1. בפנינו שתי תביעות במסגרתן עותרת התובעת לביטול החלטות בשני הליכים משמעתיים שננקטו כנגדה, בגין שני אירועים שונים, בגינם הוטלו עליה על ידי הנתבע אמצעים משמעתיים של התראה ונזיפה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים בתיק

1. התובעת מועסקת בנתבע החל משנת 2001 ומשמשת כיום כמנהלת מדור גביה בסניף נצרת. ביום 6.7.2015, הטילה התובעת עיקולים על רכושו של חייב וכן על חשבון ועד העובדים של סניף נצרת שהיה בבחינת צד שלישי אשר אמור היה לקבל שירות מן החייב. בגין פעולה זו התקבלה ביום 6.1.2016 החלטה משמעתית של התראה (להלן: ההחלטה הראשונה). התובעת הגישה ערעור בפני הגורם המוסמך בנתבע, וביום 17.1.2016 ערעורה נדחה. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה הראשונה בתיק.
2. במהלך חודש יולי 2016, או בסמוך לכך, פרסמה התובעת בעמוד הפייסבוק שלה פרסום כנגד ראש עיריית נצרת, מר עלי סלאם. בגין פרסום זה, התקבלה ביום 21.9.2016 החלטה משמעתית של נזיפה (להלן: ההחלטה השנייה). כנגד החלטה זו הוגשה התביעה השנייה בתיק.
3. העובדות הרלוונטיות לפעולות שננקטו על ידי התובעת וכן הליכי המשמעת, יפורטו בהרחבה בהמשך.
4. עובר להגשת התביעות שלפנינו, הגישה התובעת תביעה לבית הדין יחד עם עובד נוסף (מר פאהום ערב) במסגרת סע"ש 7805-04-15, בעניין מכרז שפרסם הנתבע, במסגרתה טענו השניים כי המינוי לתפקיד במסגרת אותו מכרז נעשה שלא כדין ותוך אפליה לאור הקשר שבין המועמד הנבחר למנהל הסניף. התביעה נדחתה לבקשת התובעים. בנוסף, הגישה התובעת תביעה נוספת לבית הדין במסגרת סע"ש 2640-05-17 בעניין אי קידומה בדרגה, והתביעה נמחקה.
5. בימים 10.1.2019 ו-7.3.2019 התקיימו ישיבות הוכחות במסגרתן העידה התובעת וכן העיד מטעמה מר אחמד אלמאז אשר עבד בעבר במחלקת הגבייה בנתבע יחד עם התובעת. מטעם הנתבע העידו מר עוזי ברנע, סגן ראש מנהל ומנהל אגף א' משאבי אנוש, מר חוסאם אבו בכר, מנהל הסניף, ומר בוטרוס פרנש, יו"ר ועד העובדים בסניף נצרת. לאחריהן הוגשו סיכומים בכתב.
6. נציין כבר כעת בתמצית את טענות הצדדים: לטענת התובעת, מאז שהגישה בשנת 2015 תביעה בנוגע למכרז, מתנכל לה מנהל הסניף והיא אף מופלית ביחס לעובדים אחרים, ולפיכך חויבה בעבירות משמעת ללא כל צידוק ומבלי שנבחנו טענותיה בלב פתוח ובנפש חפצה. עוד טוענת התובעת כי ההחלטות פגעו בטוהר שמה, בתדמיתה ובקידומה המקצועי, ומשכך היא זכאית לפיצוי כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.
7. הנתבע טוען מנגד לחזקת התקינות המנהלית. לטענתו, התובעת לא הראתה כי נפלו פגמים בהליכים המשמעתיים שנערכו לה או בהחלטות שנתקבלו בעניינה. עוד טוען הנתבע כי החלטות המשמעת התקבלו לאחר שימוע כדין, משיקולים עניינים, והן מצויות במתחם הסבירות ולא נפל בהן כל פגם דיוני או מהותי. כמו כן, טוען הנתבע כי יש לדחות את הטענה בדבר קבלת סעד כספי בכלל ובגין עוגמת נפש, התעמרות או התנכלות בפרט. אי קידומה של התובעת נשען על הוראות נוהל המשמעת, וממילא בחלוף שנתיים מיום ההחלטה בהליך המשמעתי אין מניעה לקידומה, והתובעת לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה בדבר השלכות האמצעים המשמעתיים על קידומה המקצועי.

מסגרת נורמטיבית

1. בהתאם להלכה הפסוקה, הביקורת השיפוטית על החלטת הנתבע תיעשה לאור הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מנהלית: "הפיקוח השיפוטי... מופעל על-פי כללים מקובלים להתערבות בהחלטה מינהלית, על-פיהם בוחן בית המשפט האם ההחלטה חורגת מסמכות, או פוגעת בכללי הצדק הטבעי, האם היא נגועה בשיקול זר, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים".^[1]
2. בתי הדין לעבודה חזרו ופסקו כי התערבות בהחלטה מינהלית שמורה למקרים חריגים בלבד, ואין בית הדין נכנס בנעליה של הרשות המינהלית ומחליף את שיקול דעתה: "הפיקוח השיפוטי על החלטת ההשעיה, ייעשה לאור הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מינהלית... אשר להיקף הביקורת השיפוטית: ככלל, שיקול הדעת הנתון לרשות הממנה רחב הוא ותחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת הרשות, צר ושמור למקרים קיצוניים וחריגים בלבד... אי לכך, התערבות שיפוטית בהחלטת מינוי, לרבות השעיה, תמצא מוצדקת בהתקיים סטייה בולטת מהאיזון הראוי בין כל השיקולים הרלבנטיים...".^[2] דברים אלו יפים גם כאשר בית הדין בוחן החלטות משמעתיות שעניינן סנקציות קלות יותר כגון נזיפה או התראה.
3. לאור עקרונות מנחים אלו, נעבור לבחון את ההחלטות שהתקבלו בעניינה של התובעת. לגבי כל החלטה נפרוס להלן את העובדות הרלוונטיות, את החלטות המשמעת, את טענות הצדדים ואת הכרעתנו.

ההחלטה הראשונה בעניין העיקול

1. הוועד המקומי של סניף נצרת ארגן ארוחת איפטאר לכ-130 עובדי הסניף במסעדת פרדייס בנצרת, אשר נועדה להתקיים ביום 7.7.2015.
2. יום קודם לכן, ביום 6.7.2015, במסגרת עבודתה ומכוח תפקידה, הטילה התובעת צווי עיקול כנגד חייב בשם "שחאדה רפאעאת חוסני- מסעדת פרדייס" (להלן: החייב או המסעדה) וכנגד צדדים שלישיים שונים. כאשר הנפיקה התובעת את צווי העיקול בעניינה של המסעדה, הנפיקה גם צו עיקול ידני המופנה לחשבון ועד העובדים ומסרה אותו ליו"ר ועד העובדים. אין חולק כי משמעות הדבר היתה כי ככל וצו העיקול היה נותר על כנו, והוועד היה מקיים את הארוחה כמתוכנן, לא יכול היה הוועד לשלם למסעדה בגין האירוע אלא היה עליו להעביר את הכספים למוסד לביטוח לאומי.
3. ביום 7.7.2015, פנה לתובעת מר אבו בכר, מנהל הסניף, וטען כי הטלת העיקול כנגד החייב ביחס לוועד המקומי של הסניף היא בגדר התנהגות שאינה מקובלת אשר שמה את הנהלת הסניף והוועד במצב מביך מאוד, וביקש התייחסותה. ביום 13.7.2015 העבירה התובעת את התייחסותה וטענה בין היתר כי פעלה בהתאם לדין, וכי הטענות כנגדה תמוהות ובלתי מבוססות.
4. העניין הובא לידיעתו של הממונה על המשמעת במוסד לביטוח לאומי, מר אבי חושן, אשר העביר את הנושא לבחינת הביקורת הפנימית. ביום 21.10.2015 התקבל דו"ח הביקורת הפנימית ממנו עולה כי הטלת צו העיקול שהופנה אל הוועד של סניף נצרת נעשתה בהתאם להוראות העבודה הרגילות, אולם עצם הוצאת צווי העיקול לא היתה אתית ומן הראוי היה שהתובעת תיידע על כך את הגורמים הרלוונטיים בסניף.
5. להשלמת התמונה העובדתית נציין כי מדו"ח הביקורת הפנימית עולה כי ביום 7.7.2015, למחרת היום בו הוצאו העיקולים על ידי התובעת, ובטרם התקיימה הארוחה במסעדה, ביטל מר הינו, מנהל תחום בכיר ביטוח וגבייה סניף נצרת, את כל צווי העיקול שהוטלו יום קודם לכן על ידי התובעת.
6. ביום 11.11.2015 ולאור ממצאי הביקורת הפנימית, שלח מר ברנע לתובעת זימון לשימוע, במסגרתו טען כי בכוונתו לנקוט אמצעי משמעתי כנגדה וביקש לקבל השגותיה בכתב.
7. ביום 25.11.2015 הגישה התובעת השגותיה בכתב, וטענה בין היתר כי פעלה מכוח תפקידה בהתאם להוראות החוק, בדרך הרגילה לגביית חוב ועל פי רשימת מטלות ממוחשבת, כאשר התנהלותה בפועל לא גרמה למבוכה כלשהי.
8. ביום 6.1.2016 נתקבלה החלטתו של מר ברנע בה נכתב בין היתר כדלקמן:

"כפי שצוין בדו"ח הביקורת הפנימית... העובדה שהטלת צווי עיקול ידניים ביוזמתם כאשר נודע לך כי מתקיים אירועי סניפי במקום מצביע על טעות בשיקול הדעת וחוסר רגישות מספק למצב, כפי שמצופה מעובדת מקצועית... באופן כללי, במקרים רגישים, כאשר מדובר בספק אשר אמור לתת שירות לסניף ו/או לוועד העובדים, יש לצפות מהעובד שיתייעץ עם הממונים ולא יפעל "בדרך רגילה", אשר ניתן לפרשה כמתריסה ולא מתחשבת, גם אם הכוונה לא היתה כזאת. דרך של רגישות ופניה לממונים חשובה כפלים כאשר קימת אפשרות של יצירת מבוכה ומצב של חוסר נעימות להנהלת הסניף, לוועד או לעובדי הסניף".

1. מר ברנע הוסיף וציין בהחלטתו כי לשיטתו התנהלותה של התובעת היתה נעוצה גם במתחים שבינה לבין מנהל הסניף, עקב אי זכייתה במכרז, וכי שיקול הדעת שהפעילה התובעת היה לקוי, תוך שהיא פועלת בדווקנות וממניעים שהינם גם אישיים.
2. ביום 13.1.2016 הגישה התובעת למר יוני לאופר, סמנכ"ל משאבי אנוש, ערעור על החלטתו של מר ברנע. ביום 17.1.2016 התקבלה החלטתו של מר לאופר בדבר דחיית הערעור, תוך שהוא מציין כי לדעתו מר ברנע הקל עם התובעת כאשר החליט על התראה בלבד ולא נזיפה. בין היתר, ציין מר לאופר כי התובעת השתמשה בסמכותה בחוסר שיקול דעת ומתוך עניין אישי, וכי נימוקיה של התובעת מגלים מידה מסוימת של אי הבנה של דרך ארץ בארגון.

טענות הצדדים ביחס להחלטה הראשונה

1. התובעת טוענת כי פעלה לפי הדין מכוח תפקידה כדי לגבות את החוב ולא כדי להביך את הנתבע או מי מעובדיו, מבלי שהפרה את הוראות הדין המשמעתי או את כללי האתיקה. לטענת התובעת, היא פעלה תוך הפעלת שיקול דעת סביר בתום לב, כאשר לא חיפשה להטיל עיקול דווקא על חייב זה, ולכן אין לומר כי מדובר בפעילות מתריסה, ואף לא נגרם נזק כלשהו. בנוסף טוענת התובעת כי ככל שמיוחסים לה מניעים כלשהם, הם בגדר השערות שהועלו ללא כל ביסוס. עוד טוענת התובעת כי היה מקום לערוך שימוע בעל פה ולא להסתפק בתגובתה בכתב, במיוחד עת מועלית טענה של כוונה וזדון אשר דורשות התרשמות בעל-פה.
2. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע החמיר עמה באופן בלתי סביר, שכן האמצעי שהופעל כנגדה אינו מידתי, במיוחד כאשר הנתבע בעצמו קובע כי היא פעלה במתחם הדין והחוק ומכוח תפקידה. בהקשר זה טוענת התובעת גם כי זהו מקרה ראשון בו מוטל עיקול על ספק של הנתבע ומועלית טרוניה כלפי העובד שהטיל את העיקול, כי אין לה עבירות קודמות ולא היו הנחיות כלשהן כיצד לפעול בסוגיה.
3. עוד טוענת התובעת כי היא הופלתה ביחס לעובדים אחרים, שכן בעוד שהיא ביצעה פעולה במסגרת הוראות החוק בגינה הועמדה להליך משמעתי, מר הינו חרג מהוראות החוק לא הועמד להליך משמעתי.
4. מנגד, טוען הנתבע כי עניינה של התובעת נבחן על ידי שלוש ערכאות בלתי תלויות (תחילה על ידי הביקורת הפנימית, בהמשך על ידי סגן ראש מנהל ובשלישית על ידי סמנכ"ל משאבי אנוש) לאחר שניתנה לתובעת זכות טיעון והזדמנות להעלות טענותיה, אשר נבחנו בלב פתוח ונפש חפצה ונדחו באופן מנומק. עוד טוען הנתבע כי החלטת המשמעת נשענת על נוהל המשמעת, והביקורת כלפי התובעת הינה לא על עצם הטלת העיקול אלא על העיתוי בו בחרה התובעת לבצע עיקול באופן יזום, דבר המצביע על שיקול דעת לקוי (או אף על חוסר תום לב), ועל התנהלות שאינה אתית.
5. הנתבע מוסיף וטוען כי אין כל מניעה לערוך שימוש בכתב במקום בעל-פה, כי טענותיה השונות של התובעת נשקלו תוך התחשבות כי מדובר בעבירת משמעת ראשונה ולפיכך ניתנה התראה בלבד (סנקציה מהרף הנמוך). בנוסף, טוען הנתבע כי חיוב בעבירת משמעת אינו תלוי בתוצאה או בנזק. בהקשר לטענת האפליה טוען הנתבע כי אין מקום לבחון מקרים אחרים בהם הנסיבות שונות.

דיון והכרעה

1. נוכח הראיות שהובאו בפנינו, שוכנענו כי ההחלטה להטיל על התובעת אמצעי משמעת של התראה היתה מידתית וסבירה, התקבלה משיקולים ענייניים ותוך קיום הליך שימוע באופן מידתי, ומשכך אין לבית הדין מקום להתערב בה, כפי שיוסבר להלן.

ההחלטה התקבלה משיקולים עניינים

1. במרכז החלטתו של מר ברנע עמדה קביעתו כי התובעת הפעילה שיקול דעת לקוי עת בחרה להטיל עיקול על כספי הוועד יום לפני ארוחת החג וזאת מבלי ליידע את הממונים עליה או להתייעץ איתם. אומנם, הטלת העיקול על ידי התובעת נעשתה בהתאם להוראות הדין ועל כך אין מחלוקת, אולם הטלת העיקולים נעשתה באופן אקטיבי על ידי הזנת צד ג' (הוועד) באופן ידני, תוך ניצול ידיעתה של התובעת על הארוחה שעתידה היתה להתקיים אצל החייב למחרת היום. מר ברנע נשאל בחקירתו לעניין השיקולים שהובילו אותו לנקוט בהליך משמעתי, והוא חזר באופן עקבי וסדור על כך כי החלטתו נשענה על שיקול דעת לקוי והעדר התייעצות עם הממונים עליה: "אני טוען שהייתה לה בעיה בשיקול הדעת שלה. היא לא התייעצה עם הממונים שלה, היא נמצאת בתוך הסניף, כל הפעילות הייתה להתייעץ עם הממונים...".^[3] מר ברנע עמד על דברים אלו לאורך כל חקירתו,^[4] ומעדותו עלה ברורות כי החלטתו היתה נעוצה באופן הפעלת שיקול הדעת על ידי התובעת.
2. בניגוד לטענתה של התובעת כי החלטת המשמעת נבעה מהתנכלותו של מנהל הסניף כנגדה, התרשמנו מעדויות הצדדים כי ההחלטה נשענה בעיקר על עמדתו של הנתבע כי התובעת הפעילה שיקול דעת שגוי בנסיבות העניין. העיד על כך מר אבו בכר, ומצאנו את עדותו אמינה ומשכנעת:^[5]

"ש. במסגרת שיקול הדעת שיש לפקיד הגבייה, הוא יכול לא לנקוט באמצעי גבייה?

