ניתן ביום 17 ינואר 2017

השופט רועי פוליאק

1. המשיבה 1 (להלן – החברה), היא חברה בשליטת המשיב 2 (להלן – המשיב), אביו של המבקש, האוחז ב – 95% ממניותיה, ושל רעיית המשיב, אמו של המבקש, האוחזת ביתר המניות. יועצה המשפטי של החברה הוא אחיו של המבקש. החברה, שבבעלותה צי משאיות ונגררים, עוסקת בהובלות. המבקש, בנם הבכור של המשיב ורעייתו, עבד בחברה החל משנת 1993 ועד לסיום עבודתו, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בחודש דצמבר 2015, ושימש כמנהל החברה.
2. ביום 14.1.2016 הגישה החברה לבית הדין האזורי "בקשה בהולה לצווי מניעה זמניים במעמד צד אחד", בגדרה נתבקש בית הדין ליתן צווים זמניים המורים לרשם המשכונות ולרשות הרישוי לרשום משכון ולאסור דיספוזיציה בשלושה נגררים ובכלי רכב מסוג פולקסווגן (להלן – הנגררים ו –רכב הפולקסווגן, לפי העניין). כמו כן, נתבקשו צו מניעה זמני המחייב את המבקש להשיב את רכב הפולקסווגן, חרף רישומו ע"ש המבקש, לחברה, וצו מניעה זמני האוסר על המבקש לפנות לעובדי החברה וללקוחותיה (להלן – בקשת החברה לצווים זמניים). בבקשת החברה לצווים זמניים נטען, בין היתר, כי המבקש "נטש את תפקידו בחברה בין לילה", תוך שהוא מוציא לעצמו מכתב פיטורים, וכי בסמוך לנטישת התפקיד ביצע "עבירת גניבה וגזל של ממש לאור יום תוך הפרה בוטה ויסודית של חובת האמון", באופן ששלושת הנגררים הועברו מבעלות החברה לבעלות חברה בשליטת המבקש. בקשת החברה לצווים זמניים הוגשה טרם הגשת כתב תביעה, אך החברה ביקשה במסגרתה ארכה של שבעה ימים להגשת כתב תביעה וציינה כי בכתב התביעה יתבקש כי הרכב והנגררים יושבו לידיה וירשמו על שמה וכי היא תתייחס לנזקים הרבים שנגרמו לחברה עקב הפרת חובות האמון של המבקש כלפיה.
3. ביום 19.1.2016 הגיש המבקש תשובה לבקשת החברה לצווים זמניים. בין היתר טען המבקש בתשובתו, המפורטת, כי הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך משפחתי ועסקי בינו ובין חברה בבעלותו, לבין אביו, אחיו והחברה וכי מקומו של הסכסוך להתברר, לפיכך, בבית המשפט המוסמך. כמו כן נטען, כי מטרת בקשת החברה לצווים זמניים היא לגרום לחיסול עסקיו וכי אין לבית הדין סמכות להורות על שעבוד נכסים במסגרת בקשה לסעדים זמניים. מתשובת המבקש (המשיב בבקשת החברה לצווים זמניים) עולה, כי הנגררים הועברו לחברת אורון ליין בע"מ (להלן –אורון ליין) המצויה בבעלותו וכי המבקש הוא בעלים של 51% ממניות חברה נוספת בשם דביר אקולוגיה בע"מ (להלן – דביר אקולוגיה) .
4. עוד באותו יום, 19.1.2016, התנהל דיון בבית הדין בבקשת החברה לצווים זמניים. פרוטוקול הדיון מלמד, כי הדיון היה טעון וכי במהלכו היו התפרצויות של הצדדים "וכמעט שהיתה התקוטטות בין האב ובנו" (להלן – הדיון הראשון). מכל מקום, במהלך הדיון הראשון, בו לא נחקרו המצהירים, השכיל בית הדין להוביל את הצדדים להסדר ביניים, בגדרו הוסכם, בין היתר, כי "מתוך רצון לייסד מערכת יחסים טובה בתוך המשפחה", הצדדים יפנו להליך גישור, שני נגררים יוותרו בחזקת אורון ליין, אך לא תעשה בהם דיספוזיציה כלשהי, והנגרר השלישי יועבר לחברה. כמו כן הצהירו הצדדים לפרוטוקול, כי "בשלב זה, מוסכם כי לא יוגש סעד עיקרי וכי לא יוגשו תביעות בערכאות אחרות האחד כלפי משנהו".
5. ביום 9.3.2016 הגיש המבקש "בקשה דחופה למתן צווי מניעה וצווי עשה זמניים" (סע"ש 17841-03-16. להלן – בקשת המבקש לצווים זמניים), לפיה התבקשה שורה של סעדים זמניים, ובהם איסור על ביצוע דיספוזיציה בלמעלה מ – 70 כלי רכב מסוגים שונים (משאיות, כלי רכב פרטיים, נגררים, מיכליות נירוסטה ועגלות) של החברה ואיסור על הוריו לעשות כל דיספוזיציה במניות החברה ולמשוך כספים או דיבידנדים מהחברה. הגשת הבקשה הדחופה הוסברה במכירה נטענת של שלוש משאיות ושל עגלות בבעלות החברה בתמורה הנמוכה ביותר מ - 30% ממחיר המחירון, באופן המעורר חשד להברחת נכסים.
