1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע בת.א 3326/04 שניתנה על ידי כב' השופט יעקב דנינו ביום 22.11.16, בה נדחתה בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע צווי הפינוי וההריסה שניתנו ביחס למקרקעין נשוא הבקשה.
2. המבקשים הינם תושבי הכפר אום אלחיראן, המצוי בסמוך לישוב חורה. נגד המבקשים הוגשו בשנת 2004 תביעות לבית משפט השלום בבאר שבע, לסילוק יד וצו מניעה קבוע. חלק מהתביעות נמחקו בשל קשיים בביצוע המסירה, וחלק הוסיפו להתנהל בפני בית המשפט קמא. ביום 30.7.09 קיבל כב' השופט גד גדעון את התביעות (ת.א. 3326/04 ות.א. 3341/04), וקבע, כי מדינת ישראל היא בעלת המקרקעין, המבקשים ישבו בהם כברי רשות ללא תמורה והמדינה רשאית לבטל את הרשות שניתנה. ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 28.2.11, תוך שנקבע, כי אמנם המבקשים ישבו במקרקעין כברי רשות ולא כפולשים, אולם המדובר ברשות הדירה ועל כן המדינה רשאית לבטלה; כן צוין, כי עומדת למבקשים אפשרות לקבל קרקע חלופית בישוב חורה (ע"א (ב"ש) 1165-09).

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נידונה כערעור (רע"א 3094/11, להלן – "רע"א אלקיעאן"). ביום 5.5.15 נדחה הערעור בדעת רוב. נקבע ,כי טענות המבקשים נגד ההחלטה להקים במקרקעין את הישוב חירן, מבלי לשלב את בתי הכפר בישוב אין מקומם בהליך זה אלא היה על המבקשים להעלותן במסגרת הליכי התכנון. החלטת המדינה הינה סבירה שכן לא ניתן לחייב אותה להכשיר בניה לא חוקית של המבקשים על קרקע שאינה בבעלותם, מאחר וגם הוצע למבקשים לקבל מגרש בתנאים מיטיבים בחורה או לרכוש מגרש בחירן. דעת המיעוט קבעה, כי אמנם לא ניתן עוד לתקוף את הליכי התכנון, אולם מאחר והחלטת הפינוי יצאה מתוך נקודת מוצא, כי המבקשים הינם מסיגי גבול, יש מקום לשקול את הרחבת הפיצוי. בקשה לקיום דיון נוסף על פסק הדין - נדחתה (דנ"א 3959/15).

נגד המבקשים, אשר ההליכים נגדם נמחקו ועל כן לא היו צד להליכים הקודמים, הוגשו תביעות חדשות בשנת 2008, אשר התקבלו על ידי בית משפט השלום בבאר שבע ביום 7.10.13 (ת.א. 1769/08, 1771/08, 1772/08, 1773/08, 1774/08, 1775/08, 1776/08, 1777/08, 1778/08, 1779/08, 1780/08, 1781/08, 1782/08, 1783/08, 1784/08, 1785/08, 1786/08, 1787/08, 1788/08, 1789/08, 1790/08, ו - 1800/08). ערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט זה נדחה, לאור הנימוקים שניתנו בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א אלקיעאן.

1. לאחר תום ההליכים הנ"ל, הגישה המדינה בלשכת ההוצאה לפועל בקשות למתן הודעת פינוי ביחס לכלל המבקשים. הבקשה אושרה ביום 5.10.16, ונקבע כי הפינוי יבוצע בין יום 15.11.16 ליום 30.11.16. שניים מהמבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי בטענה, כי הם אינם נדרשים לפנות את המקרקעין בהעדר חלופת דיור ראויה, אולם בקשה זו נדחתה ביום 17.11.16. נגד החלטה זו תלוי ועומד הליך ערעור (עש"א (שלום - ב"ש) 48390-11-16), כאשר בקשה לעיכוב ביצוע הצווים עד להחלטה בערעור נדחתה.
2. אחר כל הדברים האלה, ביום 22.11.16 הגישו המבקשים - אשר חלקם הינם צד להליכים שהתנהלו בבית המשפט קמא וחלקם הינם צד להליכים אחרים - בקשה דחופה לבית המשפט קמא למתן צו ארעי במעמד צד אחד המורה על עיכוב ביצוע צווי ההריסה והפינוי. בבקשה נטען, בתמצית, כי ביצוע צווי הפינוי בשלב זה יוביל לכך ש - 400 תושבי הכפר יוותרו ללא קורת גג, וזאת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון אשר אישר את הפינוי בתנאי שתובטח לתושבים חלופת דיור בחורה ופיצוי, תנאי שלא קוים עד היום, שכן אמנם נוהלו מגעים עם חלק מתושבי הכפר אך אלה לא הבשילו לכדי הצעה קונקרטית.
3. ביום 22.11.16 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. בית המשפט קבע, כי עניינם של המבקשים נידון בשלוש ערכאות שיפוטיות נפרדות, אשר דחו את טענותיהם, מבלי שיתנו את הפינוי במתן דיור חילופי. על כן, קיים מעשה בית דין המאיין את זכות המבקשים להשיג על ההחלטות השיפוטיות שניתנו. יתרה מזו, בין הצדדים נוהלו מגעים אשר לא הבשילו להעתקת מקום מגורי המבקשים והמבקשים בחרו שלא לפרט מגעים אלה אלא רק לחסות בצל הצהרה כללית ובלתי מחייבת, וזאת על אף שאין בסיס לטענה כי הנטל להוכיח את קיומה של חלופה מוטל על המדינה.

