הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע שכר דירה מהנתבעת בהתאם להסכם השכירות שצורף כנספח 1 לתצהירו. תקופת השכירות על פי ההסכם נקבעה מתחילת חודש מאי 2016 ועד סוף חודש מאי 2017. בחודש אוגוסט 2016 הודיעה הנתבעת לתובע כי היא מעוניינת למכור את הדירה וביקשה כי יסכים לפינוי מוקדם של הדירה בתוך 3 חודשים ובתמורה, תפצה אותו על הוצאות ההובלה. בהמשך, היתה תכתובת בין הצדדים באשר למועד הפינוי ותנאיו, אך בטרם נחתם הסכם פינוי בכתב, במסרון מיום 21.08.16, הודיעה הנתבעת לתובע "בסוף הסתדרתי ולא נחתום חוזה הפינוי".

2. התובע הגיש את התביעה כנגד הנתבעת בדרישה לפיצוי בגין עלויות ההובלה בהן נשא לאחר שפינה את הדירה פינוי מוקדם בעקבות איתור דירה חלופית וניהול משא ומתן מתקדם טרם נמסר לו על שינוי ברצונה של הנתבעת כי יפנה את הדירה בהקדם. עוד דרש התובע פיצוי על הוצאות ארנונה אשר שילם לאחר מועד הפינוי בפועל בתחילת אוקטובר 2016 ועד ליום 07.11.16, אז נרשמה החלפת המחזיקים בדירה.

התובע דרש פיצוי גם בגין נזק נטען למזגן שהפסיק לקרר, אשר לשיטתו חייב אותו "לבלות את חודשי הקיץ החמים בדירה ללא מערכת מיזוג" ולביקורים תכופים של הנתבעת בדירה תוך שיבוש שגרת חייו של התובע. התובע העריך את ההפחתה הראויה בתשלום דמי השכירות בגין עניינים אלו בסך של 1,000 ₪ לכל חודש שכירות ובסך הכל 5,000 ₪.

3. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד ובו טענה כי התובע הפר את ההסכם בגין מספר לא מבוטל של חריגות מההתחייבויות כפי שנקבעו בהסכם השכירות וכי בעת פינוי הדירה על ידו, נמצא כי הוא גרם לדירה נזקים רבים שאינם תוצאה של בלאי רגיל וסביר אלא שימוש בלתי מקובל בדירה.

הנתבעת טענה לנזקים לצבע הקירות ולכלוך; חבלה במזגן ובשלטים; שבר בדלת שירות בדירה שמחייב את החלפתה; קלקול של ברז המטבח שאינו בר תיקון; פגיעה בנקודות חשמל וניתוק החשמל בדירה. לטענת הנתבעת נדרשו לה 8 ימי עבודה לתיקון ליקויים ופגמים שהותיר התובע בדירה. הנתבעת טענה עוד כי בשל התנהלותו ויחסו של התובע סבלה מלחץ חריג שהביא לפינויה באמבולנס לחדר המיון ואשפוזה, ובהמשך לאבדן 10 ימי עבודה.

עוד טענה הנתבעת בתביעה שכנגד, כי התובע הפר את הסכם השכירות בכך שפינה על דעת עצמו, חרף הודעתה מחודש אוגוסט כי לא נדרש פינוי מוקדם של הדירה, ורק על מנת לגרום לה נזק, תוך לשון חריפה ואיומים. בשל כך סבורה הנתבעת כי יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור 8 חודשים (קרי, החל מחודש אוקטובר 2016 ועד סוף חודש מאי 2017), ובדמי ועד הבית עבור אותה תקופה.

התובע הגיש לי במועד הדיון דיסק שבו הקלטת אודיו של שיחה בין הצדדים, ותיעוד מצולם של העברת החזקה בדירה, שבוצעה ביום 02.10.16.

דיון והכרעה

התביעה העיקרית:

4. בין ראיות התובע קיימת תכתובת מסרונים שהוחלפה בין הצדדים, אשר על בסיסה מבקש התובע לקבוע כי התובעת הציעה לו הסדר של פינוי מוקדם של הדירה תמורת פיצוי בדרך של תשלום הוצאות המעבר, וכי לשיטתו, מדובר בהצעה וקיבול ועל כן, בהסכם מחייב, גם בהעדר מסמך בכתב.

