומי הנזק להם טוענת הנתבעת, והנתבעת אחסנה את הציוד מחוץ למכולה, מכיוון שבמכונה הגדולה לא יכול להיכנס לתוך המכולה;
8. טיוטת החוזה שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה היא למעשה ניסיון של הנתבעת לייצר ראיות על דבר שמעולם לא היה ולא הוסכם בין הצדדים;
9. הציוד שנטען שנלקח מהמושכר, נלקח על יד הנתבעת, ואילו התובע לא לקח מאומה מהציוד של הנתבעת.

ההודעה לצד ג':

1. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' נגד חב' אליתא. אך מאחר והצדדים הגיעו להסכם פשרה בהודעה לצד ג', לא אתעכב על טענות הצדדים בהודעה לצד ג'.

ההסכמות בין הצדדים:

1. ביום 6.6.17 הגישו הצדדים הסכם פשרה שנוסחו כדלקמן:

"1. הצדדים לתביעה זו הגיעו להסכמה לפיה ימחק סעד אחד בתביעה וכן העובדות המתייחסות לסעד זה ותדחה ההודעה לצד ג'.

2. הסעד והעובדות שימחקו מתייחסים לחוב הנטען של הנתבעת לתובעת בדבר שכירות המחסן וחדר המלאכה בסך 10,000 ₪ ואשר בגין טענה זאת הוגשה הודעת צד ג'.

3. לאור האמור הוסכם כי סעיפים 24, 26 לכתב התביעה ימחקו, סכום התביעה הכולל הנקוב בסעיף 30.ב יעמוד על הסך 110,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין במקום 120,000 ₪ וההודעה לצד ג' תידחה ..."

בהתאם להודעה זו נדחתה ההודעה לצד ג', כך שאין צורך לדון בהודעה לצד ג'.

1. בישיבת יום 13.9.17 הסכימו הצדדים שהנתבעת תפנה מהמושכר את כל הציוד שאוחסן במושכר, בתוך 90 יום ממועד הישיבה הנ"ל. דבר זה מלמד שהציוד היה מאוחסן במושכר גם לאחר הגשת התביעה ועד 90 יום לאחר הישיבה מיום 13.9.17. לאור הסכמה זו התייתר הצורך לדון בסעד הפינוי.

יחד עם זאת, הסכמת הצדדים מיום 13.9.17 מהווה ראיה חותכת שנכון ליום הגשת התביעה היה כל הציוד של הנתבעת מאוחסן במושכר שהשכיר התובעת לנתבעת לצורך אחסון ציוד זה.

העדויות:

1. מטעם התובע העידו העדים כדלקמן:
2. התובע אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו חזר על האמור בכתב התביעה ובתכתב התשובה.

התובע נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי בחודש יוני 2013 בה דרש מהנתבעת לפנות את הציוד שלה מהשטח. מאז משלוח המכתב ביוני 2013 לא היה כל שינוי בשטח, למרות שהוא התקשר לאיליה נספר רב של פעמים. אך לאחר מכן התקשר אליו איליה ואמר לו שהכין חוזה שכירות לחתום עליו, וכי אם יחתום על ההסכם יקבל את כספו. הוא קבע עם נציג הנתבעת בלטרון, וכשקרא את ההסכם קם והחל, ואז הוגשה התביעה. כשהיה בעבודה, הגיע מי מטעם הנתבעת ולקח מכונית. אמו בת ה-80 נתנה לו ייפוי כוח לטפל בכל ענייני המשק, והוא כולל הגשת התביעה, כן הוא מנהל את כל העניינים במשק אצל כל הרשויות. הוא לא קיבל את הציוד, אלא השכיר שטח לאחסנה, והנתבעת אחסנה שם דברים כרצונה. איליה ביקש לשלם רק עבור 16 חודשים בסך 1,000 ₪ לחודש, ובכך לסיים את העניין. הוא לא היה אמור לשמור על הציוד של הנתבעת. הוא רצה לקחת את הסך 12,000 ₪, אך איליה התנה את התשלום בחתימה על הסכם השכירות שחיבר והציג לו. הוא לא רצה לחתום על ההסכם בגלל הסכום שלא היה מוסכם עליו ובגלל זה שאיליה דרש ממנו לחתום שהוא יחתום על הציוד ויהיה אחראי עליו. לא זרק את הציוד מהשטח המושכר, כי הציוד לא שייך לו.

