תביעה בהתאם להוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, לשיבוב המוסד לביטוח לאומי, בגין הגמלאות ששולמו לשאירי המנוח ע.מ ז"ל (להלן – המנוח), עקב הירצחו ביום 6.12.2009, כפי שיפורט בהמשך.

אקדים ואציין, כי גדר המחלוקת בין הצדדים נתחם לשאלה אחת בלבד, שעניינה אופן חיובו של הנתבע 3 כלפי התובע, היינו - האם יש לחייבו ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים האחראים למות המנוח, או שמא יש לחייבו בנפרד וכדי חלקו המופחת, לטענתו, באחריות כאמור.

רקע עובדתי

ההליכים הפליליים:

1. בעקבות פרשת הירצחו של המנוח, וביום 12.1.2012 הורשע הנתבע 1, בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעבירות רצח בכוונה תחילה; גרימת חבלה בכוונה מחמירה; קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאה ואחזקה של נשק שלא כדין.

באותו היום, הנתבע 2 הורשע בעבירות רצח במזיד; חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע.

ערעורו של הנתבע 1 (להלן – סאטי) על הכרעת הדין נדחה, ואילו ערעור של הנתבע 2 (להלן – פורסאן) נתקבל באופן חלקי בלבד, כאשר זוכה הוא מעבירת הרצח במזיד והורשע תחתיה בעבירת הריגה. הרשעתו ביתר העבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי נותרה על כנה.

הנתבעים 3 ו- 4 הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעבירות רצח; ניסיון לרצח; נשיאת ואחזקת נשק שלא כדין וקשירת קשר לפשע.

בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של הנתבעים 3 ו- 4 (להלן: אשרף ו- ויסאם בהתאמה) על הכרעת הדין, אך באופן חלקי, כך שנתבעים אלה הורשעו בעבירות של הריגה וחבלה בכוונה מחמירה, במקום עבירות רצח וניסיון לרצח. בית המשפט העליון הותיר את הרשעת שניהם בנשיאת נשק והחזקתו שלא כדין ובקשירת קשר לפשע – בעינה.

1. כדי לעמוד על אחריותם של הנתבעים בנזיקין, אסקור להלן חלק מפרטי כתבי האישום בעניינם, ושאינם שנויים במחלוקת, וכן חלק מהעובדות החלוטות שנקבעו בהכרעות הדין.
2. תחילה עם כתבי האישום:
3. ביום 6.12.2009, סמוך לשעה 09:00, בעת שחוסין xx (להלן: חוסין), כמאל xx (להלן: כמאל ו/או אחיו של המנוח) ואחיו ע.מ ז"ל (להלן - המנוח), עבדו במוסך בשכונת xx , שהיה בבעלות המנוח, הגיעו ארבעת הנתבעים אל המוסך, ברכב שבבעלות ויסאם (להלן – הרכב), כשהם רעולי פנים ומצוידים באקדח, באלות עץ, ובכובעי גרב שחורים לכיסוי פניהם, אותם הכינו מבעוד מועד.
4. במוסך שהו, אותה עת, המנוח ועובד נוסף. ארבעת הנתבעים החנו את הרכב בסמוך למוסך והמתינו לכמאל.
5. עם הגיעו של כמאל אל המוסך, יצאו הנתבעים מהרכב (הערה שלי הח"מ: למעט ויסאם שהמתין ברכב על מנת שישמש כנהג מילוט), כשהם רעולי פנים, ומצוידים באלות ובאקדח, ונכנסו אל המוסך, תוך כדי יריות לעברם של כמאל והמנוח.
6. אחד מהקליעים פגע בידו של המנוח וחדר לבית החזה.
7. הירי נמשך לעבר המנוח, אשר ניסה להימלט לקומה העליונה של המוסך, אך התמוטט הוא על המדרגות.
8. במהלך הירי, נמלט כמאל מהמוסך, כשהנאשמים (הנתבעים) רודפים אחריו, וזאת לאחר שחבלו בו באמצעות האלות שבידיהם באזור רגליו וכתפו, וגרמו לשבר בשוק רגלו השמאלית ולחבלות באזור הכתף וברך שמאל.
9. כשהגיע כמאל למוסך השכן, נמלטו כל המעורבים מהמקום ברכבם.

(ההתרחשויות לעיל תיקראנה להלן – האירוע).