6. ביום 17.3.2016 השיבה החברה לבקשה, תוך שהיא מציינת, בין היתר, כי יש למחוק את הבקשה על הסף לנוכח ההסכמה הדיונית על הימנעות מנקיטת הליכים. גם בדיון בבקשת המבקש לצווים זמניים, שנערך ביום קבלת תשובת החברה לבקשה (להלן – הדיון השני), לא נחקרו המצהירים והצדדים הגיעו, לפי המלצת בית הדין, להסדר לפיו בנוסף להסכמות שהושגו בדיון הראשון "אף אחד מהצדדים ו/או מי מטעמם לא יעשה כל דיספוזיציה בנכסים העסקיים (ובכלל זה בנכסים המוחזקים באמצעות חברות בבעלותם) והאישיים". כמו כן הוסכם בדיון השני, כי מכירה של יותר מעשרה כלי רכב ברבעון, תחייב הודעה למגשר ולצד האחר "בתוך 7 ימי העסקים לפני המכירה" וכי לא תעשה דיספוזיציה ברכב מסוג מרצדס הרשום ע"ש אשת המבקש. הוסכם כי תוקפן של ההסכמות השונות, שניתן להן תוקף של החלטה, יעמוד בתוקף עד לחלוף 15 ימים מהמועד שבו יודיע המגשר על סיום הליך הגישור.
7. ביום 31.10.2016 הודיע ב"כ המבקש לבית הדין, כי הליכי הגישור הסתיימו בלא הצלחה. בית הדין התבקש, לפיכך, "להורות כי תוך 15 יום יבוטלו צווי המניעה ו/או הדיספוזיציה" וכי יקבע בהקדם דיון על מנת להסדיר את ההליכים בשני התיקים. בית הדין קבע דיון ליום 17.11.2016 ובהמשך הדברים האריך, לבקשת החברה, את תוקפם של הצווים הזמניים עד למועד הדיון. בין מועד ההודעה על כשלון הגישור לבין המועד שנקבע לדיון בבית הדין האזורי, הזדרז המבקש והגיש "כתב תביעה ו/או כתב תביעה שכנגד" בשני התיקים, להם צרף בקשה חדשה למתן סעדים זמניים (להלן – הבקשה העדכנית של המבקש), וכן כתב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה.
8. ביום 17.11.2016 התקיים דיון בבית הדין האזורי. בפתח הדיון ביקש בית הדין את התייחסות הצדדים לשלוש סוגיות: האחת, איחוד הדיון בבקשות לסעדים זמניים עם הדיונים בתיקים העיקריים; השניה, איחוד הדיון בתיקים העיקריים וקיומו בסדר זמנים מהיר; והשלישית, הצווים שניתנו יעמדו בתוקפם בזמן ניהול ההליכים (בכפוף לאפשרות לפיה המבקש יורשה להעביר אחוז אחד ממניות דביר אקולוגיה לבעל המניות האחר בחברה). המבקש לא התנגד לאיחוד הדיון בשני התיקים, אך התנגד "בתוקף" להצעה כי הצווים הזמניים לא יבוטלו והדיון בהם יערך במסגרת הדיון בתביעות העיקריות וביקש כי הדיון בשתי הבקשות לצווים זמניים – בקשת החברה לצווים זמניים והבקשה העדכנית של המבקש - יתנהלו באותו מועד. המבקש טען כי בקשתו העדכנית נסמכת על זכויותיו כ"עובד" ואילו בקשת החברה לצווים זמניים מצויה בסמכות בית המשפט לענייני משפחה. עמדת המשיבה היתה שונה. המשיבה גרסה כי ככל שמתעוררת שאלת סמכות, הסמכות היא בידי בית המשפט לענייניים כלכליים וכי לא קיים "סכסוך משפטי" המצוי בסמכות בית המשפט לענייני משפחה. המשיבה הבהירה, לשאלת בית הדין, כי עילות התביעה כנגד המבקש הן ביצוע גזל של לקוחות מהחברה, הפרת אמון בחברה, הצגת מצג שוא ועבירות של קנין רוחני. המשיבה - אשר טענה כי יש למחוק את הבקשה העדכנית של המבקש על הסף, מאחר שהוגשה בתקופה בה הוסכם כי לא ינקטו הליכים – הסכימה להותרת הצווים הזמניים האוסרים על דיספוזיציות בתוקפם, בכפוף לקביעת סנקציה על הפרתם ולמתן אפשרות למשיב 2 להעביר לרעייתו 45% מהמניות שבידו. החברה התנתה את הסכמתה להעברת אחוז מהמניות בדביר אקולוגיה, בהפקדת התמורה בקופת בית הדין (להלן – התניות החברה).