1. התובע הגיש את תצהירו של מר קובי (יעקב) שמעון, אך לא הביאו לחקירה נגדית על תצהירו. קובי נחקר בתביעה שהגישה אליתא נגד הנתבעת. הנתבעת הגישה את פסק הדין בתביעה הנ"ל כחלק מראיותיה בתיק זה, ועל כן הממצאים שנקבעו בתביעה הנ"ל, המבוססים גם על עדותו של קובי, ככל שהם משיקים לתביעת התובע נגד הנתבעת, מחייבים את הנתבעת גם ללא חקירתו של קובי.
2. מטעם הנתבעת העידו העדים כדלקמן:
3. חוות דעת של המהנדס הימי י. שכטרמן, אשר העריך את הנזק שנגרם לציוד של הנתבעת. המומחה בדק את הציוד במושב גמזו ביום 9.6.17 וצילם אותו, אך קודם לכם לא ראה את הציוד ובדק אותו. המומחה נתן חוות דעתו על סמך השוואת תמונות ומידע שקיבל מאיליה.

ב"כ התובע לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, ובעת ישיבת ההוכחות התייצב המומחה בבית המשפט, אך ב"כ התובע אמר שלא ביקש לחקור את המומחה.

סבור אני שחוות הדעת של המומחה אינו יכולה לסייע לנתבעת, שכן המומחה לא היה יכול לדעת מה היה מצב הציוד לפני החסנתו בשטח המושכר, וכל חוות דעתו מסתמכת על מידע שקיבל מאיליה.

1. מר עזרא קונפינו (להלן-"מר קונפינו") אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר כי הוא מכיר את איליה שנים רבות . בתחילת 2013 ביקש ממנו איליה להתלוות אליו למושב גימזו. איליה ביקשה שיתאמו מועד עם התובע להוצאת הציוד מהשטח, ולשם כל ביקש שיתלווה אליו. בתיאום עם התובע, הגיעו הוא ואיליה לשלם עבור השכירות ולתאם מועד לאיסוף הציוד. איליה הביא עמו 12,000 ₪ במזומן. איליה מסר לו את הכסף על מנת שישלם אותם לתובע. בעת שהגיעו לשטח ראה ציוד שהיה זרוק בשטח, ובשל גשמים והשמש נגרם לו נזק. איליה מסר לו כי הוסכם שהציוד יאוחסן בתוך מכולה. איליה אמר לו שככל הנראה הציוד הוזז על ידי כלי כבד, וכי חסרים בו חלקים רבים. איליה התחיל לצלם, והתובע החל לאיים עליו. איליה אמר שיתבע פיצויים על הנזקים, והתובע דרש לקבל את הסך 12,000 ₪ בתמורה לשחרור הציוד. בשלב מסויים דרש התובע סכום העולה על 100,000 ₪ בתמורה לשחרור הציוד, אך איליה לא הסכים.