להלן דו השיח בין הצדדים בעניין זה, כפי שבא לידי ביטוי בשיחה בין הצדדים (מובא מתוך תמלול שיחה שצורף כנספח 4 לתצהיר התובע, פסקאות 33-41):

"33/אינסה ...אתם יכולים לפנות את הדירה תוך 3 חודשים? לחפש דירה? ההובלה עליי. אני אשלם... אני אסדר לכם, אני אשלם על ההעברה. זה מה שאני יכולה. יותר מ3 4 חודשים... אני... אף אחד לא מסכים כאילו לחכות...

34/דודי אינסה... אינסה... אני... אני מוכן לעזור אם את אומרת לי ש...את... את תספגי את ההובלה של הדירה למקום החדש.

34/אינסה כן....

35/דודי אז אין לי בעיה.

36/אינסה אין שום בעיה. אני... אני אשלם... כאילו חברת הובלות שעשתה לי הובלה כבר 4 פעמים אני מאד מרוצה מהחברים מהאנשים האלו, אני אבקש מהם וזה... אין בעיה... אני יכולה להמליץ ולשלם..

39/דודי תני לי כמה ימים ואני בודק את האופציה הזאת.

40/אינסה בסדר גמור אז... הא... אתה בודק 3 חודשים כן.."

41/דודי כן"

על בסיס שיחה זו אני מקבלת את טענת התובע, לפיה הנתבעת ביקשה שיפנה פינוי מוקדם את הדירה, והציעה לשלם "בתמורה" את הוצאות המעבר.

בהמשך, היתה תכתובת מסרונים בין הצדדים (צורפה כנספח 5 לתצהיר התובע) בה הסכים התובע להצעתה של הנתבעת. בשל חשיבות הדברים, אביא להלן את חלקיה המהותיים של התכתובת מיום 14.08.16:

הנתבעת: "היי דודי מה חדש?

אני חייבת להגיד לאנשים מתי פינוי דירה עד 1.11.16 לפי ההסכם שלנו אתם הולכים נכון?

התובע: "צריך להגיש לאנשים שלושה חודשים מהרגע שנחתום על ההסכם שיגיע מהעורך דין. הכי מאוחר זה יהיה כנראה ב 15/11/16. אני אשלח לך את הסכם הפינוי מחר וברגע שתחתמו אפשר לספור שלושה חודשים.

אבל בכל זאת מדובר בעד שלושה חודשים.....זאת אומרת שאם נמצא דירה מוקדם יותר, נצא מוקדם יותר."

הנתבעת: "אני צריכה לדעת תאריך סופי 15.11.16... אני מוכנה ליתום הסכום היום אין לי בעיה עם זה."

התובע: "אז אם ככה כן...... מקסימום ב 15/11.

הנתבעת: "טוב. לפחות יש תאריך..."

5. מחילופי דברים אלה יש להסיק כי הנתבעת דרשה לקבל תאריך פינוי מוסכם, והתובע התחייב לפנות עד 15.11.16.

האמירה של התובע לפיה אם ימצא דירה מוקדם יותר יקדים את מועד הפינוי לא "זכתה" לאישור התובעת, שלא הגיבה לכך וממילא, לא הסכימה להוספת תנאי זה.

כאשר הנתבעת ביקשה לקבל מהתובע תאריך יעד ברור ליציאתו מהדירה, התחייב התובע לצאת עד ליום 15.11.16. זה היה המועד שנבחר על ידו, והנתבעת היתה צריכה להיערך לכך, ולא ניתן לצפות ממנה למצוא שוכר או קונה במועד אחר, מוקדם יותר. במסירת תאריך זה במסגרת התכתובת בין הצדדים במחצית חודש אוגוסט 2016, יש משום התחייבות התובע לשאת בדמי השכירות והעלויות הנלוות עד לאותו מועד, בצד הזכות שלו לעשות שימוש בדירה עד למועד היעד שנבחר על ידו.

6. לסיכום עניין זה, אני קובעת כי היתה הסכמה הן על עצם הפינוי המוקדם ועל הפיצוי בסכום הוצאות ההובלה, והן על מועד הפינוי, וזאת, על אף שלא נחתם בסופו של דבר הסכם פינוי בכתב. אני רואה בשיחת הטלפון והמסרונים מקשה אחת, שהביא לכדי הסכם מחייב בין הצדדים, ולפיו התובע יפנה את הדירה עד ליום 15.11.16, במקום להישאר בדירה עד תום תקופת השכירות, והנתבעת תישא בהוצאות הפינוי.

