בפני תביעה תביעה כספית לאכיפת זיכרון דברים למכירת רכב ולפיצוי כספי בגין הפרתו או לחילופין, לסעד של ביטול הסכם (זיכרון הדברים) ולפיצוי כספי בגין הפרתו.

לאור הסעדים הנתבעים כאן, אין בית המשפט לתביעות קטנות יכול ליתן את חלקם, הואיל ומדובר בסעדי אכיפה/ביטול של הסכם מכר מטלטלין, אשר אינם בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות, כקבוע בהוראות סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984.

ראו לעניין זה: בר"ע (ב"ש) 573/01 קלאב הוטל ניהול בע"מ נ' משה אדלר (2.9.01).

בר"ע (י"ם) 2347/06 אטיאס נ' בן- אלי (13.8.07).

על כן הסעדים אשר בית המשפט מוסמך ליתן הנם הסעדים הכספיים בלבד. הם הסעדים לפיצוי הנתבעים כאן.

טענות התובע בתמצית:

1. התובע הנו בעלים של מוסך בעיר קרית שמונה. לטענת התובע בכתב תביעתו, ביום 1/9/2016 נחתם זיכרון דברים (להלן: "ההסכם") לפיו הוסכם כי הנתבעת תמכור לתובע רכב פורד מונדאו מודל 2007 (להלן: "הרכב") תמורת סך של 2,000 ₪ (להלן: "התמורה/תמורת הרכב").

2. עוד טוען התובע כי נקבע בהסכם כי הנתבעת מתחייבת להסיר את השעבוד הרובץ על הרכב וזאת תוך חודש ימים מיום החתימה על ההסכם ובנוסף נקבע פיצוי מוסכם בסך 1,000 ₪ אותו ישלם צד שיפר את ההסכם.

3. לטענת התובע בכתב תביעתו, ביום למחרת החתימה על ההסכם וגרירת הרכב מביתה של הנתבעת, הוא הפציר בנתבעת לבוא ולקחת את התמורה אך הנתבעת לא לקחה את התמורה שחיכתה לה אצלו.

4. לטענת התובע ובבחינת "גילוי נאות" מצידו, אמנם בחתימתה על ההסכם אישרה הנתבעת כי קיבלה התמורה לידיה, אך הוא מודה כי זו לא שולמה לה במעמד החתימה על ההסכם ולתומו סבר כי תבוא לקחת התמורה, בזמנה הפנוי.

5. לטענת התובע הוא הסתמך על ההסכם ועל כך כי כל שנותר הוא הסרת השיעבוד ע"י הנתבעת, לכן השקיע כספים רבים לתיקון הרכב והחלפת חלקים בו לצורך מכירת הרכב במחיר השוק. התובע צרף לכתב התביעה חשבוניות ותמונות החלקים שרכש לתיקון הרכב.

6. טוען התובע, כי בחלוף כחודש ימים מאז החתימה על ההסכם, במהלכו ביצע את התיקונים ברכב, התקשרה אליו הנתבעת בבקשה לביטול ההסכם מהסיבה שאין באפשרותה להסיר השעבוד.

7. לטענת התובע כי אמר לנתבעת כי ביצע ברכב תיקונים בשווי של אלפי ₪ ועל כן הפציר בה לבוא לקחת את תמורת הרכב הממתינה לה אצלו כחודש ימים ולהסיר את השעבוד. לטענת התובע פניותיו החוזרות ונשנות אל הנתבעת, במשך מספר חודשים, לא נענו.

8. על כן ומשלא נותרה בידיו ברירה אחרת, עותר התובע בתביעה לאכיפת ההסכם על הנתבעת, חיוב הנתבעת בהעברת הבעלות על הרכב על שמו, ובנוסף לחייב את התובעת בתשלום סך של 6,800 ₪ על פי הפירוט הבא: 1000 ₪ בגין הפיצוי המוסכם + 800 ₪ הוצאות ניסוח התביעה ע"י עו"ד + 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש, אובדן הזדמנות וירידת ערך הרכב.

9. לחילופין, עותר התובע לבטל ההסכם וחייב את הנתבעת בתשלום בסך של 14,200 ₪ על פי הפירוט הבא: 7,400 ₪ בגין עלות החלקים ושיפוץ הרכב +1000 ₪ בגין הפיצוי המוסכם + 800 ₪ הוצאות ניסוח התביעה ע"י עו"ד + 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש ואובדן הזדמנות למכירת הרכב לאחר.

טענות הנתבעת בתמצית:

10. לטענת הנתבעת התובע גרר את הרכב למוסך שלו והחל בתיקונו לפני ששילם לה את סכום התמורה.