מר קונפינו נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי הארוע עליו הצהיר בתצהירו היה בחודשים ינואר-פברואר 2013. איליה נתן לו מעטפה עם 12,000 ₪ ובקש אותה להביא לתובע. כשנשאל העד שהדברים סותרים את האמור בתצהירו אמר כי איליה התקשר אליו ואמר לו שהוא נמצא באזור, וכי שניהם ילכו יחדיו לתובע. (בשלב זה הסתבך העד בעדותו והתברר כי מה שכתב בתצהירו שאיליה נתן 12,000 ₪ במעטפה אינו נכון, וכי איליה הגיע ובידו מעטפה עם 12,000 ₪. האמור בתצהירו של העד ובחקירתו הנגדית אינו יכול בקנה אחד, כך שסתירות אלו מטילות ספק על עדותו של העד). כשהיה בשטח ראה חלודה על הציוד. מדובר בציוד גדול עם הרבה כבלים, אך הוא אינו מבין בציוד שהיה בשטח. הציוד שהיה בשטח עקב גודלו לא ניתן היה להכניס אותו למכולה. הוא לא ראה את הציוד קודם לכן, אך הציוד היה עקום והיו בו מכות והוא היה חלוד. מי שראה שחסרים חלקים זה איליה, כי הוא לא ראה הציוד קודם לכן. הוא כתב זאת בתצהיר כי האמין לאיליה. לא קרא את אשר כתוב בתצהיר שאיליה אמר שיביא חוות דעת שמאי, ואינו יודע מתי זה היה, והוא לא אמר שאיליה אמר שיביא שמאי. רוב הזכרון שלו הוא מהעימות שהיה בין התובע לבין איליה. בעימות אמר התובע לאיליה כי גם אם יביא לו 100,000 ₪ לא יתן לו להוציא את הציוד. הוא היה בגימזו פעמיים, ובשתי פעמים אלו איליה לא היה עמו (דבר זה עומד בסתירה מהותית בכל האמור בתצהירו). הוא לא התכוון לקנות את הציוד של איליה, והוא הגיע לגימזו כי הוא חיפש לעשות תחנת הסגר לבעלי חיים, ובמושב גימזו יש כבשים.

מחקירתו הנגדית של מר קונפינו עולה שמרבית עדותו היא עדות שמיעה, אינו מבין בציוד שהיה בשטח, לא ראה את הציוד שהיה בשטח, והתגלו סתירות מהותיות בעדותו. בנסיבות אלו סבור אני שאין לסמוך על עדותו של מר קונפינו.

1. איליה, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו חזר על האמור בכתב התביעה.

איליה נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי הו מהנדס תת ימי ותת קרקעי. חב' אליתא היא חברה של קובי שהוא חבר שלו, ובשעה ששכרו את המחסן ושטח ההחסנה הם היו שותפים. מטרת השותפות הייתה לביצוע פרויקטים במרכז, והיה צורך במחסן ובשטח אחסון למכונות וחלקי חילוף ולמנות אדם שיטפל בכל הציוד, כי הוא גר בבאר שבע וקשה לו להביא עובדים מבאר שבע. השותפות הייתה למשך כארבעה וחצי חודשים. את המכשיר הפעילו במים במשך 3 חודשים יחד עם קובי. קובי הכיר לו את התובע, ובשם השותפות הוא עשה את ההסכם עם התובע, והוא אישר את העסקה עם התובע. קובי בנה את המחסן בעת שהיו שותפים. התובע לא קשור לסכסוך של איליה עם קובי. הם הביאו את הציוד לשטח האחסנה עם מנוף לצורך תיקונים ולהמשך עבודה. במחסן היה כמה מנועים הידראוליים שקובי זרק מהמחסן. הוא ביקש ממאיר לפתוח את המחסן, אך מאיר אמר שאין לו מפתח כי קובי החליף את המנעולים. השכירות בסך 2,000 ₪ הייתה כולל המחסן. הוא לא ניסה לקבל את המחסן חזרה, כי הוא לא צריך להשתמש במחסן. הוא לא צריך לשלם עבור המחסן, אלא קובי, כי הוא לקח את המחסן. אמנם הוא לא היה צריך את המחסן, אך מאחר והייתה שותפות, הוא הסכים לשכור גם את המחסן. לאחר מכן קובי והתובע הסכימו להמשיך לעבוד ביחד, וקובי הכניס ציוד שלו למחסן, אך אינו יודע למשך איזו תקופה. לא היה לו כל הסבר של ממש מדוע לא תבע דמי שכירות מקובי, למרות ששניהם שכרו את המחסן מהתובע. הוא הגיע לתובע עם 12,000 ₪ לתובע בחודש מרץ 2013, אך לא לקח את הציוד כי כשהגיע ראה שהציוד הוזז מהמקום וניזוק. בשנת 2013 לא הזמין שמאי כי קיבל מכתב מעוה"ד של מאיר שאסור לו להיכנס לשטח ההחסנה. גם לאחר הוצאת הציוד הוא לא שילם את דמי השכירות למרות ההסכמה כי לתובע לא היו חשבוניות לתת. הוא לא היה בשטח ההחסנה במשך 11 חודשים כי היה עסוק בפרויקטים אחרים. לא התובע הוא זה שגנב את הציוד שנגנב. התובע אחראי כי היה מדובר בשטח מגודר עם כלבים ומצלמות. לא היה לו הסבר של ממש לסתירה בין עדותו לעדות מר קונפינו שאמר שהנזק נגרם כתוצאה מהגשם. התובע לא צריך לישון בשטח האחסנה והשמירה היא שאף אחד לא ייכנס לשטח.