1. העובדות החלוטות הרלבנטיות לדיוננו, כפי שנקבעו בהכרעות הדין, הן אלו:
2. הרקע לאירוע, קטטה שארעה ביום 14.9.2009, בין אחמד xx (להלן – אחמד) וח'אלד xx (להלן – ח'אלד), אחיהם של הנתבעים 3 ו- 4, אשרף וויסאם, ובין כמאל ובן דודו נאיל, במהלכה פצע כמאל קשה את ח'אלד, בראשו, וגרם לו נכות (להלן – הקטטה).

ניסיון לערוך סולחה בין הצדדים, לא עלה יפה.

הרקע לקטטה היה ריב בין ילדי אחותם של ח'אלד, אשרף וויסאם, לבין ילדי אחותו של המנוח.

ברקע גם סכסוך בין משפחות הנתבעים לבין פלג מסוים ממשפחתו של המנוח, וזאת על רקע הירצחו של אחיו של פורסאן.

1. יצוין, כי סאטי ופורסאן הם קרובי משפחה. אשרף וויסאם, כאמור לעיל, הם אחים. בין סאטי לבין אשרף היכרות מוקדמת.
2. באירוע נעשה שימוש באקדח אחד, וזה שימש גם לביצוע ניסוי הירי ביום שקדם לאירוע. בהקשר זה יובהר, כי ביום 5.12.2009, באזור בית הקברות בעיר, בדק סאטי את תקינותו של האקדח, בכך שירה באמצעותו מספר יריות. סאטי אף ערך תצפית על המוסך.
3. עוד נקבע, כי ביום 5.12.2009, נפגשו סאטי ואשרף וגיבשו תוכנית להכות את כמאל באמצעות אלות, נוכח סכסוך קודם שעניינו רצח במשפחתו של סאטי כאמור לעיל. באותו יום, אשרף נתן לסאטי שטר כסף, כדי שהאחרון ירכוש מקל של "טוריה", לצורך מימוש התוכנית להכאתו של כמאל.
4. סאטי הוא שהחזיק באקדח, ויתר הנתבעים ידעו על כך רק לאחר שסאטי ירד מהרכב כשהגיעו למוסך.
5. סאטי הוא שירה באקדח לעבר המנוח.
6. באשר להתרחשויות נוספות שקדמו לאירוע, נקבע בהכרעות הדין, כי אשרף אסף את סאטי ברכב השייך לויסאם. סאטי הגיע כשהוא מצויד בכובעי גרב ובאלה. בהמשך, אשרף, סאטי ופורסאן, אספו את ויסאם, אשר הבחין בשתי אלות לפחות שהיו ברכב, והם נסעו לכיוון המוסך.
7. כאשר כמאל הגיע למוסך, ויסאם עבר לשבת במושב הנהג, לבקשתו של סאטי. באותה נקודה, הבין ויסאם כי התוכנית היא להכות את כמאל באלות, וכי תפקידו לשמש כנהג מילוט. היתר (סאטי, פורסאן ואשרף) יצאו מהרכב, כאשר פורסאן ואשרף אוחזים באלות, וסאטי היה מצויד באקדח. השלושה נכנסו למוסך, וסאטי שלף את האקדח, סמוך לפתח המוסך, והחל לירות לכיוון כמאל והמנוח, כשבסך הכל נורו מהאקדח חמשה כדורים. אשרף היה עד לכל המתרחש, ואף היכה את כמאל באלה. גם ויסאם היה עד להכאתו של כמאל. בשום שלב, לא ניסה מי מהם למנוע את הירי לעבר המנוח ולא ביקשו להגיש עזרה למנוח או לכמאל.
8. ויסאם נשאר במושב הנהג של הרכב שמנועו מונע, ולאחר שחזרו סאטי, פורסאן ואשרף לרכב בתום ההכאה והירי, שימש ויסאם "נהג מילוט" של הרכב וארבעתם נמלטו מהמקום.
9. מותו של המנוח נגרם, כפי שנקבע בחוות הדעת הפתולוגית, "מנזק חמור ללב, ריאה הימנית וכבד, עם איבוד דם נרחב בעקבות מעבר קליע דרך בית החזה (פצע כניסת קליע במרפק השמאלי עם פצע כניסת קליע משני בבית החזה משמאל)". אין כל חולק, כי אותו קליע היה הקליע שנורה על ידי סאטי מהאקדח שהחזיק בו.
10. אמנם, סאטי התכוון לפגוע בכמאל ולא במנוח, אך עדיין סאטי הורשע בעבירת רצח, וזאת מכוח החלת הלכת "הכוונה המועברת". לחילופין, נקבע, כי גם אם כוונתו הראשונית של סאטי הייתה לפגוע בכמאל, הרי שבמהלך האירוע, ובמסגרת הירי תוך כדי התקדמות לכיוון המנוח, גובשה אצל סאטי ההחלטה להמית גם את המנוח. בהכרעת הדין נקבע, כי די בגיבוש החלטה זו, בצירוף הכוונה הראשונית לפגוע בכמאל, כדי לקבוע כי התקיים בסאטי גם יסוד ההחלטה להמית. עוד נקבע, כי מאחר שממילא לא נטענה טענה בדבר קנטורו של סאטי, הרי שמתקיימים יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה.
11. בכל הנוגע לפורסאן, נקבע כי אף שהוא לא היה שותף להחלטתו המוקדמת של סאטי לירות בכמאל או במנוח, הרי שהוא השתתף בהכאתו של כמאל וכי עוד טרם החל הירי במוסך, הוא היה מודע, כמו יתר המעורבים (כולל אשרף וויסאם), לכך כי סאטי מחזיק באקדח. עובדה זו, ובהמשך, הירי עצמו, לא הפריעה לפורסאן להמשיך בביצוע התוכנית להכות את כמאל, כאשר הוא היה מודע לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית, ומגלה, לכל הפחות, קלות דעת ביחס אליה.
12. עוד נקבע, כי חלקו של פורסאן זהה לחלקו של אשרף. מכאן, הוא הורשע, בין היתר, בעבירת הריגה במקום רצח, אך הקביעות העובדתיות הנ"ל, נותרו כל כנן.