ההודעה של התובעת מספר ימים לאחר מכן שלא ייחתם הסכם פינוי שכן "בסוף הסתדרתי", אינה משנה את מסקנתי הנ"ל.

7. התובע הוכיח כי נגרמו לו הוצאות לצורך מעבר הדירה בסך של 4,520 ₪, ועל הנתבעת לפצותו בגין הוצאות אלו. אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי התחייבותה לשלם עבור הפינוי היתה מותנית בשימוש התובע במובילים "שלה", אם כי הסכימה להמליץ על מי שביצעו עבורה הובלות במקרים קודמים.

לאחר שהנתבעת הודיעה לתובע כי היא חוזרת בה מההסכמה לפינוי מוקדם של הדירה, אין לצפות מהתובע כי יפנה אליה לקבל את פרטי המעביר. טענה כי היה על התובע לעשות כן, גם לא הועלתה בכתב ההגנה ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. אף אם הייתי מקבלת לעניין זה את טענות הנתבעת, הרי שגם מוביל מטעמה של הנתבעת היה בוודאי גובה תשלום עבור השירות, ולא נטען אחרת. גם לא הוכח כי עלות הפינוי על ידי מוביל של הנתבעת היתה נמוכה מהעלות שנדרש לה התובע לצורך הובלת חפציו.

8. הטענה שהתובע מנע מהנתבעת להביא מתעניינים לראות את הדירה והכשיל את מכירתה לא הוכחה בראיות. לעניין זה, אין די במקרים הבודדים שבהם ביקש התובע לשנות ולהתאים לסדר יומו את מועדי הביקורים (המסרונים מיום 10.08.16, נספח 3 לתצהיר התובע). לא די בעניין זה בטענת הנתבעת, שהיא עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע ולא ניתן לבסס עליה הכרעה במשפט אזרחי (סעיף 54א לפקודת הראיות).

9. מנגד, גם אינני מקבלת את הטענה כי הנתבעת פגעה בשימוש סביר בדירה, שכן לא מצאתי כי יש בכך ממש. הנתבעת ביקשה לתאם מועדים לביקור בדירה עם רוכשים פוטנציאליים והתובע לא התנגד לכך. לאחר שהוסכם על פינוי מוקדם של הדירה, פעלה הנתבעת במסגרת הרשות שפורטה בסעיף 7.14 להסכם השכירות, והיתה רשאית להראות את הדירה למתעניינים.

10. הטענות בכתב התביעה הנוגעות למזגן לא נזכרו בסיכומים, ויש לראות את התובע כמי שזנח אותם.

אף לא ניתן לקבל את דרישת התובע כי יש לפצותו בסכום של 1,000 ₪ לחודש, למשך 5 חודשים (מאי עד ספטמבר 2016) מתוך שכר דירה של 4,000 ₪, בגין תקלה בקירור במזגן בסלון (שעבד, אך לא קירר). על פי סרטון החזרת החזקה בדירה לנתבעת, נראה כי מדובר במזגן אחד מתוך מספר מזגנים שהיו בדירה, ולא היתה טענה כי היתה תקלה באיזה מהמזגנים האחרים. על כן, בוודאי שלא נמנע מהתובע שימוש סביר וראוי בדירה.

למעלה מן הצורך יובהר כי התובע יכול היה להזמין טכנאי לתיקון התקלה ולהקטין בכך את הנזק הנטען באופן ממשי, ובחר שלא לעשות כן.

בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קבוע עקרון הקטנת הנזק. הנטל להקטנת הנזק פורט כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, פ"ד כא(1) 281 [1967], שם נקבע (בעמ' 284) כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו.

מכאן, כי הנתבעת לא תחויב לפצות את התובע בסכום הנובע מכך, שהתובע נמנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן כל ניזוק חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר (ר' לעניין זה גם ההלכה שנקבעה בע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 [1991], בעמ' 51-53).

על כן, לכל היותר, יש לזכות את התובע בפיצוי השקול כנגד ההוצאה שהיתה נדרשת ממנו לו הזמין טכנאי לתיקון התקלה, סכום שהיה על התובע להוכיח. אלא שהתובע לא הניח כל תשתית ראייתית על בסיסה אוכל להעריך סכום זה, ולפיכך אני דוחה את הטענה הנוגעת לעניין זה.