ת. קודם כל אני חייב לציין שבכלל אין כאן ויכוח לגבי ביצוע הפעולה המקצועית, התובעת מבחינת ביצוע העבודה המקצועית אין שום מניעה שהיא תנקוט בצעד שהיא נקטה, הדיון פה על ענין אחר, האם היא הפעילה שיקול דעת נכון בנסיבות שנוצרו מסביב לעניין והאם היא פעלה מתוך תמימות דעה ומתוך כוונות נכונות על מנת לבוא ולבצע את תהליך האכיפה באותו יום, יום לפני האירוע, הדיון לא על נקיטת אמצעים מקצועיים ואף אחד לא העיר לה על נקיטת אמצעים מקצועיים, הכל היה סביב הפעלת שיקול דעת, התייעצות עם הממונים על מנת לקבל החלטה שקולה ונכונה בנסיבות העניין.

ש. האם יש הנחיות לעובדים מה לעשות במקרים כאלה?

ת. גם אם אין הנחיות, העובדים יודעים שכל הזמן בארגון, אנו בכל ישיבה, בכל התכנסות, בכל התכתבות העובדים מוזמנים להפעיל שיקול דעת. העובדים הם לא פועלים אך ורק על פי אוטומט מסוים, הם מוזמנים לפעול לפי שיקול דעת, עובדת ותיקה שעובדת בארגון ויודעת שעיקול כזה יכול לחבל בארגון של אירוע ובקיומו כי זה יום לפני ולעשות מפח נפש ל-130 עובדים, ולהביך את ההנהלה ואת הוועד, יום לפני האירוע, אילו העניין הזה עלה ופתאום תוך כדי עבודה באה ואמרה שבוע לפני שידוע לה שבמסעדה הזאת אמור להתקיים אירוע כי אנו מפרסמים את זה מראש, ואנו מפרסמים את ההזמנה לעובדים, הרבה זמן לפני קיום האירוע, ואנו מספרים לעובדים והעובדים נדרשים להירשם לאירוע הזה, אם היא הייתה מגיעה שבוע לפחות לפני זה והייתה באה ואומרת שיש בעיה עם בעל המסעדה הזה ויכלה להמליץ לא לקיים את האירוע שם או להגיד לה איך לפעול, היא לא התייעצה עם אף אחד, היא יכלה להתייעץ ולא קיימה התייעצות."

1. שיקול זה הינו שיקול ענייני ורלוונטי, והתרשמנו מעדותו של מר פרנש כי אכן קבלת העיקול גרמה למבוכה רבה:

"מי שחייב למל"ל, חובתו לשלם, אין לי בעיה עם זה, זה דבר מובן מאליו, פה בנסיבות המקרה נודע לי יום לפני, אם הייתי יודע לפני, הייתי מתארגן ומוצא מקום, ידוע שבתקופת הרמדאן, רוב המסעדות, 99% תפוסות וקשה למצוא מקום, אם היה לי זמן טוב לפני כן, שבוע, שבועיים לפני, הייתי מתארגן אחרת ולא הייתי נכנס לזה...

ללא שום ספק, המצב שנודע לי יום לפני, שם אותי במצב מאוד נבוך, לא ידעתי מה לעשות, מדובר בקבוצה גדולה של עובדים, אירוע חגיגי, שאמור להכיל את רוב הסניף שלנו, יום לפני לא ידעתי איך להתנהל, לא ידעתי מה לעשות, מצד שני לא היה ראוי שאכנס למסעדה, אחרי שהתקשרתי איתם, וסידרתי איתם ובסוף הארוחה אגיד שאשלם את הכסף, זה היה שם אותנו במצב מביך".^[6]

1. באופן דומה הוסיף והעיד מר אבו בכר לעניין ההשלכות האפשריות של הטלת העיקול: "אני לא מוכן לקחת את העובדים שלי, לאכול במסעדה, לסיים את הארוחה ולמסור לבעל המסעדה צו עיקול, לומר לו תודה אכלנו ולא משלמים לך כסף, לא הייתי עושה את זה... לא הייתי מרשה לעצמי לשבת במקום ובסוף הארוחה להגיד לאדם שהוא מעוקל ואני לא משלם לו על הארוחה שאכלתי".^[7]

סבירות ההחלטה

1. מעבר לעובדה כי מר ברנע שקל את השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין, כלומר את עצם השאלה האם התובעת פעלה כראוי בהטלת העיקול, אכן עולה מן הראיות כי התובעת הפעילה שיקול דעת לוקה בחסר כאשר בחרה להטיל את העיקול יום לפני קיומה של הארוחה. אף אם לא נקבל את טענת הנתבע כי התובעת הושפעה מכעסה על מנהל הסניף ומאי-זכייתה במכרז, הרי שהתובעת בחרה באופן יזום להטיל עיקול על חשבון הוועד, כאשר הוועד כלל לא הופיע ברשימת הצדדים השלישיים המחזיקים בכספים או בנכסים של החייב. במילים אחרות, התובעת עשתה שימוש במידע שהיה לה לגבי פעילות הוועד במסעדה, ובחרה להטיל את העיקול ולמסור ליו"ר הוועד בסניף את העיקול, יום אחד בלבד לפני הארוחה, מבלי להתריע בפני הממונים עליה ובפני ועד העובדים על היתכנות הטלת העיקול. כפי שהסביר מנהל הסניף, "לפחות היה מצופה שהיא תתייעץ לפני האירוע ולהביא את העניין להנהלה, לוועד ולספר להם על מנת שישקלו את צעדיהם וגם את זה היא לא עשתה".^[8] הן מר אבו בכר והן מר ברנע חזרו שוב ושוב על הסברם בדבר שיקול הדעת הלקוי שהפעילה לטענתם התובעת.^[9]
2. העובדה כי התובעת בחרה להתייעץ עם מר אלמאז טרם הטלת העיקול מלמדת כי גם היא סברה בזמן אמת כי קיים קושי אפשרי בבחירה להטיל את העיקול על המסעדה, ולמרות זאת נמנעה מלעדכן או להתייעץ עם הממונים עליה. לכן, התייחסות מר ברנע אל הפעולה אותה נקטה התובעת כשגויה מבחינה אתית, היתה סבירה בנסיבות העניין. יצוין כי מר אלמאז היה עמית למקצוע ואף אם היה ותיק ומנוסה, הוא לא שימש כממונה על התובעת.
3. אין לקבל את טענת התובעת כי לא בחרה את המועד להטלת העיקולים. אף אם נכונה טענתה כי רק באותו היום החלה באקראי לטפל בתיקו של החייב, הרי שעולה מעדותה כי שמו של החייב הופיע ברשימת המטלות שהייתה מונחת על שולחנה מבעוד מועד, ולדבריה יכלה לשלוף את המשימה גם ביום הקודם וניתן היה לפעול כנגד החייב גם בימים שלאחר מכן ולאו דווקא באותו היום בו בחרה באופן מקרי את שמו של החייב מתוך הרשימה שעל שולחנה.^[10]
4. ממכלול הראיות עולה כי התובעת ידעה, או לפחות היה עליה לדעת, על הנזק האפשרי שעלול להיגרם כתוצאה מהטלת העיקול יום לפני ארוחת החג, שכן מצב זה היה עלול להוביל לביטול האירוע ובכך לפגוע בעובדי הסניף, בוועד העובדים ובתדמית הסניף. אף אם נקבל את טענת התובעת כי משימת העיקול אצל אותו חייב הופיעה בפני רק באותו היום, וכי שלפה באופן מקרי את שמו את החייב מתוך רשימת המטלות, הרי שבחירתה המודעת להוסיף את ועד העובדים כצד שלישי אצלו מעוקלים כספים, ללא התייעצות ודיווח לממונים, יום לפני האירוע המתוכנן לעובדי הסניף, מצדיקים את מסקנת הנתבע בדבר שיקול דעת לקוי.
5. טוענת התובעת כי הביקורת כלפי שיקול הדעת שהפעילה אינה סבירה ואינה עניינית נוכח העובדה כי גם בשנה שלאחר מכן, בחר הוועד לקיים את ארוחת החג באותה מסעדה כאשר עדיין קיימים היו חובות למוסד לביטוח לאומי. מכאן למדה התובעת כי גם לגישת הנתבע, ראוי היה לקיים את הארוחה אצל ספק אשר חייב לו כספים. אין בידינו לקבל טענה זו. ראשית, כלל לא הוכח בפנינו כי בשנה העוקבת היו חובות למסעדה שעה שוועד העובדים בחר לערוך בה את ארוחת החג. שנית, אין רלוונטיות לעובדה כי ועד העובדים בחר לקבל שירות מספק אשר חייב כספים לנתבע, שכן הקושי שנוצר מהתנהלותה של התובעת היה בעצם המועד של הטלת העיקול שלא היתה מאפשרת לוועד לשלם עבור השירות שעתיד היה לקבל מהמסעדה, ללא התייעצות מוקדמת. המבוכה עליה דיברו נציג הוועד ומנהל הסניף לא היתה בשל כך שהנתבע אמור היה לקבל שירות מספק אשר חייב לו כספים, אלא מחוסר היכולת לשלם עבור השירות. שלישית, כפי שהסביר מר פרנש, כלל לא היה לו מידע לגבי חובות המסעדה במועד בו נקבעה ארוחת החג, וגם לא בשנה שלאחר מכן.^[11]
6. בהקשר זה יש לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו כי אין להיתלות בעובדה כי בסופו של יום לא נגרם נזק לנתבע, שכן העיקול בוטל באופן אשר אפשר את קיומו של האירוע. ההליך המשמעתי ננקט כלפי התובעת בגין הפעלת סמכות תוך שיקול דעת לקוי, ללא תלות בהתרחשות נזק כזה או אחר.