טענות הצדדים בקצרה

1. שיעור הגמלאות ששולמו ומשולמות על ידי התובע בעקבות פטירת המנוח, אינו שנוי במחלוקת.
2. כמו כן, הכרעות דינם והרשעותיהם של הנתבעים אינן שנויות במחלוקת.
3. הנתבעים 1 ו- 2 הסכימו למתן פסק דין כנגדם על מלוא סכום התביעה (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול ש' 1-2). הנתבעים 1 ו- 2 לא העלו כל טענה בכל הנוגע לאופן חיובם. נתבעים אלה לא היו מיוצגים, ולמעשה, הם לא העלו כל טענה להגנתם. הטענה היחידה שהושמעה מפיהם הייתה, חוסר יכולת כלכלית לשלם את חובם לתובע.
4. הנתבע 4 לא התייצב לישיבה האחרונה שהתקיימה, וזאת לאחר שהגיש בקשה לעיכוב ההליכים כנגדו, עקב מתן צו כינוס לנכסיו, שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פש"ר 23025-10-18, וזאת ביום 23.10.2018.

התובע נדרש להגיב לבקשת הנתבע 4 (ראו ההחלטה מיום 5.11.2018), אך משום מה לא הוגשה תגובתו.

פשיטא, כי לאור צו הכינוס, אין מנוס מעיכוב ההליכים כנגד הנתבע 4.

1. המחלוקת היחידה שנותרה על הפרק, היא שאלת אופן חיובו של הנתבע 3, כאמור לעיל, כאשר הוסכם על הצדדים כי פסק הדין יינתן על יסוד טיעוניהם ועל יסוד הכרעות הדין בהליכים הפליליים.
2. התובע טען, כי יש לחייב את הנתבע 3 (להלן – הנתבע או אשרף) כלפיו, ביחד ולחוד, עם יתר הנתבעים. לטענת התובע, טענת הנתבע לחיובו באופן נפרד וכדי חלקו בלבד, לא הועלתה בכתב ההגנה, ויש לדחותה ולו מהטעם של הרחבת חזית.

עוד טען התובע, כי טענת הנתבע יכולה להיות רלוונטית, אם בכלל, במסגרת היחסים בינו לבין יתר הנתבעים, ככל שינהלו בעתיד הליכי שיפוי בינם לבין עצמם. בענייננו, הנתבעים לא שלחו הודעות לצד שלישי בינם לבין עצמם. כך שהטענה אינה רלוונטית, לגישת התובע.