יש לציין שבעניינים רבים עדותו של איליה היא עדות יחידה, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ובפרטים רבים אינה הגיונית מבחינה כלכלית. אך אתייחס לדברים אלו להלן, ככל שיהיה צורך בכך.

1. לאחר סיום הראיות, הגישו הצדדים את סיכומיהם.

דיון ומסקנות:

נקודת המחלוקת שנותרה לדיון:

1. התובע תבע סעד של פינוי הציוד מהשטח הפתוח. לגבי סעד זה הגיעו הצדדים להסכמה בישיבת יום 13.9.17, כך שעניין זה הגיע לסיומו.
2. בהסכם הפשרה לדחיית ההודעה לצד ג' הסכימו כל הצדדים למחוק את סעיפים 24 ו-26 לכתב התביעה. סעיפים אלו בכתב התביעה מתייחסים לתשלום יתרת דמי השכירות עבור המשרד והמחסן. לאור מחיקת סעיפים אלו, הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם בעניין יתרת דמי השכירות עבור המחסן והמשרד, כך שגם עניין זה הגיע לסיומו.
3. לאור כל האמור לעיל, נותר לדיון נושא הפרש דמי השכירות עבור שטח ההחסנה הפתוח, שהיה גדול מ- 500 מ"ר.

זכות התובע להגיש את התביעה:

1. מששכרה הנתבעת את שטח האחסנה הפתוח מאת התובע, הודתה למעשה שהוא בעל הזכויות להשכרת שטח האחסנה הפתוח, וממילא גם בעל הזכות להגיש תביעה זו. לא ייתכן שמצד אחד הנתבעת תכיר בזכותו ובכוחו של התובע להשכיר לה את שטח באחסנה הפתוח, אך מצד שני לא תכיר בזכותו לתבוע על פי החוזה שנכרת ביניהם. בנוסף לכך, התובע הציג ייפוי כוח שנתנה לו אמו הקשישה לטפל בכל ענייני המשק, לרבות הגשת תביעות, ייפוי כוח הסותר את טענה זו של הנתבעת.

האם נכרת חוזה שכירות אודות שטח האחסנה הפתוח?

1. בכתב ההגנה ובעדותו מודה למעשה איליה כי שכר את שטח האחסנה הפתוח, וכי אחסן בו ציוד השייך לנתבעת. גם נוסח חוזה השכירות שביקש להחתים עליו את התובע תומך במסקנה זו. המחלוקת בין הצדדים היא בדבר תנאי חוזה השכירות.

