בפני תביעה שעניינה נזק שנגרם בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.6.16.

התובעת הינה בעלת רכב נושא מ.ר. 22-015-76

הנתבע 1 נהג ברכב מסוג משאית נושאת מ.ר. 44-148-30

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה את המשאית במועד הרלוונטי לתאונת הדרכים.

ואלה העובדות הנצרכות להכרעה בתביעה:

בכתב התביעה נטען כי בעת ברכב התובעת עשה דרכו מדרום לצפון בכביש 4, נפגע מאחור ע"י המשאית בשעה שעשה דרכו בנתיבו.

בכתב ההגנה נטען כי התאונה אירעה באשמתה המלאה של נהגת רכב התובעת אשר ניסתה הלכה למעשה לעקוף את המשאית מימין ולהיכנס לנתיב נסיעתה של המשאית.

בדיון לפני העידו נהגת רכב התובעת והנתבע 1.

נהגת רכב התובעת העידה כי נהגה בנתיב הימני ביותר, לטענתה אירעה התאונה "בחלק הארי" של כביש 4 ולא זכור לה כי במקום מחלפים או גשר. העדה תיארה את התאונה ככניסה אחורית של המשאית מצידה הימני בפינה האחורית שמאלית ברכבה.

הנתבע 1 העיד כי התאונה אירעה בסמוך לירידה לגשר ראשון לציון, מקום בו המסלול הימני ביותר משמש כנתיב ירידה מן הכביש המהיר לכיוון הגשר. לטענתו נסע בנתיב הימני ביותר המאפשר נסיעה ישר- ומכיון שהנתיב הימני ביותר בקטע כביש זה מהווה נתיב ירידה מן הכביש המהיר, נסע בנתיב האמצעי מבין שלושת הנתיבים הקיימים במקום. לטענתו רכב התובעת הגיח מצידו הימני ואף שעצר רכבו בשעה שהבחין בה, לא הספיק לעצור טרם שפגע בה בפינה השמאלית של רכבה.

דיון ומסקנות-

לאחר עיון בכתבי הטענות ובתמונות הנזק ולאחר ששקלתי את העדויות שנשמעו בפני, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

בפני הוצגו הלכה למעשה שתי גירסאות למיקום אירוע התאונה ; גירסת נהגת רכב התובעת לפיה התאונה ארעה בחלק הארי של כביש 4 בו אין כל ירידה למחלף או לגשר וגירסת הנתבע 1 לפיה התאונה אירעה בסמוך לירידה לגשר ראשון לציון.

אם נקבל את גירסת עדת התובעת הרי ששני הרכבים הין אמורים לנסוע באותו נתיב (לאור חובתו החוקית של רכב כבד לנסיעה במסלול הימני ביותר , וכך אף העיד הנתבע 1) – והדברים תואמים את עדותה לפיה הבחינה במראה במשאית מאחוריה- במקרה זה מיקום הנזק אינו תואם את מיקום הרכבים במרחב הכביש לאור העובדה כי הפגיעה עליה הצביעה התובעת מצויה בפינה האחורית השמאלית של הרכב וכך אף הדגימה עדת התובעת את הפגיעה. במקרה של פגיעה באחור בסיטואציה אותה תיארה נהגת רכב התובעת הנזק הצפוי היה אמור להיות נזק אחורי שווה לכל רוחב אחורי רכב התובעת. כל תיאור אחר אינו מתקבל על הדעת במקרה זה שכן משמעותו חסימה של שני הנתיבים ע"י משאית הנתבעת וזאת בכביש פקוק ועמוס ע"פ עדויות שני הצדדים. משכך, גם אם נקבל את עדות התובעת כאמינה- הנזק אינו תואם את העדות ואת גירסתה לקרות האירוע.

ככל ונקבל את גירסת הנתבע כנכונה ביחס למיקום התאונה, הרי שככל ונהגת רכב התובעת אכן נסעה בנתיב הימני ביותר, כדבריה, היה עליה לעבור לנתיב האמצעי ע"מ להמשיך בדרכה מדרום לכיוון המרכז- דהיינו, היה עליה להשתלב לנתיבה של המשאית. או אז מיקום הנזק תואם את תיאורו של נהג המשאית וככל שגירסא זו נכונה הרי שנהגת רכב התובעת היא שחלה עליה החובה להיכנס לנתיב הנסיעה בזהירות ובאופן שלא יהווה הפרעה למשתמשים בנתיב וזאת בהתאם להוראות תקנה 41 לתקנות התעבורה.

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

כאמור לעיל, כך או כך, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה בדין האזרחי בהתאם למאזן ההסתברויות ומשכך, אני דוחה את התביעה. לאור הנמקות פסק הדין לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשת ב"כ הנתבעת לחיוב התובעת בהוצאות.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ח, 27 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.