31 מרץ 2017

לפני:

כב' הרשם אלעד שביון

החלטה

1. בפניי בקשת הנתבעים 2-3 (להלן – הנתבעים) לחיוב התובעת בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיהם.

2. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ובתשובה, מצאתי לדחות את הבקשה.

3. בתאריך 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

4. התובעת הינה תושבת ישראל ועל כן לא חלה עליה הוראת תקנה 116א(ב).

5. במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובעת לערכאות לבין זכותם של הנתבעים לכך שיוכלו לגבות את הוצאותיהם במידה והם נגררו להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדם.

6. פסה"ד המנחה ניתן בתיק ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ'SAINT PETER IN GALLICANTU שם נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא ... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות), הנותן בידי בית המשפט או הרשם את האפשרות "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע... לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה", אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקלות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע".

ובהמשך קבעה כבוד השופטת (כתוארה אז) נילי ארד, כי:

"כשהעובד הוא תושב ישראל ככלל לא תוטל חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות הוצאותיו".

7. מעיון במסמכים המצויים בתיק ביה"ד מצאתי, כי הטענות המופנות כלפי הנתבעים מצריכות בירור עובדתי ומשפטי ולא ניתן לומר בשלב זה, כי התביעה מופרכת על פניה (ראו, בין היתר, החלטת כב' השופטת מירב קליימן מיום 30.1.17). זאת ועוד, הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו, כי לא יהיה להם מהיכן לגבות את הוצאותיהם ככל שהתביעה כנגדם תידחה.

8. בנסיבות אלו דין הבקשה להידחות.

9. הוצאות הבקשה יישקלו בסיום ההליך.

ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ז, (31 מרץ 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.