תנאי חוזה השכירות:

גובה דמי השכירות:

1. בפסק הדין בתיק אז' 2160-02-13 נקבע ממצא עובדתי כי תמורת שכירות המחסן והמשרד היה על אליתא ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסך 2,000 לחודש. על כן הסך 2,000 ₪ אינו כולל את דמי השכירות עבור שטח האחסנה הפתוח ששטחו למעלה מ- 500 מ"ר.
2. מאחר ונקבע כממצא עובדתי בתיק אז' 2160-02-13 כי דמי השכירות עבור המחסן והמשרד (שהיו בשטח של שבין 65 מ"ר ל-80 מ"ר) היו בסך 2,000 ₪ לחודש, אזי ודאי שנקבעו דמי שכירות עבור שטח האחסנה הפתוח. השאלה היא מה היה גובה דמי השכירות המוסכם.
3. התובע העיד כי דמי השכירות המוסכמים עבור השכרת שטח האחסנה הפתוח היו בסך 2,000 ₪ לחודש. עדות זו הינה העדות אותה העיד בתיק אז' 2160-02-13. בגרסתו זו תמך קובי בעדותו בתיק אז' 2160-02-13.
4. איליה העיד כי הסכים עם התובע שישלם לו את הסך 1,000 ₪ בלבד עבור שכירת שטח ההחסנה הפתוח. סבור אני שאין לקבל את טענתו זו של איליה מהסיבות כדלקמן:
5. עדותו של איליה הינה עדות יחידה עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש];
6. עדותו של התובע נתמכת בעדותו של קובי בתיק אז' 2160-02-13 (ראה עמ' 9 לפסה"ד שורות 5 – 7);
7. מעדותו של איליה בתיק אז' 2160-02-13 עולה שהלך המחשבה של איליה הוא שמאחר שחב' אליתא הייתה שותפה עם הנתבעת, אזי חב' אליתא צריכה לשלם מחצית מדמי השכירות והנתבעת צריכה לשלם מחצית מדמי השכירות. מחשבה זו אינה נכונה כי בהתאם לפקודת השותפויות כל שותף אחראי לכל חובות השותפות. ואם מדובר בתקופה שלאחר פירוק השותפות, אזי רק הציוד של הנתבעת היה בשטח האחסנה הפתוח, וממילא עליה לשלם את דמי השכירות עבור שטח האחסנה הפתוח;
8. בהשוואה לדמי השכירות של המחסן והמשרד ששטחם היה לכל היותר 80 מ"ר, הסך 1,000 ₪ בגין שטח אחסנה פתוח ששטחו למעלה מ- 500 מ"ר, אינו הגיוני ואינו כלכלי.
9. לאור האמור לעיל, סבור אני שהצדדים הסכימו שדמי השכירות החודשיים עבור שטח האחסנה הפתוח יהיה בסך 2,000 ₪ לחודש.

שמירה על הציוד וטיפול בו:

1. טוען איליה כי במסגרת הסכם השכירות התחייב התובע לטפל בציוד ולהשגיח עליו. התובע מכחיש טענתו זו של איליה והעיד כי בעקבות דרישה זו סירב מכל וכל לחתום על חוזה השכירות עליו ביקש איליה להחתים אותו.
2. סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעת לעניין השמירה והטיפול בציוד מהסיבות כדלקמן:
3. השמירה על הציוד הייתה מחייבת שמירה אישית יומם ולילה או התקנת מצלמות עם מוקד הרואה את כל הצילומים על גבי מסך. משמעות שמירה זו היא העסקת שומרים במשך 24 שעות ביממה, שעלותם עולה עשרות מונים מהסך 2,000 ₪. דהיינו, טענה זו אינה סבירה מבחינה כלכלית;
4. הציוד שאוחסן בשטח הוא ציוד מקצועי, המחייב טיפול של אנשי מקצוע מיומנים. התובע הינו מושבניק שאין לו כל ידע בטיפול בציוד זה;
5. עדותו של איליה בעניין זה היא עדות יחידה של בעל דין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות;
6. משקיבלה הנתבעת לידיה את שטח ההחסנה, עברה החזקה בו לידיה והאחריות לשטח זה הייתה שלה, שכן התובע לא היה יכול להיכנס לשטח האחסנה כל עוד הוא נמצא בחזקת הנתבעת על פי חוזה השכירות;
7. נוסח החוזה עליו ביקש איליה להחתים את התובע אינו יכול לסייע לתובע, שכן מסמך זה מעיד לטענת התובע שאיליה ביקש לשנות את תנאי השכירות ולהוסיף תנאים שלא הוסכם עליהם מעולם. דהיינו, לטענת התובע, במסמך זה מנסה איליה ליצור ראיות יש מאין.
8. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שלא הוסכם בין הצדדים שהתובע ישמור על הציוד ויטפל בו.