העדר שיקולים זרים והפליה

1. העובדה כי מר ברנע שיער כי החלטתה של התובעת להטיל את העיקול הושפעה ממתחים בינה לבין מנהל הסניף או מכעס על כי לא נבחרה במכרז, אינה מלמדת כי היו מעורבים בהחלטת המשמעת שיקולים זרים.
2. ראשית, לא הובאו בפנינו ראיות משכנעות המלמדות על התנכלות כלפי התובעת, אשר הודתה בחקירה כי מנהל הסניף רשם לה המלצה חיובית במסגרת המכרז אליו התמודדה.^[12] בהקשר זה יש לציין כי עלתה סתירה בעדותה של התובעת, אשר טענה מחד כי מנהל הסניף התנכל לה אולם מאידך הודתה כי לא היתה מערכת יחסים עכורה ביניהם.^[13]
3. שנית, בניגוד לטענותיה של התובעת, לא שוכנענו כי יחסיה הטעונים עם מנהל הסניף הביאו לנקיטת אמצעים משמעתיים כנגדה. אכן, מר ברנע ציין בהחלטה כי יתכן ושיקול הדעת של התובעת הושפע ממתחים בסניף או מכעסה של התובעת כלפי מנהל הסניף,^[14] אולם גם הסביר בחקירתו כי מערכת היחסים עם מנהל הסניף או המניעים האפשריים להתנהלותה של התובעת היו רק נדבך במכלול הנסיבות שהובאו בפניו, וכי בסופו של יום ההחלטה נשענה על עצם שיקול הדעת הלקוי, ולא על מניעיה או כעסיה של התובעת.^[15] במילים אחרות, החלטת המשמעת לא נבעה רק מהתחושה של מר ברנע שהתובעת פעלה על רקע יחסיה הרעועים עם מנהל הסניף, אלא מהשיקולים הרלוונטיים שפורטו לעיל, והתייחסותו של מר ברנע ליחסיהם של התובעת ומנהל הסניף אינו מכתים את החלטתו. יצוין בהקשר זה, כי נתנו אמון בעדותו של מר ברנע כאשר הסביר כי היותו גורם חיצוני לסניף נצרת אפשרה לו לראות את התמונה בצורה רחבה ואובייקטיבית, ללא אמוציות ורגשות שיתכן והיו לתובעת ולמנהל הסניף,^[16] ולכן לא שוכנענו כי החלטת המשמעת היתה כטענת התובעת חלק ממסע התנכלות כלפיה.
4. באשר לטענת התובעת כי הופלה לעומת מר הינו, אשר חרג לטענתה מהוראות החוק ולא הועמד להליך משמעתי, מעדותם של מר ברנע ומר אבו בכר עולה כי ביטול העיקולים שבוצע על ידי מנהל התחום אינו דומה בהכרח להטלת העיקולים שנעשו על ידי התובעת מבחינת אופן הפעלת שיקול הדעת, ומעבר לכך הפעולות שבוצעו על ידי מר הינו אינן עומדות לבחינה בפנינו ואף לא הובאו כל הנתונים והראיות הנדרשים על מנת לקבוע האם ניתן להקביל את עניינה של התובעת ועניינו של מר הינו, אשר אינו צד לתיק זה. יש לציין בהקשר זה את עדותו של מר אבו בכר אשר הסביר כי מר הינו היה מוסמך לבטל את העיקול שכן המשיך ופעל בתהליכי הגבייה וערך הסדר עם החייב, וכי פעולות אלו נעשו במסגרת סמכותו המקצועית,^[17] ולא הובאו בפנינו ראיות המלמדות אחרות.

מידתיות ההחלטה

1. סעיף 11.2 לנוהל קובע את מדרג הסנקציות הבא: הערה בעל פה, הערה בכתב, התראה, נזיפה, נזיפה חמורה, פרסום החלטה חסויה/מפורטת, הגשת קובלנה להעמדת העובד לדין משמעתי, השעיה דחופה עד 30 ימים, שלילת זכויות הוותק או חלקן, הורדה בדרגה, הפקעת משכורת, פיטורים וכו'. על פי מדרג זה, התראה הינה סנקציה משמעתית ברף הנמוך.
2. מדבריו של מר ברנע עולה כי בקביעת אמצעי המשמעת שהוטל על התובעת נשקלו מספר שיקולים לרבות הוותק והעובדה כי אין לתובעת עבר משמעתי ומדובר באירוע משמעתי ראשון.^[18] לדבריו של מר ברנע, "ההחלטה שקיבלתי בעניינה, הייתה לאחר בחינת הדברים והפעלת שיקול דעת והלכתי לקולא שבקולא, מהבחינה הזו שהיא קיבלה התראה ובערעור שהוגש לסמנכ"ל שהוא מעליי, הוא דווקא טען שהוא היה מחמיר יותר ממני, והחליט להשאיר את ההחלטה של על כנה, שהיא יותר קלה ממה שהוא חשב, אני נקטתי בהתראה והוא חשב שהיה ראוי לנקוט בנזיפה".^[19]

ההחלטה התקבלה בהליך תקין

1. מר ברנע שלח לתובעת מכתב מפורט הכולל את כל הטענות הנוגעות לעניין, ובו גם נרשם כי התובעת יכולה להעלות את השגותיה או הסבריה בכתב תוך 15 ימים. בעקבות כך, העבירה התובעת תגובה מפורטת ומקיפה הכוללת את מלוא טענותיה בעניין. החלטת מר ברנע ניתנה לאחר כשבועיים, כך שאין לומר כי מדובר בהחלטה שניתנה בחיפזון או כלאחר יד. במסגרת הערעור שהוגש למר לאופר, הציגה התובעת את טיעוניה במסגרת שישה עמודים מפורטים. מכל אלה עולה כי לתובעת ניתנה הזדמנות להעלות את טיעוניה הן בפני מר ברנע והן בפני מר לאופר, והיא אישרה בעצמה בחקירתה כי העלתה טענותיה במסגרת השימוע:^[20]

"ש. תאשרי לי שאת למעשה עברת בקשר לאירוע הזה הליך של שימוע?

ת. חיובי.

ש. הייתה לך אפשרות להעלות את כל הטענות שלך בשימוע?

ת. העליתי.

...

ש. כתבת את כל הטיעונים שהיו לך? אף אחד לא מנע ממך?

ת. נכון.

ש. גם הגשת ערעור ויכולת להעלות טיעונים וטיעונים נוספים?

ת. כן."

1. בנוהל המשמעת אין הוראה המחייבת עריכת שימוע בעל פה, ולא מצאנו פגם בכך כי נערך לתובעת שימוע בכתב. אף לא מצאנו בראיות שהונחו בפנינו כי התובעת דרשה בזמן אמת לערוך לה שימוע בעל פה, ורק במסגרת הערעור ציינה כי מר ברנע בחר שלא לשמוע אותה, אך לא ביקשה להיפגש עם מר לאופר לצורך הצגת טיעוניה בעל-פה.

