19 יולי 2020

1. התובע, מר אליהו כהן, לקה באוטם מוחי לאחר שהשתתף כחבר צוות כוננות בתרגיל התגוננות עורף רחב היקף. תביעתו למוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעתו כבתאונת עבודה נדחתה. כנגד החלטת פקיד התביעות האמורה הגיש התובע את התביעה שלפניי.

יריעת המחלוקת בין הצדדים התגלתה כרחבה ונגעה לכל אחד משלבי ההכרה בפגיעה בעבודה. קרי, הן לשאלה האם ביום שלקה התובע באוטם אירע לו אירוע חריג בעבודה והן בשאלת הקשר הסיבתי. לשאלה הראשונה יוחדה החלטת בית הדין מיום 13.8.2019, בא נקבעה גם התשתית העובדתית הצריכה לעניין. ההחלטה נתנה לאחר שקוים הליך להוכחות והצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב. בהחלטה נקבע כי תרגיל התגוננות העורף שבו השתתף התובע גרם לו לדחק נפשי חריג וכי הוא בבחינת אירוע חריג בעבודה. לפיכך נותרה לדיון שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובע לבין הליקוי שבו לקה. בעניין זה מונתה מומחית בתחום הנוירולוגיה, יועצת רפואית מטעם בית הדין, אשר התבקשה לחוות דעתה בשאלת הקשר הסיבתי. לאחר שהתקבלה חוות דעת המומחית שבו וסיכמו הצדדים את טיעוניהם ועל בסיסם ניתן פסק דין זה.

רקע עובדתי

2. התובע, יליד 1966, הועסק כמרכז משאבים חומריים, איש בינוי ולוגיסטיקה ברשות המיסים. נוסף לתפקידו העיקרי נמנה התובע על צוות הכוננות במשרדו.

3. ביום 2.6.2015 בשעות הבוקר, התקיים במקום עבודתו של התובע תרגיל התגוננות עורף לקראת שעת חירום, במסגרת שבוע העורף הלאומי שנוהל על ידי פיקוד העורף, ובו תורגלו 3 תרחישים: שריפה, רעידת אדמה והתקפת טילים. במסגרת התרגילים פונו העובדים למרחבים מוגנים או מחוץ לבניין 3 פעמים. התרגיל נמשך 3 עד 4 שעות.

4. תפקידו של התובע במסגרת צוות הכוננות היה לסייע בפינוי הבניין, תוך זירוז העובדים לעשות זאת במהירות ובבטחה. בתום הפינוי על התובע היה לדווח כי סרק את האזור והוא פנוי מאנשים. אלא שבמהלך התרגילים התובע נתקל בהתנגדות מצד עובדים-עמיתים שלא רצו לשתף פעולה עם התרגיל (החוזר), והתובע נאלץ להתעמת איתם ולדרבן אותם לפנות את הבניין. כמו כן בעת התרגיל חס איסור על שימוש במעליות הבניין והתובע סייע לשני עובדים בעלי מוגבלות לרדת במדרגות הבניין. בעת תרגול תרחיש השריפה נשא התובע על גבו מכשיר שמספק חמצן בעת הצורך, ושמשקלו 8 עד 9 ק"ג.

5. הצורך לעמוד בדרישות התרגיל (המשולש) ובלוח הזמנים הצפוף שנקבע לביצועו, כמו גם המאמץ שהושקע בתרגיל עצמו ובפרט בפינוי החוזר של כל חדרי הבניין תוך התעמתות עם עובדים 'סרבנים' גרמו לתובע לדחק נפשי חריג (להלן גם: האירוע החריג).

6. לאחר תום התרגיל ויום העבודה נסע התובע לאימון כדורת בליגה למקומות עבודה. שם חש בחולשת פלג גופו השמאלי ופונה לטיפול רפואי דחוף שאבחן כי לקה באוטם מוחי.

חוות דעת המומחית מטעם בית הדין

7. לשם בחינת הקשר בין האירוע החריג לבין הופעת האוטם המוחי שבו לקה התובע מונתה, ד"ר עידית ורבר, מומחית לנוירולוגיה.

בחוות דעתה קבעה המומחית כי התובע התמודד משך שנים עם גורמי סיכון ווסקולריים משמעותיים (ומוכרים) להתפתחות טרשת עורקים ושבץ ובכללם סוכרת, יתר לחץ דם, היפרכולסטרולמיה ועישון כבד. על רקע גורמי סיכון אלה היה התובע במעקב אנדוקרינולוגי סדיר. כמו כן בשל ממצא בהיפופיזה התובע עבר מספר בדיקות MRI מוח בשנים שקדמו לאירוע החריג אשר הדגימו ממצאים תקינים (למעט הממצא בהיפופיזה). על רקע העובדה שהתובע לא לקה בשבץ למרות גורמי הסיכון שהיו אצלו, ממצאי בדיקות MRI שביצע, וסמיכות הזמנים שבין האירוע החריג למועד הופעת האוטם הגיעה המומחית למסקנה כי קיים קשר סיבתי רפואי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי.

כמו כן קבעה המומחית כי האירוע החריג החיש את בוא האוטם המוחי, ואף ייתכן שאלמלא אירוע זה אפשר שהוא היה נדחה למועד מאוחר יותר או שלא היה מופיע כלל. לפיכך קבעה המומחית שהשפעת האירוע החריג על הופעת האוטם המוחי היא ניכרת, מובהקת וחד משמעית.

