ניתנה ביום 09 ינואר 2017

בשם המבקש – עו"ד אמיר קמינצקי

החלטה

סגנית הנשיא ורדה וירט- ליבנה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (ב"ל 512-11-15; השופט משה טוינה), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 11.10.15 (להלן גם - הוועדה).
2. הוועדה התכנסה מכח פסק דין שניתן על ידי סגן הנשיאה אילן סופר בתיק ב"ל 1083-02-15 מיום 17.6.15, בו נקבע כך:

"עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב על מנת שהוועדה תתייחס לטענות המערער בערר. ככל שהוועדה תעמוד על החלטתה, תנמק מדוע לא ייקבע למערער סעיף 37 (7) (א) במלואו המקנה 10% נכות. הוועדה תזמן את המערער ובאת כוחו לדיון בפניה, ותאפשר להם לטעון את טענותיהם בעניין זה. הוועדה תפרט ותנמק החלטתה באופן שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה" פסקה 12 לפסק הדין."

1. הוועדה, מושא בקשת רשות ערעור זו, קבעה בהחלטתה כהאי לישנא:

"הוועדה עיינה בפרוטוקול מיום 17.6.15, פסק הדין מבית הדין ופרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 11.1.2015 בה נקבעה נכות בשיעור 5% בשל הגבלה מזערית בשל עמוד שדרה מותני, לפי סעיף 37(7)א במחצית. מאחר וההגבלה לא הייתה קלה אלא קלה מאוד ולא נמצא סעיף להגבלה קלה מאוד, ניתן מחצית הסעיף של הגבלה קלה. במחצית הסעיף מותאם להגבלה מזערית ממנה סובל".

1. על החלטת הוועדה הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי, וטען בתמצית כי קביעת הוועדה שהמבקש סובל מ"הגבלה מזערית" בטווחי התנועה בגב איננה יכולה לעמוד, מאחר שבהחלטה קודמת לא נאמר כי המבקש סובל מהגבלה מזערית בטווחי התנועה. גם ההסבר שנתנה הוועדה לפיו נקבעה למבקש נכות על פי סעיף "מתואם" מהווה שינוי מהאמור באותה החלטה. שהרי באותה החלטה, מינואר 2015, אין כל התייחסות להפעלת סעיף נכות מתואם, אלא נקבעה שם נכות בשיעור של 5% "לפי סעיף 37(7)א במחצית".

כמו כן, החלטת הוועדה איננה מנומקת מאחר שהוועדה אינה מסבירה מה הביא אותה למסקנה לפיה המבקש סובל ממגבלה מזערית או קלה מאוד, להבדיל ממגבלה קלה שהיא המגבלה בגינה יש להכיר בנכות בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)א, לפיכך החלטת הוועדה איננה מקיימת את הוראת פסק הדין מכוחו התכנסה.

1. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי דין הערעור להידחות מהנימוקים הבאים:

"א. החלטת הוועדה מינואר 2015 מסתמכת על הבדיקה הקלינית שנערכה למערער ובה מצויינים טווחי התנועה שנמצאו אצל המערער. בהחלטת הוועדה מושא הערעור, מסבירה הוועדה את המסקנה אליה הגיעה לפיה יש להכיר למערער בנכות בעקבות התאונה, בשיעור של 5% לפי סעיף 37(7)א במחצית, נובעת מעוצמת הפגיעה בטווחי התנועה שאובחנו אצל המערער שהיא מזערית או קלה מאוד.