דרישות התובע לפינוי הציוד של הנתבעת:

1. ביום 1.6.13 כתב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת מכתב ובו דרש מהנתבעת לשלם לתובע את הסך 3,000 ₪ עבור כל חודש שימוש בשטח ההחסנה הפתוח ובמחסן, וכי הנתבעת תוכל לקחת את הציוד רק לאחר תשלום דמי ההחסנה הנ"ל. מכתב זה נענה במכתב תשובה של ב"כ הנתבעת, ולמעשה הנתבעת השאירה את הציוד בשטח האחסנה עד ליום 23.10.17.
2. ממכתבו של ב"כ התובע עולה כי הוא החזיק בציוד של הנתבעת כערובה לפרעון החוב של הנתבעת בגין דמי השכירות, ובכך טען טענת עכבון של הציוד עד לתשלום דמי השכירות. בכך השתמש התובע בזכות העיכבון שנתונה לו על פי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.
3. הנתבעת בחרה שלא לשלם לתובע את דמי השכירות ולהתכחש לחובתה לשלם לתובע את הסך 2,000 ₪ עבור כל חודש שכירות, תוך שהיא טוענת טענות להתחייבויות של התובע שלא התחייב בהן. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את דמי האחסנה מאז החסנת הציוד בשטח הפתוח ועד ליום הגשת התביעה.
4. מוסכם על הצדדים כי הנתבעת אחסנה את הציוד בשטח הפתוח ביום 30.4.12, וכי עד ליום הגשת התביעה לא שילמה מאומה לתובע עבור דמי השכירות בגין השטח הפתוח.
5. אין מחלוקת בין הצדדים שחלפו 55 חודשים מיום אחסנת הציוד בשטח הפתוח ועד ליום הגשת התביעה. לאור זאת, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך 110,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

מאחר ולא שולמה אגרה עבור רכיב המע"מ, אינני פוסק תשלום מע"מ לתובע.

טענת הקיזוז:

1. טוענת הנתבעת כי אם תחוייב לשלם לתובע כל סכום שהוא יש לקזז מסכום זה את הנזקים שנגרמו לציוד בעת שהיו בשטח האחסנה הפתוח.
2. סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעת בדבר הקיזוז מהסיבות כדלקמן:
3. לעיל קבעתי שהתובע לא התחייב לשמור על הציוד ולטפל בו;
4. הנתבעת אחסנה את הציוד תחת כיפת השמיים, ועליה היה לקחת בחשבון שהציוד נתון לפגעי מזג האוויר;
5. הנתבעת לא הוכיחה שהציוד הוזז ממקומו, וכי התובע הוא זה שהזיז את הציוד ממקומו;
6. התובעת לא הוכיחה שנגנב ציוד משטח האחסנה, וכי התובע הוא זה שגנב אותו. איליה הודה שהתובע לא הזיז את הציוד המקום, לא לקח כל ציוד מהמקום, וכי קובי הוא זה שהוציא דברים מהמחסן.
7. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הקיזוז שטענה הנתבעת.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן:

1. את הסך 110,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (23.11.16) ועד ליום התשלום בפועל;
2. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל;
3. שכ"ט עו"ד בסך 11,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ט, 18 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.