מכל מקום, גם לגופו של עניין, טען התובע כי חיובי כלל הנתבעים כלפיו, הם חיובים ביחד ולחוד, ולא בנפרד. בעניין זה, התובע הפנה להוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין ולפסיקת בתי המשפט בסוגייה.

1. מנגד, אשרף טען כי יש לחייבו בנפרד, כלפי התובע, וזאת בהתאם לחלקו באירוע המזיק. לטענתו, אין הוא בבחינת מעוול ביחד עם יתר הנתבעים שגרמו לנזק אחד, כי אם מעוול בנפרד שגרם לנזק נפרד מהנזק שנגרם כתוצאה ממעשי הנתבעים האחרים. ודוק, אשרף לא כפר בעצם חובתו הנזיקית כלפי המנוח. הוא אך טען כי חלקו בחבות הנזיקית מופחת מחלקם של הנתבעים האחרים, ומכל מקום, חלקו מופחת מחלקו של סאטי שהורשע ברצח. לטענתו, הוא כלל לא היה שותף להחלטת הנתבע 1 לירות במנוח ולא התכוון בשום שלב לירות במנוח, גם לא הוכח כי הוא היה מודע להחזקת הנשק שהביא למות המנוח, לפני שהיורה שלף אותו. עוד לטענתו, מדרג ההרשעות והעונשים בענייננו, מעיד על חלקו המופחת באחריות הנזיקית.

דיון והכרעה

1. אבהיר, כי הנתבע 3, כמו יתר הנתבעים, לא העלו כל טענה כנגד עוולת התקיפה שיוחסה להם בכתב התביעה ובסיכומי התובע. הנתבעים גם לא כפרו בשאלת הקשר הסיבתי בין עוולת התקיפה לבין מות המנוח. ודוק: הנתבע 3 לא העלה כל טענה הנוגעת לסוגיית הסיבתיות העובדתית ו/או המשפטית בין מעשיו המתוארים לעיל לבין מות המנוח.
2. הנתבע 3 אך טוען, כי בעניינו יש לחרוג מעיקרון החבות "ביחד ולחוד" של מעוולים במשותף. עוד טוען הנתבע 3, כי ממילא אין מדובר במעוולים במשותף, משגרם הוא לנזק נפרד. לטענתו, הוא רק היה עד לאירוע הירי, אך לא התכוון לירות במנוח ולא הוכח כי הוא היה מודע להבאת האקדח לפני שהנתבע 1 שלף אותו והחל לירות.
3. לא אכחד, כי הנתבע בטיעוניו ערבב בין השיקולים הרלבנטיים לצורכי הקביעה אם מדובר בחבות ביחד ולחוד לעומת חבות בנפרד כלפי הניזוק וכלפי המל"ל, לבין השיקולים הרלבנטיים לצורכי חלוקת האחריות בין המעוולים במשותף בינם לבין עצמם. סבורני, כי הנתבע נתפס לכלל טעות עת ביקש להסתייע, לצורכי הדיון בשאלת אופן אחריותם של המעוולים במשותף כלפי הניזוק והמל"ל, במבחן הקובע לצורכי ההכרעה במידת ההשתתפות בין שותפים לעוולה בינם לבין עצמם (הלוא הוא מבחן "האשמה המוסרית"), הקבוע בהוראת סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן – פקודת הנזיקין). על כן, נבחן כעת את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לדיוננו.

המסגרת הנורמטיבית:

1. הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, קובעת כדלקמן: "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."
2. הפסיקה סיווגה את המקרים הנזיקיים שבהם שותף יותר ממעוול אחד, לשלוש קטגוריות: הראשונה – "מעוולים במשותף". השנייה – "מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה". והשלישית – "מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים". עוד נקבע, כי המעוולים משתי הקטגוריות הראשונות יחויבו בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהקטגוריה השלישי יחויבו בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (לצורכי ההמחשה בלבד, ומבלי למצות, ראו: ע"א 949/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' (4.1.2009); ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר (13.3.1990); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ (27.10.2004)).
3. באשר להגדרת המעוולים במשותף, שבקטגוריה הראשונה, נקבע מקדמת דנן (ראו: ד"נ 15/88 הנ"ל, וכן ע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן ואח' (4.1.1976)), כי מעוולים במשותף הם:

"א. מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת.

ב. שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על ידי הפרתה של החובה האמורה.

ג. המעוול ומי שנושא באחריות שלוחית לעוולתו של המעוול ומי שאחראי למעשהו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה".