עוד נקבע, כי הבקשה הוגשה בשיהוי, שכן לא הוסבר מדוע הבקשה הוגשה בבוקר הפינוי המתוכנן כאשר פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן ביום 5.5.15. יתרה על כן, מהחלטת רשמת ההוצאה לפועל עולה כי כבר ביום 5.10.16 נקבע כי הפינוי יבוצע בין התאריכים 15.11.16 עד 30.11.16, כך שהמבקשים ידעו לפני כחודש ומחצה את מועד הפינוי המתוכנן ואף על פי כן הגישו בקשה לעיכוב רק בבוקר בו נועד הפינוי להתרחש. גם מטעם זה, ראוי לדחות את הבקשה.

בית המשפט קמא הוסיף, כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, שכן המבקשים לא ציינו כי הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת רשמת ההוצאה לפועל, שהוגשה במסגרת הערעור על החלטת הרשמת, נדחתה, ואף לא ציינו כי בקשה לקיום דיון נוסף ברע"א אלקיעאן נדחתה.

1. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. בבקשה חזרו המבקשים על טענותיהם בבימ"ש השלום וטענו, כי פינוי תושבי אום אלחיראן מבתיהם ללא הסדר שיבטיח להם דיור הולם, הינו בניגוד להוראות פסק הדין שניתן ברע"א אלקיעאן, אשר התנה את חוקיות בפינוי במתן פיצוי בדמות דיור חלופי למפונים. בפועל, רשות הבדואים אמנם יצרה קשר עם חלק מתושבי הכפר, אולם טרם הוצעה להם חלופה קונקרטית, כאשר מתצהירי המבקשים עולה, כי פינויים יהפוך אותם לחסרי דיור. אין מקום לטעון למעשה בית דין בעניין זה מאחר וקביעת בית המשפט העליון התבססה על הצהרת המדינה בדבר קיומן של חלופות, כאשר בפועל הסתבר, כי הצהרות אלה נעדרות כיסוי. לטענת המבקשים, המדינה אינה יכולה לצאת ידי חובתה כלפי המבקשים באמצעות הצעה שאינה קונקרטית ומפורטת, בפרט בהתחשב בכך שהמדובר בבני רשות ולא בפולשים.

המבקשים מוסיפים, כי הבקשה אינה נגועה בשיהוי שכן רק עם פניית המדינה להוצאה לפועל נודע להם כי היא מתכוונת לבצע את הפינוי מבלי להציע להם פיצוי ודיור חלופי. ממילא, אין מקום לטעון לשיהוי כאשר החלטת הפינוי טרם בוצעה. המבקשים סבורים כי לא נהגו בחוסר תום לב כאשר לא הזכירו את ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת רשמת ההוצאה לפועל, מה עוד שממילא אין מקום ליתן משקל לחוסר תום לב נטען בשל השלכותיו הכבדות של הפינוי על המבקשים.

המבקשים סבורים כי יש מקום למתן רשות ערעור בנסיבות בהן המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פינויו של כפר שלם, ולאור סיכוייו הגבוהים של ההליך. אכן, הבקשה בבית המשפט קמא הופנתה, בשל טעות, כלפי הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, אך היא נשלחה ממילא לפרקליטות האזרחית מחוז דרום, האמונה על יצוג כלל גופי המדינה. בנוסף הושמטו מהבקשה בטעות חלק מהמערערים, אך ברי כי הבקשה נוגעת לכלל תושבי אום אלחיראן.