11. הנתבעת טוענת כי כאשר הגיעה למוסך התובע לאחר יומיים לקבל את תשלום התמורה, אמר לה התובע כי ישלם לה 1,000 ₪ בלבד ו- 1,000 ₪ נוספים, רק לאחר הסרת השעבוד. לטענת הנתבעת דבריו של התובע היו בניגוד לקבוע בהסכם בו נקבע תשלום מלוא התמורה במועד החתימה על ההסכם.

12. לטענת הנתבעת, משסרב התובע לשלם לה את מלוא תמורת הרכב, הודיעה לו כי ברצונה לבטל את ההסכם. לטענתה ובתגובה, דרש ממנה התובע כי תשלם לו סך של 7,000 ₪ בעבור תיקון הרכב.

13. הנתבעת מעלה את השאלה מדוע מיהר התובע לתקן את הרכב בטרם הועברה אליו הבעלות?

14. הנתבעת עותרת לביטול ההסכם וחיוב התובע בתשלום של 4,000 ₪ על פי הפירוט הבא:

1,000 ₪ פיצויי מוסכם על הפרת ההסכם, משלא עמד בתשלום התמורה + 2,000 ₪ תשלום התמורה עבור הרכב + 1,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת הנפש.

ההליכים בתיק:

15. התביעה הוגשה לבית המשפט בתאריך 13/12/2016. כתב הגנה התקבל ב 2/1/2017.

16. בדיון אשר נערך ביום 28/6/2017 בפני כב' השופטת אייזנברג, ובהיעדר התייצבות מטעם הנתבעת, ניתן פסק דין המקבל את התביעה הכספית בלבד ומחייב את הנתבעת בתשלום לתובע בסך של 14,200 ₪.

17. ביום 11/7/2017 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הופעה מטעמה. התובע הגיש תגובה לבקשה.

18. בהחלטתי מיום 18/9/17 הוריתי על ביטול פסק הדין מיום 28/6/17, זאת כפוף להפקדת סך של 500 ₪ בקופת בית המשפט, תשלום הוצאות לתובע בגין ביטול פסק הדין.

19. ערב הדיון אשר נקבע לשמיעת התביעה ולאחר מספר בקשות של התובע, התברר כי הנתבעת לא הפקידה הסכום בהתאם להחלטה מיום 18/9/17 הנ"ל ואלה הופקדו לבסוף באיחור, כשבוע בלבד לפני הדיון שנקבע ליום 21/2/18.

20. בתאריך 21/2/18 התקיים דיון בתביעה. בפתח הדיון הכרעתי בטענות התובע בדרישה להשארת פסק הדין מיום 28/6/17 על כנו, בשל איחור הנתבעת בהפקדה כאמור. בהתאם להחלטתי, פסק הדין אשר ניתן כנגד הנתבעת בהעדר התייצבות בוטל והנתבעת חויבה בהוצאות בסך של 500 ₪, בגין האיחור בהפקדה.

21. התובע העיד בפני ונחקר ע"י הנתבעת, בחקירה נגדית. בנוסף העיד מטעם התובע אחיו, דוד סבג (להלן: "סבג"), אשר לטענתו עובד עם התובע במוסך, מנהל אותו ובאופן אישי טיפל בעניין כאן, כחודש לאחר החתימה על ההסכם. גם העד סבג נחקר בחקירה נגדית ע"י הנתבעת.

22. אף הנתבעת העידה בפני ונחקרה בחקירה נגדית ע"י התובע.

23. הצדדים סיכמו קצרות טענותיהם בע"פ והתיק נקבע למתן פסק דין.

דיון ומסקנות:

24. לאחר שחזרתי ובחנתי את כתבי טענות הצדדים על נספחיהם, וכן עדויות הצדדים בפני וסיכום טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות הואיל והתובע הוא שהפר ההסכם משלא שילם תמורת הרכב וכי ההסכם בוטל ע"י הנתבעת, כדין. ואנמק.

25. השיקולים והנימוקים שהביאוני למסקנה זו יפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 15 ב' לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז - 1976, כאשר בהתאם לסמכות בית משפט זה, הסעדים אותם רשאי בית המשפט לתביעות קטנות ליתן בתביעה כאן, הנם הסעדים הכספיים בלבד.

26. לא ברור לי כיצד טוען התובע, כי פעל בתום לב. בסעיף 11 לכתב התביעה מציין התובע כי ההסכם נחתם אצל הנתבעת ומשם גרר את הרכב באמצעות גרר שבבעלותו. בסעיף 12 לכתב התביעה טוען התובע, כי כבר למחרת היום הפציר בנתבעת לבוא אליו לצורך תשלום תמורת הרכב וזו לא באה. התובע לא ניסה אפילו להסביר או לתת גרסה כלשהי לשאלה - מדוע לא שולמה תמורת הרכב במעמד החתימה על ההסכם, כקבוע בו?