1. עוד נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי "משקיים קושי בחלוקת הנזק בין הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם" (ראו: ע"א 949/06 הנ"ל, ו- ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.2006)).

מהתם להכא:

1. יישום הוראת הדין וההלכה הפסוקה בסוגייה, על הנסיבות המפורטת לעיל בהרחבה, מחייב דחיית טענתו של אשרף. די אם נעיין בעובדות כתבי האישום ובעובדות החלוטות שנקבעו בהכרעות הדין, כדי לקבוע כי הנתבע 3 הוא בבחינת מעוול במשותף בהתאם לקטגוריה הראשונה בהגדרת המונח "מעוולים במשותף".
2. זאת ועוד, אשרף לא עמד בנטל להראות כי הנזק שנגרם עקב מעשיו /או מחדליו, הוא נזק הניתן לחלוקה בין הנתבעים. יתרה מכך, בענייננו אף דומה כי הנזק שנגרם כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעים, הוא נזק אחד, הלוא הוא מותו של המנוח. לא בכדי, אשרף לא פירט בסיכומיו מהו הנזק הנפרד שנטען כי נגרם עקב מעשיו ו/או מחדליו הוא, ולא ידע לומר מהו חלקו היחסי הנטען. הימנעות זו אומרת דרשני ופועלת לרעתו.
3. לא נעלם מעיניי, כי אשרף לא הורשע בעבירת רצח. אך עדיין יש לזכור כי הוא הורשע בהריגת המנוח, בחבלה בכוונה מחמירה, בהחזקת נשק שלא כדין ובקשירת קשר לפשע. הרשעות אלו יש בהן די כדי לקבוע כי אשרף נטל חלק בשרשרת הסיבתית שהובילה להתרחשות הנזק שאינו ניתן לחלוקה.
4. יתרה מכך, העובדות כי אשרף עצמו לא ירה במנוח, לא ידע על הנשק אלא לאחר שהחבורה ירדה מהרכב, אין בהן, כשהן לעצמן, כדי לבטל את חבותו הנזיקית למות המנוח. ושוב נזכיר, כי אשרף לא כפר בסיבתיות העובדתית והמשפטית, בין מעשיו לבין מות המנוח. בהקשר זה גם יש להוסיף ולהבהיר, כי בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו, כי אשרף הבחין באקדח על גופו של סאטי כשירד מהרכב לכיוון המוסך וגם אח"כ, כששלף אותו והחל לירות בו ירי מכוון עוד בפתח המוסך. עוד נקבע, כי אשרף לא עשה דבר כדי למנוע את ההחזקה והנשיאה של הנשק על ידי סאטי. קביעות אלו לא בוטלו על ידי בית המשפט העליון, הגם שהרשעתו ברצח בוטלה. לא זו אף זו, אשרף הודה בכך כי הוא התכוון "להכות". הודאה זו יש בה כדי לחייבו בנזיקין במלוא היקף נזקי הגוף שנגרמו (מות המנוח). אשרף גם הודה כי היה עד לירי. כאן נשאלת השאלה: באיזה פעולות סבירות נקט הנתבע כדי למנוע את המשך הירי? והתשובה לכך "שום פעולה". אף נהפוך הוא: אשרף המשיך להכות את כמאל, לא נקט בשום פעולה שתמנע מסאטי להמשיך ולירות ולא הגיש שום עזרה למנוח אחרי הירי.

ערה אני לכך, כי התכנון הראשוני היה "להכות את כמאל", אך החבורה כולה נקלעה לסיטואציה שבה התפתח הצורך "לטפל בעוד אנשים" כדי להמשיך בתוכניתם להכות את כמאל. בכלל זה, החבורה טיפלה במנוח, כאשר סאטי ירה בו, ואילו אשרף ופורסאן, המשיכו להכות את כמאל, מבלי שנקפו אצבע כדי למנוע את הירי במנוח, ירי שהיו עדים לו ואף היו עדים להימצאות האקדח על גופו של סאטי עוד בירידתם מהרכב. מעורבותם המתוארת לעיל של הנתבעים, הצמיחה את אחריותם הנזיקית לא רק כלפי כמאל, אלא גם כלפי אחיו המנוח. הדברים נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך, שכן, וכאמור לעיל, אשרף לא העלה כל טענה בדבר העדרה של חובתו הנזיקית למות המנוח ו/או בדבר העדרה של הסיבתיות העובדתית ו/או המשפטית בין מעשיו לבין מות המנוח.