דיון

1. דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש תשובה.

עניינם של המבקשים נידון בפני הערכאות המשפטיות מאז שנת 2004 ועד היום. במהלך תקופה ארוכה זו, ניתנו למבקשים הזדמנויות להעלות את טענותיהם בפני בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון וסופם של הליכים אלו הינו בפסק דין חלוט של בית המשפט העליון בו נקבע, כי על המבקשים לפנות את המקרקעין. בנסיבות אלה, קיים מעשה בית דין המחייב את המבקשים, לפנות את המקרקעין, והמבקשים אינם יכולים לנסות ולהשיג על קביעה זו באמצעות ההליך שכאן.

המבקשים טוענים, כי בית המשפט העליון התנה את פינויים מהמקרקעין במתן פיצוי ודיור חילופי, ועל כן יש לעכב את ביצוע הפינוי עד שתנאי זה ימומש. אין ממש בטענה זו. מעיון בפסק הדין ברע"א אלקיעאן, עולה כי בית המשפט העליון אמנם ציין, כחלק מנימוקיו, כי קיימים בפני המערערים באותו הליך חלופות מגורים, באמצעות האפשרות לקבל מגרש בחורה בתנאים מיטיבים, או רכישת מגרש בישוב חירן כשיוקם (עמ' 35 לפסק הדין). עם זאת, לא נאמר דבר שיש בו כדי להוביל למסקנה כי הפינוי מותנה בהתגשמותן של החלופות האמורות בפועל. על כן, יש לקבוע כי קיימת החלטה חלוטה לפיה על המבקשים לפנות את המקרקעין מבלי תלות בקיומן של חלופות שיושמו בפועל, ועל כן דין הבקשה להידחות.

1. מעבר לנדרש, אעיר, כי מאחר והמבקשים הם שפנו אל בית המשפט על מנת לעכב את הפינוי, עליהם הנטל להוכיח, כי אכן לא הוצעה להם חלופת מגורים קונקרטית ועל כן אין לפנותם. אלא שטענתם של המבקשים, כי לא הוצעה להם חלופת מגורים לא פורטה דיה ואינה עומדת בנטל הראיה המוטל עליהם. נגד המבקשים עומד פסק דין חלוט, כאמור, המחייב אותם לפנות את המקרקעין נשוא המחלוקת. על כן, מוטלת החובה על המבקשים לפעול לקיומו של פסק הדין, ולפעול על מנת למצות את המגעים עם המדינה על מנת להסדיר את מימוש הסדרי הדיור החלופי שהוצעו להם, כפי שעשו תושבים אחרים של הכפר זה מכבר.

מעיון בתצהירים המצורפים לבקשת רשות הערעור, עולה כי רובם מציינים רק, כי אין להם בית אחר זולת הבית בו הם מתגוררים באום אלחיראן וכי טרם הוצעה להם הצעה קונקרטית מטעם המשיבה. בתצהיר מפורט יותר, שהוגש על ידי המבקש 20, ראד אבו אלקיעאן, נטען כי נוהלו בינו לבין הרשויות מגעים בשמם של תושבי הכפר אולם מעולם לא הוצעה להם הצעה המציינת כי קיים דיור חילופי ומיקום ספציפי שבו יתגוררו וכל שצוין הוא, כי קיימים מגרשים ריקים; כן נטען כי הם בקשו שתועבר לידיהם הצעה בכתב, אולם הצעה מעין זו לא הועברה. תצהירים אלה אינם מפורטים דיים ואינה מפרטים מהם המגעים שנוהלו בין המדינה לבין המבקשים במהלך השנים הרבות בהם מבקשת המדינה לפנותם מהמקרקעין, ובפרט מהם המגעים שנוהלו מאז שפסקי הדין שהורו למבקשים לפנות את המקרקעין היו לחלוטים. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי המבקשים אכן עשו מאמצים על מנת לקיים את הוראות בית המשפט ולפנות את המקרקעין ולמצות את המגעים לקבלת הפיצוי הנדרש. בנסיבות בהן המבקשים לא הוכיחו כי עשו את המאמצים הנדרשים להסדרת דיור חלופי, אין הם יכולים לבקש לעכב את הפינוי בשל העדרו של דיור כזה. עם זאת, הדברים נאמרים מעבר לנדרש, מאחר ואני סבורה – כאמור - כי קיומו של דיור חילופי ממילא אינו תנאי לפינוי.