התביעה שכנגד:

11. נראה שאין מחלוקת של ממש שלא נמסרה ערבות בנקאית ולא נעשה ביטוח לדירה - התחייבויות שלקח על עצמו התובע בהסכם השכירות. לא הובאה כל ראיה על הסכמה אחרת, לפני או אחרי חתימת ההסכם. העובדה שהנתבעת לא שלחה פניות, התראות או דרישות אינה מעידה על כך שהיה שינוי מוסכם בהתחייבויות אלו שהוטלו על התובע. אפנה לעניין זה לסעיף 19.4 לחוזה. מכאן, עולה כי היתה הפרה של התחייבויות התובע בהסכם השכירות בעניינים הנ"ל, ואולם, לא מדובר בהפרה יסודית, והנתבעת לא עמדתה על קיום התחייבויות אלו. על כן, אין בהפרה זו כדי לזכות את הנתבעת בפיצוי.

הנזקים בדירה:

12. בתצהיר עדותו הראשית של התובע, לא נטען כי היתה פגיעה בדלת או בברז במועד קבלת הדירה. זאת, על אף ההתייחסות הארוכה והמפורטת לטענות בכתב התביעה שכנגד. מדובר בטענות עובדתיות שיש לתמוך בתצהיר, ולא די בעניין זה בהכחשה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד. התמונות שהוצגו על ידי הנתבעת ממחישות ליקויים אלו. התובע תיאר בחקירתו הנגדית את הפגמים שמצא בדירה כאשר נמסרה לו בתחילת תקופת השכירות (עמ' 5, שורות 1-3), ולא התייחס לברז או לדלת, למכסים של פתחים בקירות או ללכלוך בקירות.

באשר לברז, מהתמונה שצירפה התובעת עולה כי הפלסטיק בראש הברז סדוק. לטענת התובע, הסרטון שצילם בעת החזרת החזקה בדירה לנתבעת מעלה כי לא נשמעה טענה מצדה בנוגע לנזק כלשהו לברז. הנתבעת טענה כי התובע, עורך סרטים במקצועו, הגיש את הסרטון בלא להצהיר שלא נעשה בו כל שינוי. אכן, בסעיף 6 לתצהירו ציין התובע כי בחרה להאשים את התובע בגרימת תקלה במערכת מיזוג האוויר, והפנה את בית המשפט לקובץ הווידאו - בלא כל הסבר באשר למהות ומשך הצילום, הציוד שעשה בו שימוש, העדר שינוי או עריכה וכד'.

חרף זאת, מאחר והנתבעת לא התנגדה להגשת הסרטון במועד מוקדם יותר לסיכומיו, צפיתי בסרטון הווידאו. ניתן להבחין בסרטון בתובעת ניגשת לברז, פותחת וסוגרת את זרם המים מספר פעמים, מבלי לציין או להעיר דבר באשר לנזק הנטען. אולם, לא ניתן לקבוע כי מדובר בפגם שנובע משימוש בלתי סביר.

לעניין תיקון המזגן, לא הוכחה מהות התקלה, וכי היא נבעה משימוש בלתי סביר של התובע בדירה או במזגן.

אני קובעת כי בעת מסירת הדירה לתובע בתחילת תקופת השכירות, לא היתה פגיעה בדלת, הקירות היו במצב נקי תקין ולא היו קופסאות חשמל או תקשורת שאינם מוצמדים לקירות. על כן, התובע אחראי לפגמים אלה, כמו גם לאחד השלטים של המזגנים בדירה, לגביו אישר (בתיעוד הווידאו של החזרת החזקה בדירה לנתבעת) כי "יכול להיות שאני שברתי" (דקה 9:38).

13. חרף מסקנה זו, אינני פוסקת לנתבעת - כתובעת שכנגד - פיצוי בגין נזקים אלה, בהעדר ראיה מספקת לסכום הנזק. הלכה היא, כי התובע נדרש להוכיח את עובדות התביעה, את אחריות הנתבעת וגם את שיעור הנזק. נפסק כי במקרים שבהם התובע יכול היה להביא נתונים מדוייקים באשר לסכום הנזק ולא עשה כן, לא יוכל לזכות בפיצויים בגין נזק זה (ר' ע"א  9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [27.07.2008]).

