בפניי תביעת התובעת בהליך של תביעה קטנה בטענה כי יהלום שהפקידה בידי הנתבע לצורך שיבוצו בטבעת לא שובץ ותחתיו שובץ לה זרקון.

1. התובעת הגיעה לבית העסק של הנתבע – הוא צורף ומשבץ יהלומים וביקשה לטענתה לבחור לעצמה טבעת ולשבץ בה אבן יהלום שקיבלה כמתנה מבעלה.

לטענתה לאחר שהשאירה את היהלום בידי הנתבע וזה היה אמור לשבצו בטבעת שבחרה, שילמה סך של 300 ₪ עבור עבודת השיבוץ ולקחה את הטבעת לביתה מבלי לקבל מאת הנתבע קבלה. כשהגיעה לביתה אמרו לה לטענתה בנה ובעלה שהאבן ששובצה אינה היהלום שהביאה לצורך השיבוץ. התובעת לקחה את הטבעת המשובצת לצורף אחר שאישר כי מדובר בזרקון (נספח לכתב התביעה).

בנסיבות אלה הגישה התובעת תביעתה להשבה ו/או לפיצוי בשווי אבן היהלום שהותירה בידי הנתבע לצורך שיבוצה.

2. מנגד טען הנתבע שהתובעת אכן הגיע לבית העסק עם אבן, אלא שמלכתחילה הגיעה עם זרקון. לטענתו עוד קודם לשיבוץ האבן הודיע לנתבעת כי לא מדובר ביהלום אלא באבן זרקון ישנה עם שריטות ואף הציע לה לרכוש אצלו טבעת עם זרקון חדש יותר ללא שריטות. לטענתו הנתבעת עמדה על שיבוץ האבן שהביאה איתה ולכן לעיניה החליף את הזרקון בטבעת שרכשה ממנו בזרקון שהביאה איתה.

לטענתו לאחר שהתובעת בחרה טבעת אצלו נדרשה לשוב לאחר כחצי שעה לצורך השיבוץ וזאת כדי שיוכל להתאים את גודל הטבעת לאצבעה של התובעת.

הנתבע טען כי השיבוץ נעשה בנוכחות התובעת וזאת מאחר שאינו משבץ אבנים שלא בנוכחות הלקוח. עוד הבהיר שלא ייתכן שהתובעת השאירה בידו את האבן מבלי שיינתן בידה אישור על הפקדת האבן.

המחלוקת היא למעשה אם התובעת נתנה בידי הנתבע אבן יהלום לצורך שיבוצה בטבעת שבחרה.

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

3. לטענת התובעת הגיע לבית העסק של הנתבע כשבידה יהלום; הפקידה בידו את היהלום לצורך שיבוצו בטבעת שבחרה; ולאחר כמחצית השעה שבה ולקחה את הטבעת המשובצת, אלא שהתברר כי בטבעת לא שובץ יהלום אלא זרקון.

4. לאחר בחינת הראיות שהובאו בפניי נראה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח תביעתה; בייחוד משמדובר בתביעה שמשמעה טענה למרמה מצידו של הנתבע, או אז מידת ההוכחה הנדרשת מאת התובעת גבוהה יותר מן הנדרש ברגיל בתביעות אזרחיות (ע"א 614/84 ספיר נ' עו"ד אשד, פ"ד מא(2) 225; ע"א (מחוזי-ת"א) 1981/99 זבולון נ' בכור, ניתן ביום 6/10/02; תאמ (שלום-חי') 5264-02-09 ג'נטוס נ' חברת גנטוס "נעליים" בע"מ. ניתן ביום 1/3/12).

התובעת למעשה לא הוכיחה כי אכן הפקידה בידי התובע יהלום ולא נשללה גירסת הנתבע כי מלכתחילה הגיעה אליו כשבידה זרקון וכי אף אמר לה הדבר.

לטענת התובעת בתמימותה הפקידה את היהלום בידי הנתבע לצורך שיבוצו בטבעת וכי זה לא נתן לה כל אישור על ההפקדה (סע' 3 לכתב התביעה). טענה זו של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהתבררה בדיון כי התובעת הגיעה לבית העסק של הנתבע ומסרה בנוסף לשיבוץ האבן גם צמיד ושרשרת שבגין הפקדתם אצל הנתבע ניתן לתובעת ספח אישור (סומן נ/1). לאחר שעובדה זו התבררה בדיון, אישרה התובעת כי הפקידה בידי הנתבע תכשיטים נוספים (עמ' 3, ש' 4 לפרוט').

יש בנתון זה כדי לאשש לכאורה טענת הנתבע כי הוא נותן ללקוחותיו אישור שהשאירו אצלו תכשיטים שהם לצורך טיפולו ולפיכך ככל שהיתה משאירה בידיו יהלום לצורך שיבוצו היה ניתן לה אישור על הפקדתו.

העובדה שבידי התובעת אישור שרכשה בעבר – במועד לא ידוע – יהלום כפי שטענה (סומן ת/1), אין בה להעיד כי יהלום זה אכן הופקד בידי הנתבע לצורך שיבוצו.

5. עוד טענה התובעת שלא ניתנה לה קבלה בגין התשלום עבור רכישת הטבעת ועבודת השיבוץ, אלא שהנתבע הציג ספר קבלות (נ/2) ובו לכאורה העתק הקבלה שהוצאה. יושם לב שמדובר בקבלה מיום 7/11/16 התואמת לספח הפקדת התכשיטים מאותו מועד (נ/1), כשיש בכך לאשש גירסת הנתבע שמדובר באירוע מיום 7/11/16 ולא מיום 8/11/16 כפי שטענה התובעת.

כן יש להפנות לכך שהתובעת טענה בבית המשפט שמדובר ביהלום שקיבלה מבעלה ליום ההולדת (עמ' 1, ש' 11), שעה שבכתב התביעה טענה שמדובר ביהלום שרכשה (סע' 20 לכתב התביעה) וגם על-פי אישור הרכישה (ת/1) מדובר ביהלום שנרכש על-ידה.

מכל האמור אין לי אלא לקבוע שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את התביעה.

תוצאה:

6. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

מי מהצדדים שאינו מרוצה מתוצאת פסק הדין רשאי לפנות תוך 15 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בלוד ולבקש רשות להגיש ערעור על פסק הדין.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.