1. כמו כן, מסכימה אני עם עמדתו של בית המשפט קמא, אשר סבר, כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב. המבקשים יכלו להגיש בקשתם לעיכוב הפינוי בזמן הרב שחלף מאז מתן ההחלטה השיפוטית בעניינם, או לכל הפחות עם מתן ההחלטה בהוצאה לפועל אשר קצבה את מועד הפינוי הצפוי. לא ברור לי מה הבסיס לטענת המבקשים, העומדת בניגוד לדין ולפסיקה בעניין זה, לפיה אין מקום לטענת שיהוי בנסיבות בהן הפינוי טרם בוצע. אין להשלים עם התנהלות שבה המבקשים, אשר ידעו מראש כי בכוונת המדינה לבצע בפועל את הפינוי, המתינו לבוקר בו תוכנן הפינוי על מנת להגיש את הבקשה לביטולו.
2. בשולי הדברים יוער, כי לא ברור מדוע סבורים המבקשים שלבית המשפט קמא נתונה הסמכות לעכב את ביצוע פסק הדין לאחר שהוגש שקיימת החלטה חלוטה של ביהמ"ש העליון, בפרט בנסיבות בהן רוב המבקשים כלל לא היו חלק להליך במסגרתו הוגשה הבקשה לעיכוב הביצוע. כמו כן, אין חולק, כי המשיב היחיד שצורף לבקשה בבית משפט קמא הינו צד שאינו רלוונטי להליך, שכן הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום אינה צד להליך זה, המתנהל בין המבקשים לבין רשות מקרקעי ישראל. לכך יש להוסיף, כי כפי שעולה מסעיף 17 לבקשת רשות הערעור, רשימת המבקשים בבקשה אינה מלאה, כאשר לשיטת המבקשים 'ברור' כי היא מתייחסת לכלל תושבי אום אלחיראן, גם אם הם אינם מנויים כצדדים לבקשה; גם במקרה זה, לא ברור לי כיצד סבורים המבקשים כי ניתן לבקש מבית המשפט סעד עבור צדדים שאינם מנויים כצדדים לבקשה ושמם כלל אינו כלול בה.
3. אכן, אין להתעלם מהקושי בפניו נתונים המבקשים, אשר עומדים בפני פינוי מהמקרקעין בהם הם מתגוררים מזה שנים רבות. עם זאת, קושי זה עמד בפני ערכאות רבות, אשר דנו בעניינם של המבקשים ודחו את טענותיהם ועל כן טוב יעשו המבקשים אם ישלימו עם הבלתי נמנע. אין לי אלא להצטרף לקביעותיו של כב' השופט שהם, אשר נאמרו ביחס לאחת מהבקשות שהגישו תושבי אום אלחיראן לדחיית הריסת הבתים שהקימו, והינן יפות גם לענייננו:

"הסוגיה הנוגעת ליישובו של כפר "אום אל-חיראן" מורכבת וסבוכה, מבחינה משפטית, ציבורית ואנושית. יישובם של המבקשים בכפר, על פי הנחיותיה של המדינה, כבני-רשות, ופינויים מביתם, שנים רבות לאחר מכן, אינם עניין של מה בכך. ואולם, עצם ישיבת המבקשים במקום כבני רשות, איננה מעניקה כל הכשר לבנייה שנעשתה במקום שלא כחוק. עוד יש להוסיף, כי בנסיבות שנוצרו, המדינה היתה רשאית להחזיר לרשותה את המקרקעין, תוך דאגה לדיור הולם לבני השבט שנותרו במקום. טענותיהם של המבקשים, בנוגע לחלופת הדיור שהוצעה להם, ולאינטרס הציבורי בביצוע צווי ההריסה, נדונו פעמים רבות, בערכאות השונות, לרבות בבית משפט זה... נראה, כי לאחר התדיינויות אין ספור, על המבקשים לקבל את הכרעות הערכאות השונות, עם כל הקושי שבדבר, ולהימנע מהגשת הליכים נוספים, במטרה לסכל את הוצאת צווי ההריסה אל הפועל" (רע"פ 167/16 אלקיעאן נ' מדינת ישראל, עמ' 8 (פורסם בנבו) (15.2.16)).

1. על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ומכאן מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע אשר הוגשה יחד עימה, נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג חשוון תשע"ז, 24 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.