ההחלטה השנייה – פרסום בעמוד הפייסבוק

1. כאמור, התובעת פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה דברים המתייחסים לראש העיר נצרת. הדברים נכתבו בערבית ותרגומם הוצג במסגרת כתבי הטענות:

"עלי סלאם הוא המסית הראשי והוא האחראי הראשי על המעשה השפל, לאחר שתקף מילולית את עו"ד עמראן ח'טיב בכיכר העיר לפני שבוע, שלח היום את בנו הפושע מוחמד עלי סלאם לתקוף את עו"ד עמראן ח'טיב

עלי סלאם – אתה סכנה על התינוקות שלנו

עלי סלאם – אתה סכנה על הילדים שלנו

עלי סלאם – אתה סכנה על הבנות שלנו

עלי סלאם – אתה סכנה על הנשים שלנו

עלי סלאם – אתה סכנה על אבותינו

עלי סלאם – אתה סכנה על נצרת

הכל ינוהל על פי חוק והחוק אינו מבדיל בין גדול לקטן

כן להוקעת האלימות".^[21] יצוין, כי עו"ד עמראן ח'טיב הינו בעלה של התובעת.

1. ביום 10.7.2016 שלח מר ברנע לתובעת זימון לשימוע, במסגרתו טען כי הובא לידיעתו כי התבטאה ברשת החברתית בצורה פוגענית ולא מכובדת כנגד ראש העיר, התנהגות שאינה הולמת ומנוגדת לנהלים, ובפרט לסעיף 4 לנוהל משאבי אנוש מיום 3.2.2016 (להלן: הנוהל), ומשכך בכוונתו לנקוט אמצעי משמעתי כנגדה. בנוסף ביקש מר ברנע מהתובעת להתייחס לאמור בזימון לשימוע בכתב באמצעות מנהל הסניף תוך 15 ימים. לזימון צורפו הנוהל, צילום חלקי של עמוד הפייסבוק ותרגום הפרסום התובעת כפי שהובאו בפניו של מר ברנע.
2. ביום 25.7.2016, שלחה התובעת למר ברנע הודעת דוא"ל והלינה על הדרך בה קיבלה את הזימון לשימוע (באמצעות המזכירה במעטפה פתוחה, דבר המהווה לטענתה פגיעה בפרטיות), וכן ביקשה לקבל פרטים אודות סוג ומהות הפגיעה, העתק מהתלונה והעתק מהפרסום המלא (שכן טענה שהפרסום שצורף לשימוע הוא חלקי) ותרגומו כפי שעמדו בפני מר ברנע, וזאת כדי שתוכל להתייחס לגופו של עניין לטענות שהועלו כנגדה.
3. ביום 9.8.2016 השיב מר ברנע לפנייתה של התובעת וציין כי הפרסום שעמד בפניו הוא הפרסום שצורף לזימון לשימוע וביקש לקבל העתק הפרסום המלא, ככל שקיים בידה של התובעת, וכן צירף העתק מהתרגום לפוסט שפרסמה התובעת כפי שהועמד בפניו. בהמשך לכך, ביקש מר ברנע לקבל התייחסותה של התובעת לגופו של עניין תוך שבוע, תוך שציין כי "באם תבחרי שלא למסור את הסבריך לנטען במכתב השימוע, אאלץ לקבל החלטה על בסיס החומר אשר נמצא בידי".
4. בהמשך לכך, ביום 29.8.2016, פנתה התובעת למר ברנע וביקשה בשנית לקבל העתק התלונה ופירוט סוג ומהות הפגיעה, כדי שתוכל להתייחס לטענות שהועלו כנגדה לגופו של עניין.
5. ביום 31.8.2016 השיב מר ברנע לתובעת וביקש להעביר את התייחסותה דרך מנהל הסניף. בנוסף, באותו יום שלח מנהל הסניף לתובעת הודעת דוא"ל עם העתקים למר ברנע ולמר חושן, במסגרתו ציין כי התלונה התקבלה בעל-פה והוא העביר את הפרסום להמשך טיפול הגורמים הרלוונטיים כנדרש מחובתו ומתוקף תפקידו, בשל החשש כי הפרסום מהווה עבירה על הנוהל לעניין השימוש והפרסום ברשתות החברתיות. בנוסף, ציין מנהל הסניף כי תגובתה של התובעת והתייחסותו כאמור מועברים להמשך טיפולו של מר ברנע.
6. ביום 5.9.2016 השיבה התובעת למר ברנע במכתב עם העתק למנהל הסניף במסגרתו התייחסה לאופן העברת התגובות על ידה, ביקשה לדעת בהתאם לאיזה נוהל היא נדרשת להעביר תגובותיה דרך מנהל הסניף ולא ישירות למר ברנע והביעה תרעומת על כך שמנהל הסניף נוקט עמדה בעניינה. בנוסף, ציינה התובעת כי היא טרם העבירה התייחסותה לגופו של עניין וכי יש בפיה טענות שיש להשמיען ולבחון בטרם קבלת החלטה בעניינה. כמו כן, ביקשה התובעת לקבל מידע חסר בדבר זהות הגורם המתלונן, מועד התלונה ותוכן התלונה, על מנת שתוכל ליתן התייחסותה לגופו של עניין.
7. ביום 21.9.2016 ניתנה החלטתו של מר ברנע לפיה התובעת פעלה בניגוד לנוהל מיום 3.2.2016, ולפיכך יוטל עליה אמצעי משמעת של נזיפה. עוד ציין מר ברנע במסגרת ההחלטה כי דרישותיה של התובעת, שאינן מן העניין, מעלות אצלו חשש לניסיון למשיכת זמן ולחיפוש דברים שאינם קיימים ואין הוא מקבל אותם עוד, וכי לאחר שניתנו לתובעת מספר הזדמנויות לטעון טענותיה ומשלא עשתה כן, ניתנה ההחלטה באותו מועד.

טענות הצדדים ביחס להחלטה השנייה

1. לטענת התובעת הפרסום שפורסם על ידה לא מהווה עבירת משמעת. לגישתה, מדובר בפרסום פרטי אשר אינו קשור לנתבע (כאשר בנוהל קיימת הפרדה בין פעילות במסגרת התפקיד לבין פעילות חברתית ברשת), וממילא היא אינה מזוהה בעמוד הפייסבוק שלה כעובדת הנתבע. בנוסף, טוענת התובעת כי אין בפרסום ביטויים פוגעים אלא הבעת דעה אישית, וחופש הביטוי מאפשר לה לעשות כן, ובפני מר ברנע לא הוצג הפרסום המלא אשר כלל גם את תמונתו של בעלה הפצוע. בנוסף טוענת התובעת כי ממילא הנוהל מנוסח בצורת המלצה. משכך טוענת התובעת כי היא לא הפרה את הוראות הנוהל מיום 3.2.2016, ולפיכך אין להטיל עליה עונש משמעתי.
2. התובעת מוסיפה וטוענת כי במועד קבלת ההחלטה השנייה לא עמדו בפני מר ברנע מלוא הנתונים והקשר הדברים, כגון פציעתו של בעלה, שכן היא טרם השמיעו טענותיה לגופו של עניינן מאחר ובאותו מועד חיכתה לקבל העתק מהתלונה. בהקשר זה טוענת התובעת כי אף מר ברנע עצמו מודה במסגרת ההחלטה כי היא ניתנה למרות שטרם התקבלה התייחסותה, וכך גם הודה במסגרת עדותו, ומשכך מדובר בהחלטה מוטעית מיסודה, בלתי סבירה ובלתי מידתית ויש לבטלה.
3. בנוסף, טוענת התובעת כי בשימוע לא הוצגו בפניה מלוא הנתונים, שכן נתקבלה כנגדה תלונה אך זו לא הוצגה ולא פורטה בפניה. הדרישה לדעת את זהות הגורם המתלונן ולקבל העתק מהתלונה היא לגיטימית ובסיסית, שכן דבר התלונה אינו נתון פרוצדוראלי אלא מהותי. עוד טוענת התובעת כי היה על הנתבע לערוך שימוע בעל פה, ולא בכתב.
4. מנגד, טוען הנתבע כי העובדה שהתקבלה תלונה אודת הדברים שפרסמה התובעת, מלמדת על כך שהתובעת מזוהה עם הנתבע. בניגוד לטענת התובעת, טוען הנתבע כי מדובר בנוהל מחייב ואין מדובר בהמלצה, ומשפעלה התובעת שלא בהתאם להוראות הנוהל ננקט כנגדה הליך משמעתי.
5. בנוסף, טוען הנתבע כי ניתנו לתובעת שלוש ההזדמנויות להעלות טענותיה לגופו של עניין, אך היא לא ניצלה את זכות הטיעון שניתנה לה, אלא בחרה להגיב באופן מתריס ומתחמק, כאשר חרף ההתראה כאמור בסעיף 9 למכתבו של מר ברנע מיום 9.8.2016 בחרה התובעת שלא להעלות את מלוא טענותיה. בפועל, הוטלה על התובעת סנקציה ברף הנמוך – נזיפה בלבד, כאשר דובר באירוע משמעתי שני בזמן קצר, וכן טוען הנתבע כי התובעת בחרה לפסוח על מיצוי ההליכים בדרך של ערעור ופנתה ישר לערכאות.
6. עוד טוען הנתבע כי יש לדחות את טענת האפליה אשר נטענה בעלמא מבלי ליתן דוגמאות ומבלי לפרט מהי קבוצת ההשוואה. בנוסף טוען הנתבע במסגרת סיכומיו כי אין מקום להשוות את עניינה של התובעת למקרים אחרים עם נסיבות שונות.

