לפני תביעה על סך 6,000 ₪.

התובעות, אם ובתה, טוענות כי הזמינו מהנתבעת טיסה מישראל לאטלנטה, ארה"ב, ובחזרה – וכי בשני הכיוונים היתה מתוכננת עצירת ביניים בפריז. לטענתן, על אף שציינו בהזמנתן כי הן מבקשות לקבל אוכל כשר בטיסות הרי שרק במקטע הטיסה בין ישראל לפריז סופק להן אוכל כשר ואילו בהמשך הדרך (בטיסה שנערכה על ידי חברת דלתא) לא סופק להן אוכל כשר ולמעשה לא יכלו לקבל אוכל כלל (אף שהצוות במטוס ניסה להציע להן פירות, הצעה אותן נאלצו לדחות מחשש לכשרות לא מספיקה).

גם לאחר שפנו התובעות לנתבעת הן לא זכו לפיצוי, לבד מהנחה לטיסה עתידית, ולכן נאלצו להגיש התביעה.

אף שהדבר לא צוין במפורש הרי שמכתב התביעה ומדברי התובעות משתמע כי התביעה היא בגין עגמת הנפש והקושי הגופני והנפשי שנגרם לתובעות בשל היעדר המזון בטיסה הארוכה.

הנתבעת טוענת כי התובעות רכשו את כרטיסי הטיסה באמצעות גורם שלישי, אתר האינטרנט Expedia. לטענתה, על פי רישומיה לא הוזמנו ארוחות כשרות למקטעי הטיסה מישראל לפריז ומפריז לאטלנטה (ומאשרת כי בוצעה הזמנה כזו לטיסות חזור). העתק הרישומים הוגש לעיון בית המשפט בדיון. לטענתה, ההצעה לפיצוי התבססה על בדיקה שגויה של נציגה מטעמה שראתה את אישור ההזמנה לארוחות כשרות בטיסות החזור אך לא היה מקום להציע פיצוי כלשהו – שכן לא נפל פגם בהתנהלותה. הנתבעת טוענת עוד כי סכום התביעה, המגיע לכדי 75% מעלותם הכוללת של כרטיסי הטיסה, אינו מידתי.

בדיון הוברר כי ההזמנה, בפועל, בוצעה על ידי בעלה של התובעת 2 אך נטען כי ההזמנה דרך אתר האינטרנט Expedia היתה רק ביחס לכרטיסי הטיסה – וכי את בחירת המושבים והזמנת הארוחות ביצע בעלה של התובעת 2 דרך האתר של הנתבעת עצמה.

התובעות הבהירו כי אין להן ראיה תומכת בטענה זו, לבד מאמירות בעל פה שלהן ושל בעלה של התובעת 2 (שהעיד בדיון). יחד עם זאת, נוכח העובדה כי במקטע הטיסה מישראל לפריז היו במטוס ארוחות הנושאות את שמן הן למדות כי אכן, בוצעה הזמנה לארוחות כשרות.

שוכנעתי כי במאזן ההסתברויות הנדרש להוכחה בהליך אזרחי עלה בידי התובעות להרים את הנטל המוטל עליהן. אמנם, אין בידי התובעות מסמך כתוב המעיד על הזמנת הארוחות הכשרות לכל מקטעי הטיסה אולם מקובלת עלי עדותו של בעלה של התובעת 2 שהעיד על תהליך ההזמנה אותו ביצע, ומקובלת עליה אף עדותה של התובעת 1 ולפיה במקטע הטיסה הראשון הוגשו להן ארוחות שסומנו בשמן – ומכך, שהיתה בידי הנתבעת הזמנה למקטע נסיעה זה.

הנתבעת אמנם הציגה תדפיסים פנימיים של מחשביה ולפיהם לא בוצעה הזמנה כאמור, אולם אין מדובר ברשומה מוסדית כמשמעותה על פי דין (ור' בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – "הפקודה"), והתנאים להפיכת מסמך זה לראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה קבועים בסעיף 36 לפקודה. מסמך שאינו עונה על תנאים אלה, גם אם הוא רשומה מוסדית, אינו ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנו).

יחד עם זאת, סכום התביעה אכן, כטענת הנתבעת, אינו מידתי לנזקי התובעות. בנסיבות, ונוכח העובדה כי לא שוכנעתי שהתובעות פעלו להקטנת נזקיהן כנדרש מתובע בהליך אזרחי (כך, למשל, באשר להצעה שקיבלו לאכול פירות במהלך הטיסה או האפשרות להצטייד במזון מראש כגיבוי לתקלות אפשריות), לא מצאתי לחייב את הנתבעת במלוא סכום התביעה.

אני פוסק כי על הנתבעת לפצות את התובעות, ביחד ולחוד, בסך 900 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ז, 20 יוני 2017, בהעדר הצדדים.