ההחלטה

1. בתום הדיון, בגדרו בית הדין לא דן בבקשות הצדדים לצווים זמניים לגופן, הורה בית הדין על איחוד הדיון בשני התיקים וקבע כי ההחלטה בסוגיות הנוספות תשלח לצדדים בנפרד עוד היום. ואכן, בהמשך הדברים ניתנה החלטה מפורטת אשר סקרה את ההליכים עד לאותו מועד והורתה על איחוד הדיון בסעדים הזמניים עם הדיון בתיקים העיקריים ועל הארכת תוקפם של צווי איסור הדיספוזיציה עד למתן פסק דין בתיק. בית הדין נימק את החלטתו להאריך את תוקפם של צווי הדיספוזיציה כדלקמן:

21. ... על מנת שלא לעקר מתוכן את פסק הדין שיינתן, אנו סבורים שיש מקום להאריך את תוקפם של צווי איסור הדיספוזיציה שניתנו ביום 19.1.16 וביום 17.3.16.

כמו כן נציין כי צווי אסור דיספוזציה עומדים בתוקפם החל מחודש מרץ 2016 ולא מצאנו שיש בהארכתם עד לסיום ההליכים, שיתנהלו בסדר זמנים מהיר, כדי לגרום לצדדים נזק בלתי הפיך ולכן לטעמנו מאזן הנוחות מחייב את הותרת צווי הדיספוזיציה על כנם.

22. לעניין טענת המבקש ולפיה אין בפני ביה"ד בקשה להטלת עיקול או למתן צו איסור דיספוזיציה על נכסיו האישיים והעסקיים, אציין כי כפי שעולה מדברי ב"כ המשיבים לא הוגשו בקשות מסוג זה מכיוון שהמשיבים כיבדו את הסכמות הצדדים מיום 19.1.2016 ולפיהם לא יוגשו סעדים או תביעות בערכאה זו או בערכאות אחרות עד למתן החלטה אחרת.

עם זאת, כפי שעולה מטענות המשיבים בנוגע להתנהלותו של המבקש ולהעברת נכסים וכספים לרשותו ולחברה שבבעלותו במהלך תקופת העבודה, מעשים שבחלקם אף הודה המבקש בכתב התביעה, אנו סבורים שיש מקום להותיר את צווי אסור הדיספוזיציה גם בנוגע לנכסיו האישיים והעסקיים של המבקש, אף בהיעדרה של בקשה בכתב בעניין.

נוסיף כי אנו דוחים את טענות המבקש ולפיה טענות המשיבים נוגעות ליחסי המשפחה שבין הצדדים, שכן כפי שהבהירו המשיבים מדובר בהפרות שביצע במסגרת יחסי העבודה ולכן לבית הדין קיימת סמכות ליתן צווי דיספוזיציה כנגד המבקש במסגרת הליך זה".

1. במקביל, דחה בית הדין את התניות החברה להארכת תוקפם של צווי איסור הדיספוזיציה וקצב לוח זמנים מואץ לדיון בתיק, תוך קביעת דיון ההוכחות ליום 30.3.2017 (להלן – ההחלטה).