27. לשון ההסכם ברורה וסדר הפעולות של הצדדים להסכם, ברור אף הוא, כשמש בצהרי היום.

קודם יש לשלם את התמורה ורק חודש ימים לאחר מכן, יש להסיר השעבוד הרשום על הרכב. לא ברורה לי טענתו של התובע כי: "...היא רצתה שאני אתן לה את הכסף לפני שאקבל רישיונות. זה היה אמור להיות כפוף אחד לשני". (עמ' 5 ש' 4 לפרוטוקול מיום 21/2/18 (להלן: "הפרוטוקול")).

לא! זה לא היה אמור להיות כפוף אחד לשני. ההסכם ברור. הרי תמורת הרכב הייתה אמורה להיות משולמת במעמד החתימה על ההסכם. הנתבעת התחייבה להסרת השעבוד תוך חודש ימים מיום החתימה עליו.

28. לאחר ששמעתי עדות הצדדים בפני והתרשמתי מהן, אני נוטה להאמין לגרסת הנתבעת ולא לזו של התובע, בנוגע להשתלשלות העניינים. גרסתה של הנתבעת כי הגיעה למוסך התובע לאחר יומיים, לקבל לידיה תמורת הרכב, מתיישבת עם היגיון הדברים, עם לשון ההסכם ותנאיו ומהווה התנהגות סבירה, הגיונית ומתבקשת, בנסיבות בהן אדם אשר ערב קודם לכן חתם על הסכם למכירת רכב, מסר את הרכב לאדם אחר ותמורת הרכב טרם שולמה לו.

29. בנוסף אני מאמין לנתבעת כי חזרה למוסך לאחר כשבוע ימים, הפעם לא לבדה, בניסיון נוסף לקבל תמורת הרכב, במלואה. (עמ' 6 ש' 29-32 לפרוטוקול). חיזוק לגרסתה של הנתבעת קיבלתי דווקא מעדותו של סבג מטעם התובע. ומדוע?

מעיד סבג: "...אחרי להערכתי חודש, חודש וקצת...חייגתי אני לנתבעת וביקשתי ממנה לבוא למוסך לדבר כמו שני אנשים בוגרים ושנסיים את הסיפור הזה של הרישיון ולתת לה את הכסף, שתוציא רישיון לרכב...אמרתי לה הנה ה- 2,000 ₪ פה, ושתביא את רישיון הרכב החדש ושתקבל את הכסף...אמרתי לה שאני לא יכול להביא לה את הכסף אם היא אומרת שבזמן שיהיה לה היא תביא את הרישיון. בגלל זה לא נתתי לה את הכסף". (עמ' 5 ש' 33, עמ' 6 ש' 1-7).

30. גם אם נניח שסבג דובר אמת והסיטואציה שתיאר אירעה חודש לאחר החתימה על ההסכם, לא ברור לי מדוע לא שולמה לנתבעת תמורת הרכב באותו מעמד, לכל המאוחר.

הרי כך קבע ההסכם. קודם תשלום תמורת הרכב ורק אחר כך הסרת השעבוד. על כן גרסת סבג, כי התנה מלוא תשלום תמורת הרכב לנתבעת, רק אם תציג בפניו הסרת השעבוד - הנה בניגוד להוראות ההסכם ומחזקת גרסת הנתבעת, כי התובע סירב לשלם לה התמורה ועל כן הודיעה לו על ביטול ההסכם.

31. גרסת סבג, כי לא האמין לנתבעת כי תסיר השעבוד לאחר שהתמורה תשולם לה, הנה בניגוד לטענת התובע בסעיף 18 לכתב התביעה, שם טען והדגיש התובע, כי הנתבעת התקשרה אליו ואמרה לו כי איננה יכולה להסיר השעבוד וברצונה לבטל ההסכם. בחקירתה הנגדית, לא טרח התובע לעמת הנתבעת מול טענתו זו, אך מבלי שעשה זאת טענה הנתבעת: "...הסרת השעבוד אפשר לעשות בכל רגע נתון, ברגע שאתה לא עמדת בהסכם לא ראיתי שום רלוונטיות לעמוד בתנאים...". (עמ' 7 ש' 12-13). ובכך נסתרה טענה מהותית של התובע, בכתב התביעה.

32. על כן אני מאמין לגרסת הנתבעת כי משהבינה כי לא משולמת לה מלוא תמורת הרכב, הודיעה לתובע על ביטול ההסכם. אני סבור כי גם אם הודיעה הנתבעת לתובע על ביטול ההסכם לאחר כחודש ימים, למרות שאני מאמין כי הודעת הביטול הייתה קודם לכן - אין כל רלוונטיות לעובדה כי ייתכן ובמועד הודעת הביטול, הספיק כבר הנתבע לטפל ברכב ו/או לבצע בו תיקונים שונים או חלק מהם.