1. למעשה, ניתן לסיים את הדיון כבר בשלב זה, וזאת לאור קביעותיי הנ"ל. אם כי, ושוב בבחינת למעלה מן הצורך, ראיתי לנכון להוסיף ולהבהיר, כי אף אם נצא מתוך הנחה כי ניתן לנגוס בעיקרון האחריות ביחד ולחוד, עדיין לא שוכנעתי כי ענייננו נופל לגדר המקרים יוצאי הדופן המצדיקים סטייה כאמור. בהקשר זה אציין, כי בית המשפט העליון נמנע מלסטות מעיקרון החיוב ביחד ולחוד כלפי הניזוק, אפילו במקרים מובהקים יותר מהמקרה דנן. כך לדוגמא, במקרים שבהם נקבע במפורש כי חלק מהמעוולים היו "מעוולים ראשיים" וחלקם האחר "מעוולים משניים" (ובענייננו, לא ניתן לומר כי הנתבע 3 הצליח להראות כי הוא היה מעוול משני) וזאת, משום שהנזק שנגרם על ידי כל המעוולים הוא אחד וכל אחד מהמעוולים נטל חלק בשרשרת הסיבתית שהובילה להתרחשות הנזק, שאינו ניתן לחלוקה. ראו בהקשר זה את דבריה של כב' הנשיאה, השופטת חיות ב- ע"א 7161/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחים ואח' נ' מוסבאח עבד אל קאדר ואח' (7.9.2010) (להלן – פרשת ג'אבר), שלפיהם נקבע כי:

"..., בהבדל מן האחריות המוטלת על העירייה, המנהל והמורה כ"מעוולים ראשיים", אחריותו של משרד החינוך בנסיבות המקרה דנן מציבה אותו כ"מעוול משני" בלבד שכשל בקיום חובת הפיקוח המוטלת עליו לוודא שהמעוולים הראשיים ובעיקר העירייה ביצעו את החובות האקטיביות המוטלות עליהן. דומני כי נוכח האחריות שנושא בה משרד החינוך כ"מעוול משני" בנסיבות המקרה דנן יש לסווגו כמעוול נפרד משלושת האחרים ולא, כגישת חברי, כמעוול החב בחובת זהירות משותפת עימם כלפי הניזוק. אלא שסיווג זה של משרד החינוך כמעוול נפרד ומשני, אין בו כדי לחלצו מן החובה לשאת כלפי המערער באחריות לנזק "ביחד ולחוד" עם שלושת המעוולים האחרים. זאת משום שהנזק שנגרם למערער במקרה דנן בשל הפרת חובות הזהירות על-ידי מי מארבעת המעוולים הוא אחד וכל אחד מהם נטל חלק בשרשרת הסיבתית שהובילה להתרחשות הנזק, באופן שהוא אינו ניתן לחלוקה ולייחוס נפרד למי מביניהם".

1. יתרה מכך, בית המשפט העליון נמנע מלסטות מהעיקרון בדבר הטלת אחריות "ביחד ולחוד" על מעוולים במשותף, אף במקרה של חדלות פירעון של "מעוול עיקרי", וכך נקבע בפרשת ג'אבר:

"העובדה כי העירייה – הנושאת בעיקר האחריות הישירה לנזק שנגרם – הינה חדלת פירעון ולא ניתן יהיה להיפרע מידה את הסכומים שבהם חויבה, מחדדת מאוד את הקשיים העשויים להתעורר נוכח העיקרון הנוהג במשפטנו מתוקף סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בדבר הטלת אחריות "ביחד ולחוד" על מעוולים במשותף במישור היחסים שבינם ובין הניזוק-המערער (ראו גם ישראל גלעד "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס – אחריות ותרופות" משפטים לו(3) 761, 789 (2006)). אולם נוכח ההלכה העקבית הנוהגת בעניין זה עליה עמד חברי ונוכח הטעמים שביסוד הלכה זו, מקובלת עלי עמדתו כי חדלות הפירעון של העירייה כמעוולת עיקרית, אין בה כדי להועיל למשרד החינוך על דרך של הפטרתו כלפי המערער מן החיוב החל עליו "ביחד ולחוד" עם המעוולים האחרים.