בקשת רשות הערעור

1. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. המבקש סקר בבקשה את העובדות, את ההליכים המתנהלים בין הצדדים ואת הטעויות שנפלו, לגישתו, בהחלטה, ובהן מתן החלטה על הארכת צווים בחוסר סמכות ובניגוד להסכמות בין הצדדים, דחיית טענת המבקש בדבר היעדר סמכות עניינית, מתן צווים גורפים מבלי שהוגשה בקשה על ידי המשיבים ומבלי שנתקיימו המבחנים בדין למתן הסעדים. המבקש עמד בבקשה אף על הנזקים הבלתי הפיכים שיגרמו לו ולחברות בבעלותו עקב הסעדים הגורפים והלא מידתיים, על החלת הסעדים גם על צדדים שלישיים ועל הפגיעה הנגרמת ביחסיו עם שותפו העסקי.
2. הוגשה תשובה, במסגרתה פרטו המשיבים את ההלכות בדבר אי התערבות בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית וטענו כי המחלוקת וההחלטה הם בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. לגוף העניין נטען, בין היתר, כי הסעדים שניתנו הם סבירים ומידתיים ונדרשים לנוכח הפרת התחייבויות המבקש והחברות שבבעלותו. המשיבים טענו, כי לא יגרמו למבקש נזקים בלתי הפיכים וכי ההחלטה נותנת מענה לכל טענות המבקש. בתגובת המבקש לתשובת המשיבים חזר המבקש על טענותיו, טען לטעויות בהחלטה ודחה את הטענות על התנהלותו.