ב. העמדה כי טווחי התנועה שנמצאו אצל המערער מלמדים על פגיעה מזערית או קלה מאוד, היא לכשעצמה קביעה רפואית המסבירה את הפעלת סעיף ליקוי 37(7)א במחצית; וככזו איננה עומדת לביקורת שיפוטית של בית הדין. אוסיף כי על אף שמקובלת עלי עמדת המערער לפיה ראוי שהוועדה תסביר ביתר פירוט מדוע היא סבורה כי טווחי התנועה שנמצאו אצל המערער מראים על פגיעה מזערית או קלה מאוד; אין הדבר מצדיק את החזרת הדיון לוועדה במקרה הנוכחי. לעניין זה יצויין כי לתיק בית הדין צירף המערער חוות דעת של מומחה מטעמו (פרופ' גד ולן) שמצא מגבלה בטווחי תנועה של המערער – שלא נמצאה על ידי הוועדה (לדוגמא: הטייה של 20 מעלות לכל צד, בעוד שהוועדה מצאה הטייה של 35 מעלות לכל צד, יישור של 10% לעומת יישור של 30% שנמצאו בוועדה). על פי קביעת המומחה מטעם המערער ההגבלות שמצא אצל האחרון, עונות להגדרת סעיף 37(7)א המתייחס להגבלה קלה בטווחי התנועה. פשוט כי שעה שהוועדה מושא הערעור מצאה כי ההגבלה בטווחי התנועה של המערער בגב התחתון היא קטנה מזו שמצא המומחה מטעמוהסבור כי המגבלה היא קלה – ההגבלה שמצאה הוועדה היא הגבלה קלה מאוד או מזערית.

ג. משאין מחלוקת כי הוועדה מוסמכת לקבוע סעיף ליקוי מתואם התואם את ההגבלה שמצא אצל נבדק (ראה: בר"ע 34544-08-14, ראובן סוקולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי) ומשבמקרה שלפנינו הופעל סעיף ליקוי מתואם המשקף את העמדה המקצועית של הוועדה מושא הערעור את ההגבלה שאובחנה אצל המערער - כפי שהוסבר על ידה בהחלטה מושא הערעור – אין הערעור מגלה טעות משפטית המצדיק את התערבותו של בית הדין ומשכך דין הערעור להידחות."

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

1. בבקשת רשות הערעור חוזר למעשה המבקש באריכות רבה על שלל הטענות אותן העלה בפני בית הדין האזורי. המבקש מוסיף, כי לא היה מקום להסתמך בעניינו על הפסיקה בעניין סוקולובסקי עליה נסמך בית הדין האזורי, בשל השוני ברמת ההנמקה שיש בין המקרים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בפרוטוקול הוועדה, בנימוקי הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור. לא שוכנעתי מטענות ב"כ המבקש כי קיים טעם להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי ובנימוקים שהובילו אותו לדחיית הערעור.
2. כפי שפורט לעיל, הוועדה הסבירה ונימקה מדוע אין מקום לקבוע למבקש סעיף 37 (7) (א) במלואו המקנה 10% נכות, ובכך פעלה הוועדה כמצוות בית הדין אשר החזיר אליה את הדיון.
3. טענות המבקש כי לא ניתן במקרה זה לקבוע דרגת נכות הפחותה מ-10%, אינן עולות בקנה אחד עם קביעתו המפורשת של הנשיא פליטמן בעניין הרפנס (בר"ע 41334-09-13 שלמה הרפנס - המל"ל, מיום 30.9.13) בה נקבע כי "משמצאה הוועדה על סמך בדיקתה הקלינית כי המבקש סובל מהגבלה קלה מאד בתנועות עמ"ש צווארי, ולא מהגבלה קלה כפי שקבוע בפריט הליקוי 37(5)(א), אין פסול בכך שקבעה למבקש את מחצית הנכות הקבועה בפריט ליקוי זה." דברים אלו יפים אף לענייננו אנו, בו קבעה הוועדה כי המבקש סובל מהגבלה קלה מאד בתנועות עמ"ש מותני, ולא מהגבלה קלה.
4. לא למותר לציין את אשר נקבע בעניין סוקולובסקי (בר"ע 34544-08-14 ראובן סוקולובסקי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.9.14) כי: "... במקרים שבהם מוצאת הוועדה כי לא ניתן לייחס לממצאיה פריט ליקוי המצוי בתוספת, כפי שבענייננו אין בתוספת התייחסות ל"פגיעה קלה מאד", הוועדה יכולה לקבוע דרגת נכות מותאמת בהתחשב במבחנים שנקבעו לגבי אותו איבר, כפי שאכן עשתה הוועדה בענייננו. משכך, לא נפל פגם משפטי המצדיק התערבות בית הדין בקביעות הוועדה."
5. מעבר לאמור עד כה, לא מצאתי בטענות המבקש דבר המצדיק התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי. כך גם לא מצאתי כי יש טעות משפטית בהחלטה הוועדה, אשר על כן, דין הבקשה להידחות.
6. סיכומו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ז (09 ינואר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.