לצדדים ניתנה אפשרות להפנות אל המומחית שאלות הבהרה אולם הם ביכרו שלא לעשות כן.

דיון והכרעה

8. הלכה מושרת היא שעל בית הדין לייחס משקל מיוחד לחוות דעת המומחית שמינה, כך שככלל יאמץ את האמור בה ולא יסטה מהנקבע בה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראו מבין רבים: עב"ל (ארצי) 683/07 לוי – המוסד לביטוח לאומי (16.7.2008); עב"ל (ארצי) 38687-04-19 המוסד לביטוח לאומי – בונשטיין (19.1.2020)). בהתאם טוען התובע כי יש לאמץ את עמדת המומחית מטעם בית הדין, שכן לא נמצאו טעמים כבדי משקל לסטות מהאמור בחוות דעתה.

מנגד טענת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) היא שכלל לא התקיימו היסודות הדרושים להכרה בליקוי של התובע כפגיעה בעבודה. לעמדת המוסד מסקנת המומחית מתבססת על הנחת יסוד שגויה שלפיה התובע חווה אירוע דחק קיצוני סמוך להופעת האירוע אצלו, אך הדבר לא עולה מקביעת העובדות על ידי בית הדין. לטענת המוסד אין די בקביעה שלתובע אירע דחק נפשי, אלא עליו להיות אירוע דחק קיצוני. עוד טוען המוסד כי תרגיל ההתגוננות הוא אירוע שגרתי בחיי העבודה של מרבית העובדים במשק וייתכן שאף דרש מהתובע דריכות גבוהה מזו שנדרשת בשגרה. עם זאת לטענתו התובע לא הוכיח שהתרגיל היה אירוע חריג מבחינתו הסובייקטיבית. ולא נמצאו לטענה זו ראיות אובייקטיביות. בין היתר, האירוע לא נזכר בטופס התביעה, לא עלה במהלך מסירת הודעתו לחוקר המוסד ולכאורה מדובר בגרסה מאוחרת שנולדה בדיעבד. זאת ועוד, לא נמצאו בעדויות שנשמעו מאפיינים שיכולים לחזק את הטענה שמדובר באירוע חריג שדרש הכנה, שהעלה את רמת הדריכות, או שחייב התעניינות מיוחדת מצד הממונה על התרגיל.

רוצה לומר כי לעמדת המוסד יש הצדקה עובדתית לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה והיא שלא הוכח כי תרגיל ההתגוננות היה בבחינת אירוע חריג, והוא מפרט את הטעמים לכך.

9. עמדתי שונה ופורטה בהרחבה בהחלטה בה נקבעה התשתית העובדתית (ההחלטה מיום 13.8.2019). במסגרת ההחלטה התייחסתי בהרחבה לכל טענות המוסד שנטענות פעם נוספת כעת. בנסיבות אלה דומה שאין צורך לחזור על הדברים, רק על תמציתם: תרגיל ההתגוננות היה תרגיל משולש ורחב אשר היה כרוך במאמץ נפשי על רקע הצורך של התובע להתעמת עם עמיתים לעבודה, וכן היה כרוך במאמץ פיזי של עלייה וירידה במדרגות תוך נשיאת משקל. בהתאם, ובניגוד לטענת המוסד, קבעתי שתרגיל ההתגוננות על כל משמעויותיו גרם לתובע לדחק נפשי חריג, ולכן הוא בבחינת אירוע חריג. כאמור, אין לי אלא להפנות לנפסק בהחלטה מיום 13.8.2019.

על רקע קביעה זו יש לדחות את טענת המוסד שלפיה חוות דעת המומחית מבוססת על הנחה שגויה שתרגיל ההתגוננות היה אירוע חריג. כאמור, אין מדובר בהנחה אלא בקביעה עובדתית.

לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות ולא הובאה ראיה חדשה שמצדיקה להעמיד לבחינה נוספת את ההחלטה האמורה, כמו גם את הקביעה שתרגיל ההתגוננות היה בבחינת אירוע חריג שגרם לתובע לדחק נפשי חריג.

10. אשר לחוות דעת המומחית לגופה אומר כי מדובר בחוות דעת מפורטת המנמקת את המסקנה בסוגיית הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לבין בוא האוטם המוחי. כאמור לעיל, איני סבורה שיש הצדקה עובדתית לסטות מהאמור בחוות הדעת, כטענת המוסד, ואף לא מצאתי הצדקה משפטית לעשות כן. לא למותר להזכיר כי המוסד ויתר על האפשרות להפנות למומחית שאלות הבהרה שיאתגרו את קביעתה. בנסיבות אלה מצאתי לאמץ את קביעת המומחית שלפיה קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין בוא האוטם המוחי וכי השפעת הגורמים האחרים פחותה בהרבה מהשפעתו של האירוע החריג.

11. סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבע יישא בשכר טרחת בא כוח התובע ובהוצאות בסכום כולל של 5,500 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה וההוצאות בתוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

12. זכות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לצד שמבקש להגיש ערעור.

ניתן היום, כ"ז תמוז תש"פ, (19 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.