תמונת מצב עדכנית

1. בטרם נדון בבקשת רשות הערעור, נפרוש, בתמצית רבה, את תמונת המצב המצטיירת מכתבי הטענות שלפנינו, בשלב זה.
2. טענתו העיקרית של המבקש היא, כי בהיותו בן 24 נאלץ "להעמיס על גבו" את משאה המכביד של החברה המשפחתית שהיתה על סף קריסה, כתוצאה מהשקעות משפחתיות כושלות, תוך שהמשיב הפסיק לנהל את החברה באופן פעיל. בזכותו של המבקש החברה השתקמה ושגשגה ורווחיה איפשרו לאחיו ואחיותיו, שלא נשאו בנטל אך נמנו עם עובדי החברה וקיבלו בה שכר, לרכוש השכלה גבוהה. מזה שנים ארוכות מנסה המבקש לבסס את עתידו הכלכלי, אך פניותיו למשיב לקבלת 51% ממניות החברה לא נשאו פרי. עם זאת, הוסכם בין המבקש למשיב, העוסק עתה בהוראת נהיגה, כי המבקש יקים חברה וכי לחברה יועברו 6 משאיות ו – 6 נגררים. המבקש הקים את דביר אקולוגיה ופעל במסגרתה במקביל לניהול החברה. בשנת 2012 אף צרף המבקש שותף לדביר אקולוגיה. לגישתו, הסכים המשיב להעביר למבקש את המניות בחודש אפריל 2015, אך בהמשך חזר בו ואילץ את המבקש לממש חלק מההתחייבויות שניתנו בעבר. המבקש העביר, לפיכך, שני נגררים לחברה בבעלותו ופדה את כספי הביטוח הפנסיוני. בהמשך הדברים, נערכו הליכי גישור שלא צלחו, הושגו הסכמות שהופרו וביום 19.12.2015 הוא נושל מהחברה.
3. המשיבים מציירים תמונה שונה לחלוטין. לגישתם, המשיב חנך והכשיר את המבקש לתפקידו והעביר לו את הניהול בפועל לפני כתשע שנים בלבד, תוך שהמשיב מכהן כיו"ר פעיל של החברה. בחודש יולי 2015 נערכה שיחת גישור בין המבקש לבין המשיב, במסגרתה הושגו הסכמות על חלוקת האחריות בניהול החברה. ואולם, בחודש דצמבר 2015 נודע לחברה לראשונה כי המשיב נוקט בצעדים חד צדדיים הפוגעים באופן ישיר באינטרסים של החברה, העביר שלא כדין לחשבונו כספים רבים, הנפיק לרעייתו ולו תלושי שכר באמצעותם נמשכו כספים נוספים, העביר לבעלות חברה בשליטתו נגררים של החברה, הוציא מכתב פיטורים והעביר לבעלותו את כספי הביטוח הפנסיוני וכיוצא באלה מעשים בעטיים נשללה ביום 19.12.2015 זכות החתימה שלו בשם החברה. ביום 21.12.2015 נטש המבקש, ללא הודעה מוקדמת, את תפקידו בחברה ומיני אז הוא מבצע פעולות המהוות הפרה יסודית ובוטה של התחייבויותיו כלפי החברה.
4. הצדדים מנהלים עתה שלושה הליכים משפטיים. בהליך הראשון, הנדון בבית הדין האזורי, הגיש המבקש ביום 10.11.2016 כתב תביעה, לפיו חבים לו המשיבים תשלומים בגין יתרת בונוסים, הפרשי פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, שכר עבודה ופיצוי בגין עגמת נפש בסכום כולל של 1,800,494 ₪. בכתב התביעה שכנגד שהגישו המשיבים ביום 4.12.2016 נטען, כי על התובע להשיב לחברה תשלומים שמשך שלא כדין בגין חופשה, הבראה, פיצויי פיטורים של התובע ושל אשתו וכן פיצוי בגין הפרת אמונים. כמו כן נתבעה החזרה בעין של שני נגררים ושל רכב המרצדס המשמש את המשיב אך רשום ע"ש המבקש (להלן – המרצדס). לחלופין, נתבע כי המבקש ישלם את שווי הנגררים והמרצדס. התביעה הכוללת הועמדה על סכום של 2,053,744 ₪, מתוכם סכום של 800,000 ₪ בעילה החלופית של השבת שווי הנגררים והמרצדס. ההליך השני הוא תביעה שהגיש המבקש ביום 15.11.2015 לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תמ"ש 35976-11-16) כנגד החברה והוריו, לפיה זכאי המבקש ל – 51% ממניות החברה, העברה של רכבים נוספים לפי הסכמה נטענת ולקבלת פיצוי מההורים על ירידת ערך החברה ומשיכת כספים שלא כדין. לצד התביעה העיקרית הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה גם בקשה לצווים זמניים האוסרים, בין היתר, על ההורים לעשות דיספוזיציה במניות שבידם ועל החברה לעשות דיספוזיציה בנכסיה. ההליך השלישי הוא בקשה בהולה לסעדים זמניים שהגישה החברה ביום 30.11.2016 לבית המשפט המחוזי בלוד כנגד המבקש, רעייתו, שותפו העסקי וחברות אורון ליין ודביר אקולוגיה (ת"א 70329-11-16), במסגרתה הודיעה על כוונתה להגיש כנגד המשיבים תביעה על סכום של 5,000,000 ₪, אשר עילתה העיקרית היא הפרת חובות האמון של המבקש "במסגרת תפקידו בחברה כסמנכ"ל במשרת אמון בכירה". בין היתר התבקש עיקולם של הסדרי הביטוח הפנסיוני של המבקש, שני הנגררים, רכב הפולקסווגן ושני נכסי מקרקעין. ביום 5.12.2016 התנהל בבית המשפט המחוזי דיון בבקשה, במסגרתו נחקרו ארוכות אחיו של המבקש, מטעם החברה (המבקשת שם) והמבקש (המשיב שם). בתום החקירות נקצב לוח זמנים להגשת סיכומי הצדדים עד למחצית השניה של חודש ינואר 2017.