יפים בהקשר זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין:

"בשולי הדברים אבקש להתייחס לטענת המדינה, כי יש להישמר פן הטלת אחריות על המפקח תבוא, בסופו של יום, על חשבון אחריותו של המעוול הישיר. ומדגישה המדינה: "מה גם שבמקרים הבלתי-נדירים שבהם המעוול הישיר אינו זמין ובר-פירעון – מגעת השתתפות זו ל- 100% מן החבות. אין לך החצנת עלויות גדולה מזו!". בעניין זה מתבקשות מספר הערות. ראשית, אכן תוצאה של הפטר-דה-פקטו של המזיק העיקרי עלולה לחתור תחת מטרות ההרתעה והצדק, המנחות את דיני הנזיקין. עם זאת, אין משמעות הדבר כי לעולם אין להטיל אחריות על מי שהפר את חובת הפיקוח שלו. שיקולי ההרתעה והצדק תקפים גם כאן. בעניין זה יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, ובמקרה שבפנינו ביקש בית המשפט המחוזי לרכך ולאזן את התוצאה באמצעות תחימת אחריותה של המדינה ל- 30% מן הנזק בלבד... שנית, באותם מקרים שבהם "המעוול הישיר אינו זמין ובר-פירעון", המשמעות של מתן פטור למפקח שחדל אינה "הפנמת עלויות" על-ידי המזיק הישיר, כי אם הותרת הנזק לפתחו של הניזוק" (ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 35 (לא פורסם, 23.6.2005))".

1. בטרם סיום, ולהשלמת התמונה, יודגש עוד, כי כב' השופט עמית בחר להותיר למחוקק את שאלת הנגיסה בעיקרון אחריותם "ביחד ולחוד" של המעוולים במשותף. להלן דבריו בפרשת ג'אבר:

"למרות 'הרהורי הכפירה' שהעליתי לגבי יישומו של הכלל "ביחד ולחוד", איני רואה מנוס מלהחילו גם במקרה דנן. זאת, נוכח הוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 11 לפקודת הנזיקין ונוכח הפסיקה העקבית והממושכת בנושא של "ביחד ולחוד" (עניין מירו, בעמ' 795). שינוי העקרון של "ביחד ולחוד" תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט הוא עניין למחוקק לענות בו וניתן להצביע על שיקולי מדיניות שונים, לרבות שיקולים של צדק חלוקתי ופיזור הנזק ש'מושכים' לכיוון של הותרת עקרון זה על כנו. אציין כי בתזכיר חוק דיני ממונות, הידוע במקומותינו כקודקס האזרחי, אוחד הנושא של ריבוי חייבים בחוזים ובנזיקין ועל כך נמתחה ביקורת (גלעד לעיל). מכל מקום, הקודקס האזרחי לא שינה את הכלל של "ביחד ולחוד" מה שמחזק אותי בדעתי כי יש להותיר את הנושא למחוקק".

1. לאור כל האמור, לא מצאתי להיעתר לטענת הנתבע 3 בדבר חיובו כלפי התובע אך ורק כדי חלקו היחסי הנטען, ושוכנעתי כי יש מקום לחייבו עם יתר הנתבעים, ביחד ולחוד.
2. באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים בינם לבין עצמם, הנתבע 3 לא העלה כל טענה במישור זה. למעשה, חזית זו לא עלתה לדיון כלל. אך, בבחינת למעלה מן הצורך, ולמען הזהירות בלבד, אציין, באשר להיבט המוסרי, כי להשקפתי, אין לקבל את ההבחנה בין הגורם למותו של אדם בכוונה לבין הגורם למותו של אדם באדישות. אימות להשקפתי מצוי בהוראת סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, הקובע כדלקמן: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם – דינו מאסר עולם".

[ראו: תיקון 137 לחוק העונשין, ס"ח 2779 (1.1.2019), שנכנס לתוקף ביום 10.7.2019].

עינינו הרואות, כי מן הפן המוסרי אין הבחנה בין כוונה לבין אדישות. שתיהן נכנסות לגדר אותה עבירה.

לסיכום

1. אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעים 1, 2 ו- 3, ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 1,153,276 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.6.2019 ועד היום, ובצירוף 20% בגין שכר טרחת עו"ד, ובתוספת מע"מ כחוק בגינו.
2. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
3. בהינתן צו כינוס נכסי הנתבע 4, אני מורה על עיכוב ההליכים כנגדו.

ניתן היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.