דיון והכרעה

1. גם בעניין החלטת המשמעת השנייה, לאחר שבחנו את מכלול הראיות וטענות הצדדים, אנו סבורים כי לא נפל פגם בהחלטה המצדיק את התערבות בית הדין, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

שיקולים ענייניים ורלוונטיים

1. מהחלטתו של מר ברנע עולה בבירור כי אמצעי המשמעת ננקט כלפי התובעת בשל הדברים הבוטים שפרסמה כלפי ראש העיר: "אנו מדברים על כתיבה של דברים בוטים כלפי אישיות ציבורית בכירה בפרהסיה".^[22]
2. אין מחלוקת כי כל אדם, לרבות בתפקיד ציבורי או כעובד בשירות הציבורי, זכאי להחזיק בדעות ובהשקפות עולם כרצונו, והוא אף רשאי להביע אותן בפומבי.^[23] עם זאת, חופש הביטוי אינו בבחינת זכות בלתי מוגבלת, ובית הדין הארצי עמד על המגבלות הקיימות על התבטאויות של עובדי ציבור: "הלכה פסוקה היא מיני כבר, כי מתוקף מעמדו ותפקידו, חלה על עובד הציבור החובה להימנע מהשמעה בפומבי של עמדות ודעות בעלות גוון פוליטי מובהק בסגנון בוטה, כדי שלא ייפגע אימון הציבור בשירות הציבורי ותכליתו."^[24] גם בית המשפט העליון קבע כי "עובד הציבור צריך לשמור בעיני הציבור על תדמית ניטראלית, שאינה משועבדת להשקפה פוליטית מוגדרת. נזקק אליו הציבור כולי, על כל זרמיו וגווניו, ולא רק אלה המזדהים עם השקפותיו. ואם הוא נוטל חלק בוויכוחים פוליטיים פומביים, במיוחד בסגנון קיצוני ומיליטאנטי, נוצר הסיכון, שחלק מן הציבור לא יראה בו עובד של הכלל שהוא נטול פניות, אלא את מי שמשרת רק השקפה פוליטית מוגדרת או אך מסגרת פוליטית מסוימת, וככל שהסגנון חריף יותר, תתחזק התחושה, שהעובד נכון לשרת רק מטרות בעלות גוון מוגדר, הנראות לו כנכונות."^[25]
3. הנתבע פרסם כאמור ביום 3.2.2016 נוהל התנהגות ברשתות החברתיות, הכולל הנחיות לעובדים בעניין השימוש במדיה החברתית. בין היתר, קובע הנוהל כי "הפעילות של כל אחד מעובדי הביטוח הלאומי ברשת עשויה להשפיע בצורה חיובית אך גם בצורה שלילית על תדמית המוסד ולפגוע בו... יש להתייחס בכבוד לגורמים אליהם פונים או מושאי הכתיבה. המוסד לביטוח לאומי מוקיע ואינו מקבל בשום דרך התבטאויות פוגעניות מכל סוג. אין להשתמש בעלבונות אישיים, גסויות או בכל סוג של אלימות מילולית. עלינו לגלות התחשבות בפרטיות של אחרים ולנהוג משנה זהירות בנושאים שעשויים להיחשב רגישים, כגון פוליטיקה ודת. אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה לשמור על אופן ביטוי ראוי ומכבד ולהימנע מכל הסתה וביטויים פוגעניים ואלימים. זכור כי מה שאתה כותב כעובד הביטוח הלאומי עשוי להשפיע על תדמית הביטוח הלאומי".
4. מר ברנע הסביר בהחלטתו כי הוא סבור שהפרסום מכיל התבטאויות בוטות כנגד ראש העיר העולות לכדי עבירת משמעת, וכי הוא רואה בפרסום זה התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה בכלל ועובד הנתבע בפרט וכן פרסום אשר נוגד את הוראות הנוהל המוסדי שהופץ. התובעת אישרה בחקירתה כי הכירה את הוראות הנוהל במועד בו פרסמה את דבריה. למקרא הפוסט ותרגומו כפי שהובא בפנינו במסגרת חומר הראיות בתיק, אכן מדובר בפרסום הכולל התבטאויות חריפות ובוטות, כאשר במרומז, מייחסת התובעת לראש העיר גם מעשים פליליים.
5. התובעת בחרה לפרסם את דבריה על גבי עמוד הפייסבוק הפרטי שלה. ברור לכל כי השימוש ברשתות החברתיות הולך וגובר בשנים האחרונות, כאשר היקף ומהירות העברת המידע אינם ניתנים לשליטה. כבר נקבע כי "האינטרנט הוא אכן "כיכר העיר" החדשה, כדברי כבוד השופט ריבלין בפרשת רמי מור דלעיל. וכשם שאדם שיעמוד בכיכר העיר ויוציא לשון הרע על אדם אחר ישא בתוצאות, כך גם דינו של אדם המפרסם דברים ברשת הפייסבוק. הפייסבוק הנה רשת חברתית שהוקמה בשנת 2004, וזה מכבר הפכה לרשת החברתית הגדולה והפעילה ביותר בעולם. לאור זאת, לא ניתן להתייחס בביטול לדברים המפורסמים ברשת הפייסבוק, ולעיתים נהפוך הוא; הדברים המפורסמים שם עוברים במהירות לעוד ועוד אנשים, אשר גם הם מעבירים אותם לעוד ועוד אנשים, וכן הלאה".^[26]
6. התובעת בחרה לעשות שימוש ברשת החברתית על מנת להביע ביקורת אישית כלפי ראש העיר, אשר לא נכתבה בצורה עניינית אלא בצורה קשה ומתריסה תוך שימוש בביטויים חמורים המייחסים לראש העיר מעשים פליליים. יודגש, כי התובעת לא שיתפה מידע או דעה אשר הופצו קודם לכן על ידי גורם אחר, ולא סימנה like"" לפרסום קודם. היא הביעה את דעתה באופן יזום ואקטיבי, תוך שהיא בוחרת ביטויים בוטים. ויודגש, כי אין בהתייחסותנו לאמירותיה של התובעת משום הסכמה או גיבוי למעשים הנטענים שנעשו כלפי בעלה, וברור כי יש להוקיע כל ביטוי של אלימות מכל סוג שהוא. עם זאת, תיק זה עניינו באופן שבו בחרה התובעת להתבטא ביחס לאותם אירועים ולתגובתו של מעסיקה להתבטאויות אלו.
7. לאורך חקירתה של התובעת עלה בבירור, שוב ושוב, כי היא לא הפנימה את הקושי והבוטות שבדברים שפרסמה, וכי לגישתה, האלימות שננקטה כלפי בעלה הצדיקה את פרסום האמירות כלפי ראש העיר:

"ש. האם ידוע לך שהפוסט הזה הוא בניגוד לנוהל?

ת. לא.

....

ש. תסכימי איתי שאם הפוסט הזה לא היה קשור לנסיבות מסוימות, הוא פוסט שלא היה ראוי שייכתב?

ת. לא הייתי כותבת אותו כי אני לא מקללת אף אחד ולא מבזה אף אחד, פה לא קיללתי ולא ביזיתי. ואני לא מזכירה אנשים בכלל בפוסטים שלי. אני בדרך כלל כותבת, אוהבת לכתוב.

ש. כשאת כותבת עלי סלאם אתה סכנה לבנות שלנו, למה הכוונה?

ת. מקרה אלימות זה סכנה, נכון? כמה בנות נרצחו פה, אם ראש העיר מודל לאלימות, אז מה יתר האנשים מתחתיו?

ש. אתה סכנה לתינוקות שלנו, אתה סכנה לבנותינו?

ת. נכון.

...

ש. הדברים שאת כותבת, אם היית קוראת אותם שמישהו כותב, חשבת שיש פה דברים חמורים כנגד ראש עיר?

ת. לא. אין מישהו שכותב דבר כזה בלי סיבה, וגם אני רוצה לשוב ולומר שהפוסט הוא בלתי נפרד מהתמונה שצורפה אליו.

ש. האם הדברים שנכתבו, הם דברים קשים? האם זו אמירה קשה?