דיון והכרעה

הדיון המשפטי

1. לאחר שעיינו בהחלטה, בטיעוני הצדדים בפנינו ובכלל החומר בתיק, החלטנו, בהסכמת המשיבים וללא התנגדות המבקש, לדון בבקשה כבערעור בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ולקבל את הערעור. להלן נפרט טעמנו.
2. נקודת המוצא היא, כי "על הסעד הזמני להלום את נושא התביעה העיקרית" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) 859. להלן – גורן) ולכן "אין מקום ליתן צו זמני (או צו ביניים אחר) אלא בצמוד לתובענה שהוא בא לשרת" (גורן, 872). דרך המלך להבטחת תובענה כספית, היא באמצעות הגשת בקשה לצו עיקול זמני ולא באמצעות צווי מניעה שאינם באים "לשרת", במקרה הרגיל, את התביעה הכספית (ראו: תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין)); י' פרייליך, סעדים זמניים ומיידיים במשפט העסקי (2013), 192 ואילך).
3. ככלל, בתי הדין לעבודה מוסמכים להוציא צווים להגבלת שימוש בנכס (צווים ל"איסור דיספוזיציה" כהגדרתם בבקשות הצדדים בערכאות השונות) מכח הוראת תקנה 383 לתקנות סדר הדין, החלה בבתי הדין לעבודה בהתאם לתקנה 129(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – תקנות בית הדין לעבודה), כאשר קיים חשש שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. מקורו של צו להגבלת שימוש בנכסים בצו "מרווה" מהמשפט האנגלי. בניגוד לעיקול של נכס, צו להגבלת שימוש הוא צו המופנה לבעל דין in personam (ראו: גורן, 939) והשימוש בו מאפשר להטיל על בעל דין אחריות להימנע מביצוע עסקאות בנסיבות בהן לא ניתן לייחד נכס שניתן לעקלו.
4. השימוש המקובל בצו הוא, לפיכך, להגבלת שימוש בנכס הנמצא מחוץ לגבולות המדינה, בנסיבות בהן לרשות השיפוטית אין סמכות לחייב את רשויות המדינה בה נמצא הנכס לרשום במרשם המתאים את ההגבלה על השימוש בנכס (ראו לדוגמא: רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר נ' כאלד קטב, פ"ד נז(6) 1), כאשר מדובר בנכס מופשט (בש"א 211/99 ד"ר בוריס מנין – אונטק בע"מ, פד"ע לה 458) ובהליכי חדלות פירעון, פירוקי שיתוף למיניהם, חלוקת נכסים וכיוצא באלה הליכים בהם יש לוודא כי נכסים לא יוצאו מרשות המחזיק. יודגש, כי צו המגביל את השימוש בנכסים פוגע באוטונומיה של בעל הדין ולא בכדי הוא מסווג כ"סעד פולשני ביותר" (ד' שורץ, "סעדים זמניים – קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי", מחקרי משפט יג (1996) 441, 447), אשר הוגדר בארץ מוצאו כ"נשק הגרעיני של המשפט" (ע' אזר, "צווי מריבה ואנטון פילר", הפרקליט מא (תשנ"ג) 93, 102).
5. בענייננו, אימץ בית הדין האזורי הסדר מוסכם אליו הגיעו הצדדים בשני הדיונים הראשונים, טרם הגשת כתבי תביעה (בהתאם להסכמה הדיונית בדיון הראשון) ואגב הליכי גישור, והחיל את ההסדר המוסכם, שתוקפו הוגבל מלכתחילה, אף לאחר סיום הגישור. תוקפו של ההסדר המוסכם הוארך מבלי שהוגשה בקשה מתאימה על ידי המשיבים, חרף התנגדות המבקש וחרף העובדה לפיה בקשת החברה לצווים זמניים – אשר היקפה היה מצומצם, באופן משמעותי, מהיקפם של הצווים המוסכמים - הוגשה חודשים ארוכים קודם לכן ולא נערך בה דיון לגופו של ענין, הן ביחס לסיכויי התביעה, שכלל לא הונחה בפני בית הדין כתוצאה מההסדר הדיוני, והן ביחס למאזן הנוחות וליסוד ההכבדה.
6. אמנם, בית הדין קבע בהחלטה כי הדיון בבקשות לסעדים זמניים יאוחד, מכח תקנה 369 לתקנות סדר הדין, עם הדיון בתיק העיקרי שנקבע לכארבעה וחצי חודשים לאחר מכן, אך בפועל ניתנו סעדים זמניים, גורפים ופולשניים, שלא נתבקשו, תוך שבית הדין קובע, ללא תשתית ראייתית מספקת, קביעות עובדתיות הן לעניין יסוד ההכבדה (סעיף 21 להחלטה), הן לעניין התנהלות המבקש והן לעניין הסמכות העניינית (סעיף 22 להחלטה). הלכה ולמעשה, בית הדין דן ופסק בסעדים זמניים שלא נתבקשו, מבלי שהצדדים – שלא ניתנה להם אפשרות להיערך לדיון – נחקרו על תצהיריהם, חרף בקשת המבקש וכאשר לא מונח בפניו כתב תביעה מטעם המשיבים (ראו: גורן, שם; לעניין חקירה על תצהירים בבקשה לסעדים זמניים ראו: רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ ואח', פ"ד נג(3) 26, 32; בר"ע (ארצי) ואפיק אבולהיג'א – אלוניאל בע"מ (30.12.2014). פיסקה 29).