כפי שנפסק ברע"א 10124/17, עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן [30.01.2018], "במצבים שבהם קיים קושי - מובנה או פרטני - בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה... אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי 'על אף תחושת אי הנוחות' שבהותרתו בידיים ריקות".

14. לטענה כי נגרמו לנתבעת הפסדי שכר, לא די באישור על שכרה היומי, אלא יש להוכיח פגיעה בשכר וירידה בשכר באותה תקופה בהשוואה לתקופה מקבילה אחרת, והדבר לא נעשה.

אני מקבלת את הטענה שנדרשה להשקיע זמן בשיפוץ מסוים, תיקון, צביעה וחיבור הדירה מחדש לרשת החשמל. עם זאת, לא אוכל לקבל את הטענה כי בשל כך נגרמו לתובעת הפסדים והוצאות על בסיס האסמכתאות שצורפו לתצהירה: הצעת מחיר אינה ראיה מספיקה, תיקון המזגן כאמור אינו מעיד על פגם החורג משימוש סביר, לא ברור מה היתה עלות תיקון שלט אחד, ואין אינדיקציה טובה למשך הזמן שנדרש לצורך עבודות התיקונים הבודדים והצביעה, שתצדיק פיצוי ממשי בגין הפסד דמי שכירות. על כן, אני דוחה טענות אלו של התובעת.

הפסד דמי שכירות ותשלום ועד בית

15. כפי שנקבע לעיל, בהסכמה לפינוי מוקדם של הדירה נקבע כי הפינוי יבוצע עד ליום 15.11.16 ועל כן, חייב הנתבע בתשלום מלוא הוצאות המושכר עד לאותו מועד.

מאחר שאין מחלוקת כי התובע שילם רק עבור התקופה שעד סוף חודש ספטמבר 2016, חייב התובע בהשלמת דמי השכירות לעוד חודש וחצי, ולרבות דמי וועד בית לאותה תקופה. מדובר בדמי שכירות בסך של 4,500 ₪, ותשלום של 280 ₪ לוועד הבית וסה"כ 4,780 ₪ לחודש. הפיצוי המגיע לנתבעת עומד, אם כך, על 7,170 ₪.

סוף דבר

16. בתביעה העיקרית, על הנתבעת לפצות את התובע בגין הוצאות הפינוי בהן נשא, בסך של 4,520 ₪.

בתביעה שכנגד, על התובע לפצות את הנתבעת בהפרש דמי שכירות וועד בית לתקופה שעד למועד הפינוי המוסכם, בסכום של 7,170 ₪. החיוב שהוטל על הנתבעת יקוזז מסכום זה, ועל כן, יתרת הפיצוי אשר התובע ישלם לנתבעת הוא בסך של 2,650 ₪.

17. התובע עתר במסגרת התביעה למתן צו עשה המורה לנתבעת להשיב לידיו את כלל השיקים והבטוחות שנמסרו לידיה במעמד כריתת הסכם השכירות. בכתב ההגנה מטעמה, טענה הנתבעת כי הבטחונות והשיקים שבידיה "יעדם הוא תשלום עבור הנזקים שנגרמו לה ואשר עליה לתקנם..." (סעיף 37). אמנם, עניין זה נזנח על ידי התובע בהמשך ההליך, אך כחלק מסיום הסכסוך במסגרת הליך זה ומשקבעתי את שקבעתי לעיל במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, אני מורה כי כנגד תשלום הסכום הנ"ל על ידי התובע, תשיב הנתבעת לתובע את השיקים והבטוחות שבידיה.

18. באשר להוצאות: התביעה והתביעה שכנגד התקבלו בחלקן בלבד. לתובע נגרם חוסר נוחות מסוימת בכך שהמזגן בסלון לא קירר בחודשי הקיץ, ולנתבעת נגרמו חוסר נוחות ובזבוז זמן, ועלויות כספיות, בשל הצורך לבצע מספר תיקונים בדירה, ולדאוג לחיבורה מחדש למערכת החשמל.

בשל כל אלה, מצאתי שאין מקום לפסוק הוצאת משפט לטובת מי מהצדדים, חרף התוצאה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים: לעותק שנשלח לתובע יצורף הדיסק שהוגש לי במועד הדיון. לעותק שיישלח לנתבעת יצורפו תמונות הצבע שנמסרו על ידה לנוחות בית המשפט בעת כתיבת פסק הדין (התמונות נסרקו לתיק במצורף לתצהירה).

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, 28 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.