ת. לא. מה שנעשה הוא הקשה.

ש. אני מבין שאת חשבת שיש לך לגיטימציה לכתוב את הפוסט בגלל הנסיבות האישיות שלך?

ת. אני כתבתי רק בגלל הנסיבות האישיות, תקיפה, כמעט רצח שהיה.

ש. אמרת לנו שהכרת את הנוהל?

ת. כן.

ש. האם את מכירה בנוהל נסיבות שבהן הנוהל מתיר להשתלח, לכתוב דברים קשים?

ת. לא רואה בזה דברים קשים, לא קיללתי אותו... ".

1. עוד עלה מחקירת התובעת כי היא בחרה להסיר את הפרסום לא בגלל שהבינה כי לא היה ראוי לפרסמו מלכתחילה, אלא רק מאחר ובנה ביקש שלא לראות ברשת את תמונת אביו הפצוע.
2. התובעת טוענת כי היא אינה מזוהה כעובדת הנתבע בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה, ולכן אין לראות את הפרסום כנופל לגדרי הנוהל, אולם אין בידינו לקבל טענה זו. התובעת עובדת שנים ארוכות בסניף נצרת, וכפי שהעיד מר אלמאז, מי שמועסק שנים ארוכות כפקיד במחלקת הגבייה, מוכר על ידי מאות מייצגים, מעסיקים, רואי חשבון, בעלי עניין, יועצי מס או עורכי דין, אשר מכירים אותו אישית, כאשר לדבריו "זה בדרך כלל גורמים מקומיים, אנשים שמייצגים אנשים בתחום השיפוט של אזור נצרת".^[27] גם מר פרנש העיד כי עובדי הסניף המועסקים שנים רבות, מוכרים בעיר נצרת כעובדי הנתבע.^[28] לכן, אין זה מן הנמנע כי התובעת כן מזוהה על ידי תושבי נצרת או חלקם כעובדת הנתבע.
3. אין גם לקבל את הפרשנות המוצגת בסיכומי התובעת לפיה הנוהל מדבר רק על התבטאות הקשורה לעבודת העובד במוסד לביטוח לאומי. פרשנות זו כלל אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של סעיף 4 לנוהל המתייחס באופן כללי להתבטאויות של עובדי הנתבע ברשתות החברתיות, גם כאשר התבטאות זו אינה עוסקת בעבודתם ואינה קשורה לעבודתם. כאמור לעיל, סעיף 4 גם אינו מוגבל לפרסומים אשר העובדים מציגים ברשתות החברתיות תוך הזדהות כעובדי הנתבע.
4. מכל האמור עד כה עולה כי מר ברנע שקל שיקולים ענייניים ורלוונטיים לפוסט שפרסמה התובעת, וכי לא נשקלו שיקולים זרים כלשהם.

זכות הטיעון

1. כפי שעולה מן המסמכים ובטרם ניתנה החלטה בעניינה של התובעת, ניתנו לה מספר הזדמנויות לטעון טענותיה, אך התובעת בחרה שלא להציג את טענותיה לגופו של עניין. במכתב השימוע מיום 10.7.2016 נרשם: "באם יש לך השגות ו/או הסברים נוספים למעשייך, אבקש להעבירם אלי בכתב באמצעות מנהל הסניף, תוך 15 יום מקבלת מכתבי זה". בתגובה, כתבה התובעת לאחר כשבועיים, ביום 25.7.2015, "אני מבקשת ובכדי שאוכל להתייחס לאמור במכתבכם מיום 10.7.2016 לקבל את מלוא דף הפייסבוק שהועבר לידיך כי מה שצורף למכתב מיום 10.7.2016 הינו חלקי ואינו הפוסט השלם". בתשובה, ענה מר ברנע לתובעת ביום 9.8.2016 והבהיר כי דף הפייסבוק אשר הוצג לה במכתבו הקודם נמסר לו כך מהנהלת הסניף, וכי אם יש בידה את מלוא הפרסום, היא מתבקשת להעבירו. עוד ציין מר ברנע כי התלונה התקבלה בלשכת מנהל הסניף, וכי היא מתבקשת להעביר את התייחסותה הקונקרטית תוך שבוע. עוד נרשם לתובעת במכתב כי "באם נבחרי שלא למסור את הסבריך לנטען במכתב השימוע, אאלץ לקבל החלטה על בסיס החומר אשר נמצא בידי".
2. על אף שבשלב זה כבר ידעה התובעת כי הועבר למר ברנע הפוסט ללא התמונה הנלווית, היא בחרה שלא להציג בפניו את הפרסום המלא, או התייחסות והסברים לפרסום. לאחר כשלושה שבועות, ביום 29.8.2016, כתבה התובעת למר ברנע כי היא מבקשת לקבל העתק מהתלונה שהתקבלה בלשכת מנהל הסניף וכן פירוט אודות סוג ומהות הפגיעה. ביום 31.8.2016 כתב מר אבו בכר לתובעת הודעת דוא"ל הכוללת הבהרות נוספות, לרבות לגבי כך שהתלונה התקבלה אצלו בעל-פה וכי הוא שהעביר את הפוסט עם התרגום לאגף משאבי אנוש.
3. ביום 5.9.2016 שלחה התובעת מכתב נוסף למר ברנע. גם הפעם בחרה התובעת שלא להתייחס לפרסום לגופו או לספק הסברים כלשהם, אלא הגיבה בעיקר לדרישתו של מר ברנע כי פניותיה יישלחו באמצעות מנהל הסניף. רק בסיומו של המכתב טענה התובעת כי היא מבקשת לדעת מיהו הגורם המתלונן, מהו מועד התלונה ומה תוכנה המדויק לרבות מהי הפגיעה לה טוען הגורם המתלונן. ביום 21.9.2016 מסר מר ברנע לתובעת את החלטתו, במסגרתה ציין כי ניתנו לה מספר הזדמנויות להשמיע את השגותיה אולם היא בוחרת לחזור ולדרוש מידע שאינו רלוונטי לבחינת הפרסום שבוצע על ידה, במקום שלא להתייחס לגופו של עניין.
4. מר ברנע הודה בחקירה הנגדית כי בעת קבלת ההחלטה, לא ידע מהו הרקע לפרסום כנגד ראש העיר,^[29] אך טען כי כל בקשותיו לקבל הסברים מהתובעת לגבי הפוסט לא נענו. גם כאשר נשאל מר ברנע האם ידע כי הפוסט הוסר לאחר עשר שעות, וכי נכתב לאחר אירוע קשה שעבר בעלה של התובעת, השיב: "כל זה יכל לבוא לידיעתי באם התובעת הייתה עונה בצורה מסודרת על שאלותיי, הכי לכך נועד השימוע".^[30] לטענת התובעת, היתה לה כוונה לשטוח טענותיה בפני מר ברנע אולם היא חיכתה לקבלת כלל החומרים לידה. אכן, במכתבה האחרון ציינה התובעת בפני מר ברנע כי טרם נתנה מענה לגופו של עניין וכי יש לה טענות שברצונה להשמיע בטרם קבלת החלטה בעניינה. עם זאת, נוכח העובדה כי ניתנו לתובעת מספר הזדמנויות לשטוח טענותיה, מצאנו את התנהלותה בעייתית ודווקנית, כאשר בחרה להתחמק מהצגת תשובות תוך התעקשות לקבל פרטים מזהים אודות מי שהתלונן עליה. גם בחקירה הנגדית עלה בבירור כי התובעת מנסה להסיט את הדיון מתוכנו של הפרסום אל זהות המתלונן (כלומר אל מנהל הסניף או אל ראש העיר), וכאשר נשאלה שוב ושוב מדוע לא השיבה לגופו של עניין – חזרה וטענה כי קודם עליה לדעת מי התלונן נגדה ורק לאחר מכן תוכל להתייחס לטענות שהפנה מר ברנע במכתבו.^[31]
5. ויודגש, כי טענתה של התובעת כי הפוסט שהועבר למר ברנע לא כלל את תמונתו של בעלה – כלל לא נטענה במסגרת מכתביה ולא הוצגה בזמן אמת, אלא רק במסגרת חקירתה הנגדית. הלכה למעשה, התובעת בחרה שלא לשלוח למר ברנע את הפוסט המלא ולא להציג כל התייחסות בנוגע לטענות שנטענו כלפיה, כאשר זהות המתלונן כלל לא היתה משמעותית לצורך בחינת ההליך המשמעתי. בהקשר זה יצוין, כי גם על פי הנוהל, עצם הפרסום הוא שעומד בלב ההליך המשמעתי ולא העובדה כי גורם כזה או אחר התלונן בגין אותו פרסום. במילים אחרות, אף אם לא היתה תלונה מגורם חיצוני, כפי שטענה התובעת בחקירה הנגדית,^[32] אלא אחד מעובדי הנתבע היה נתקל בפרסום במדיה החברתית, עדיין ניתן היה לפתוח בהליך משמעתי.
6. כפי שגם העיד מר ברנע, ניתן בהחלט להתרשם כי היה עליו 'לרדוף' אחר התובעת כדי לקבל את התייחסותה: "יש בהליך השימוע דינמיקה שאני מאפשר לעובד שנמצא בפניי, טרם קבלת ההחלטה, וזה קורה לא אחת שיש אחרי השימוע חילופים של מכתבים, בירורים, בקשות, מצד העובד עצמו ומטעם בא כוחו, כי אני לא מזדרז לקבל החלטה בשימוע ימים מספר אחרי עריכתו, אני נותן גם לעצמי ללמוד את הדברים שעלו בשימוע, גם לצד השני שרואה את הפרוטוקול אם יש לו דברים נוספים להגיד, אני נותן את מרחב הזמן לכל הצדדים, גם לי וגם לעובד עצמו לשטוח את הכל ולמצות את כל טענותיו , במקרה הזה הרגשתי שאני רודף אחרי התובעת "מתחנן" אליה שתגיב למכתבים",^[33] והוא אף ציין זאת בהחלטתו: "החזרות שלך על דרישות שאינן מן העניין מעלה אצלי חשש לניסיון למשיכת זמן ולחיפוש דברים אשר אינן קיימים ואין אני מקבל אותם עוד".
7. אכן, במסגרת חקירתו של מר אבו בכר הסתבר כי התלונה בעל-פה התקבלה לדבריו מראש העיר וכי בנוסף נשלח אליו העתק הפוסט מלשכת ראש העיר,^[34] ולא ניתן כל הסבר מדוע פרטים אלו לא נמסרו לתובעת על אף בקשותיה. עם זאת, לא שוכנענו כי יש בכך כדי להטיל דופי בהחלטת המשמעת עצמה, שכן כאמור עיקר העניין היה תוכנו של הפרסום ולא זהות המתלונן או אופן הגשת התלונה.
8. אין גם לקבל את טענתה של התובעת כי מר ברנע הזדרז להוציא את החלטתו. מכתבה האחרון של התובעת נושא תאריך 5.9.2016 ואילו החלטתו של מר ברנע ניתנה כשבועיים לאחר מכן, ביום 21.9.2016.
9. יצוין, כי אף אם היינו משתכנעים כי נפל פגם בהליך השימוע שערך מר ברנע כיוון שבדיעבד הסתבר כי לא עמדו בפניו מלוא נסיבות פרסום הפוסט, לא היה מקום לפסוק סעד עבור התובעת, וזאת בשל מספר סיבות: ראשית, העובדה שמלוא הנתונים לא הובאו בפני מר ברנע מוטלת לפתחה של התובעת, אשר נמנעה פעם אחר פעם מלהשיב עניינית למכתביו של מר ברנע. שנית, התובעת בחרה שלא להגיש ערעור פנימי על מנת לתקן את מחדלה ולהציג את טיעוניה במלואם. שלישית, המשמעות האופרטיבית של התערבות בהחלטתו של מר ברנע אינה מצדיקה פיצוי שכן חלפו זה מכבר שנתיים ממועד ההחלטה כך שאין בה יותר כדי לחסום את התובעת מלהתמודד למכרזים או לזכות לקידום והתובעת לא הציגה ראיות כלשהן המלמדות כי החלטת המשמעת גרמה לה לנזקים כספיים. רביעית, התובעת עצמה בחקירתה הצהירה כי אינה מבקשת סעד כלשהו מלבד הכרזה על פסלות החלטות המשמעת בעניינה.^[35]