1. מכל מקום, בשלב זה מונחים בפני בית הדין האזורי כתבי התביעה של הצדדים והוא מודע לקיומם של הליכים אחרים. תובענת המבקש היא לסעד כספי גרידא ואף עיקר תובענת המשיבים היא לסעד כספי. סעד כספי ניתן להבטיח על דרך של עיקול כספים או נכסים. הסעד המבוקש של השבתם בעין של הנגררים והמרצדס יכול שיובטח ברישום עיקול במשרד הרישוי (כפי שביקשה החברה בהליך שנקטה בבית המשפט המחוזי). הטלת הגבלה על שימוש בנכס אינה משרתת, במקרה הרגיל, תביעה כספית והטלת איסור על דיספוזיציות בכלל הנכסים העסקיים והפרטיים של בעל דין, ללא התחשבות בסכום התביעה ובשווי הנכסים, אינה מידתית (ראו: תקנה 362 לתקנות סדר הדין, לפיה על בית המשפט לבדוק במסגרת שיקוליו, כי הסעד המבוקש "אינו פוגע במידה העולה על הנדרש") ואינה עולה בקנה אחד עם הכלל לפיו יש להתאים את שווי הסעד הזמני לסכום שנתבע (גורן, 929. הדברים שנכתבו שם ביחס לעיקול נכונים, מכח קל וחומר, לסעדים שפגיעתם קשה יותר מעיקול).
2. הנה כי כן, כוונתו הראויה של בית הדין האזורי, כנלמד מההחלטה, להקפיא את המצב הקיים, תוך עריכת הליך מואץ בכלל הסוגיות התלויות ועומדות בין הצדדים, אינה יכולה לעמוד ולו מחמת העובדה שההליך שבבית הדין לעבודה הצטמצם, בעקבות התביעות שהגישו הצדדים לאחר מתן ההחלטה לבתי המשפט השונים, למקטע אחד של המחלוקת בין בני המשפחה, אשר תמשיך להתנהל בערכאות נוספות גם לאחר מתן פסק הדין בתביעות ההדדיות הנובעות ממערכת יחסי העבודה שבין המבקש לבין החברה.

הסעד

1. העולה מן המקובץ הוא, איפוא, כי דינם של הצווים שהוטלו על המבקש להתבטל, הן עקב נסיבות הוצאתם והן עקב אי התאמתם לתובענות הכספיות שלפני בית הדין האזורי.
2. בבקשת רשות הערעור ובתגובתו לתשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור, ביקש המבקש להותיר על כנם את הצווים שהוטלו על המשיבים, משאלו לא הגישו בקשה לבטלם. אכן, בהיבט הדיוני הדין עם המבקש, אך, כמובהר לעיל, במוקד ההחלטה הקפאה הדדית של המצב הקיים ועם ביטול הצווים שהוטלו על המבקש נשמט הבסיס לצווים שהוטלו על המשיבים. התלבטנו שמא להצביע על האפשרות העומדת בפני המשיבים לבקש עיון חוזר בהחלטה, ככל שהיא תופנה כלפיהם בלבד, אך מצאנו לנכון לעשות שימוש בסמכות המוקנית לנו בתקנה 110 לתקנות בית הדין לעבודה ולבטל את ההחלטה בכללותה, במגמה למנוע דיון סרק בבקשת עיון מחדש.
3. עם זאת, על מנת לאפשר לצדדים לכלכל צעדיהם ולהיערך לביטול הצווים הזמניים שהוטלו בהחלטה מחד גיסא ולמנוע ביצוע פעולות העלולות להכביד על מימוש פסק דין שיינתן לטובת צד מהצדדים מאידך גיסא, אנו קובעים בזה כי החלטתנו על ביטול הצווים תכנס לתוקף ביום 26.1.2017 בשעה 23:00 (ראו על דרך ההיקש: רע"א 6212/08 גריפאת ואח' נ' עזבון המנוח אבו ראש ז"ל (2.9.2008)). מטבע הדברים, שמורה לכל צד הזכות לפנות לבית הדין האזורי – ולערכאות הנוספות, בכפוף לדין החל - בבקשות מתאימות לסעדים זמניים עד לאותו מועד.

סוף דבר – אנו מורים על קבלת הערעור, כמפורט לעיל, ומבטלים את החלטת בית הדין האזורי מיום 17.11.2016. חרף ביטול ההחלטה, הצווים שניתנו בהחלטה יעמדו בתוקף עד ליום 26.1.2017 בשעה 23:00. בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון ליתן צו להוצאות בהליך.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ז (17 ינואר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.