ההחלטה אינה נגועה בהפליה

1. לא מצאנו כי ההחלטה נגועה בהפליה. התובעת טוענת כי עובדת אחרת של הנתבע פרסמה דברים חמורים ממנה כנגד דמות ציבורית אך לא ננקטו כנגדה אמצעים משמעתיים. התובעת לא הציגה בפנינו את תוכן הדברים אשר נכתבו לכאורה על ידי אותה עובדת, ומקובלת עלינו עמדתו של מר ברנע כי "במקרה של העובדת הזו, היא גם התנצלה, הביע התנצלות וחרטה על מעשיה, זה היה שונה ... עובד שמביע התנצלות, אנו מתחשבים בדברים האלה".^[36] הואיל וכאמור מדובר היה בנסיבות שונות מעניינה של התובעת, לא שוכנענו כי היא הופלתה לרעה.

מידתיות ההחלטה

1. אנו סבורים כי הסנקציה המשמעתית של נזיפה הינה מידתית בנסיבות העניין, כאשר יוזכר כי בקביעת הסנקציה התחשב מר ברנע בעובדה שמדובר באירוע משמעתי שני אשר ארע תוך זמן קצר. גם בהקשר זה יצוין כי מדובר בסנקציה אשר נמצאת ברף הנמוך יחסית של מדרג הסנקציות הקבועות בנוהל הנתבע, ולא מצאנו כי הנתבע בחר להחמיר יתר על המידה עם התובעת בהתייחסותו לעבירת המשמעת.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל, לא שוכנענו כי נפלו פגמים בהחלטות המשמעת המצדיקים את התערבות בית הדין, ולכן אין מקום לסעד ההצהרתי או הכספי לו טוענת התובעת. לפיכך, התביעה נדחית. נוכח תוצאות ההליך, תשלם התובעת לנתבע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.
2. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו חשון תש"פ (24 נובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. בגץ 5562/07 עו"ד דרור שוסהיים - שר לבטחון פנים, מיום 23.7.2007. ↑

2. ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה – נציב שירות המדינה, מיום 3.3.2008. ↑

3. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 37 שורות 19-20. ↑

4. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 36 שורה 24, עמ' 38 שורות 1-3 ↑

5. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 20 שורות 14-27, עמ' 21 שורות 1-8ף עמ' 39 שורות 21-23, עמ' 42 שורות 3-4, עמ' 42 שורות 13-14, 26-27, עמ' 43 שורות 16-18. ↑

6. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 13 שורות 18-22, עמ' 14 שורות 4-8. ↑

7. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 27 שורות 11-13, 17-18. ↑

8. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 24 שורות 5-7. ↑

9. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 24 שורות 25-26, עמ' 25 שורות 8-9. ↑

10. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 12 שורות 11-12, עמ' 13 שורות 4-15. ↑

11. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 14 שורות 12-13, 21-22. ↑

12. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 21 שורות 15-16. ↑

13. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 20 שורות 7-8. ↑

14. סעיף 5 להחלטתו של מר ברנע מיום 6.1.2016. ↑

15. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמוד 39 שורות 7-13. ↑

16. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 38 שורות 8-11. ↑

17. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 28 שורות 20-25. ↑

18. סעיף 31 לתצהירו של מר ברנע. ↑

19. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמוד 37 שורה 6-12. ↑

20. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמוד 18 שורות 13-14, ועמוד 22 שורות 16-19. ↑

21. מדובר בתרגום שנרשם על ידי מנהל הסניף ונשלח אל מר ברנע, אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי דברים אלו אכן פורסמו. נספח 13 לתצהיר מר ברנע. ↑

22. מכתב ההחלטה מיום 21.9.2016. ↑

23. עע (ארצי) 35640-07-15 אסעד דיבסי - ועדת המכרזים לבחירת עובדים בכירים בעיריית לוד, מיום 13.7.2016. ↑

24. בר"ע (ארצי) 647/08 ג'והיינה חוסיין - מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, מיום 8.2.2009. ↑

25. עש"מ 5/86 גדעון ספירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד מ(4) 227. ↑

26. סעש (ב"ש) 23983-05-12 לירון לוי - ירון פורטר, מיום 12.6.2014. ↑

27. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 45 שורות 24-25. ↑

28. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, שורות 13-17. ↑

29. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 45 שורות 15-16. ↑

30. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמ' 46 שורות 17-18. ↑

31. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 29 ואילך. ↑

32. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 30 שורות 12-14. ↑

33. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמוד 47 שורות 1-10. ↑

34. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, שורות 7-8, 17-18. ↑

35. פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2019, עמ' 23 שורות 23-27, עמ' 24 שורות1-3 ↑

36. פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2019, עמוד 49 שורות 7-10. ↑