33. הואיל וטרם שולמה לנתבעת מלוא תמורת הרכב, אין לנתבע להלין אלא על עצמו. התובע שינה מצבו לרעה בכל הנוגע לטיפול ברכב, בטרם שילם מלוא התמורה ו/או חלק ממנה ובטרם השתכלל ההסכם לכדי הסכם מחייב.

פרשנות תכליתית של סעיף 4 להסכם הנה כי הצדדים הסכימו על תשלום התמורה והעברת החזקה ברכב, בד בבד. על כן ומשלא מילא התובע חלקו במעמד החתימה על ההסכם, תשלום התמורה, אין כל נפקות לחתימת הנתבעת על ההסכם והתובע לא היה צריך ולמהר ולבצע תיקונים ברכב.

34. מעיון בחשבוניות ובתעודות המשלוח אשר צירף התובע לכתב התביעה, נספחים ג', עולה כי את המצבר לרכב קיבל התובע רק בתאריך 16/9/16 (חשבונית "וולקן תעשיות" מיום 30/9/16). קרי למעלה משבועיים לאחר החתימה על ההסכם, כאשר לטענת התובע הוא יודע באותה עת, כי עדיין לא שילם התמורה בכלל וכמובן, שטרם הוסר השעבוד מהרכב.

35. בנוסף עולה מחשבוניות התובע, נספחים ג' לכתב התביעה, כי מספר רב של חלקים קיבל התובע לידיו, כמה ימים לאחר החתימה על ההסכם, בתאריך 6/9/16. (חשבוניות "השלום חלפים" מתאריך 6/9/16). טוען התובע בסעיף 12 לכתב התביעה, כי כבר למחרת החתימה על ההסכם הפציר בנתבעת לבוא ולקבל תמורת הרכב וזו לא באה. כלומר עוד קודם לקבלת חלקי חילוף לרכב ו/או ביצוע עבודה כלשהי ו/או טיפול כלשהו ברכב.

משראה התובע כי זו לא מגיעה - מדוע רכש חלקי חילוף? מדוע ביצע עבודות? זו התנהלות בלתי סבירה ובלתי הגיונית בעליל ועל כן אין לתובע אלה להלין על עצמו.

36. השתהות הנתבעת לבוא (לגרסת התובע אשר אינני מקבלה), הייתה צריכה "להדליק אצל התובע אור אדום". פשוטו כמשמעו. לעצור. לא לבצע מאומה עד אשר יתבהר עניין תשלום התמורה והסרת השעבוד.

37. אינני יכול לקבל טענות התובע בסעיף 15 לכתב התביעה. זו התנהלות בניגוד להסכם ובניגוד להיגיון ולשכל הישר. היה על התובע להימנע מלשפץ הרכב ולא להסתמך על חתימת הנתבעת על ההסכם, כנטען שם. הרי חתימת הנתבעת על ההסכם הייתה בד בבד לקבלת תשלום התמורה. משלא שולמה התמורה - אין התובע יכול להסתמך על חתימת הנתבעת על ההסכם, כמפורט לעיל.

38. על כן ולאור הדיון לעיל הגעתי למסקנה כי אי תשלום התמורה מהווה הפרת ההסכם מצד התובע, בגינה הודיעה לו הנתבעת הודעתה בדבר ביטול ההסכם ומשלא תוקנה ההפרה ולא שולמה התמורה - הרי שההסכם בוטל ע"י הנתבעת, כדין.

39. סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע:

)"א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו."

40. הפרה היא יסודית, כאשר "אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה", כלשון סעיף 6 לחוק התרופות.

41. אני סבור כי אי תשלום התמורה בהתאם לקבוע בהסכם, מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כן זכאית הייתה הנתבעת לבטל ההסכם.

42. גם אם נניח כי אין הדבר עולה לכדי הפרה יסודית, הרי שניתנה לתובע האפשרות, גם לשיטתו ובהתאם לגרסת סבג מטעמו, לתקן ההפרה, לכל המאוחר כחודש ימים לאחר החתימה על ההסכם. על כן וגם בהתאם להוראות סעיף 7(ב) הנ"ל לחוק התרופות, זכאית הייתה הנתבעת לבטל ההסכם.

סוף דבר

43. התביעה לסעדים הכספיים, נדחית. כאמור לעיל, התובע הוא אשר הפר ההסכם ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי כספי כלשהו.

44. הואיל ולא הוגשה תביעה שכנגד, לא זכאית הנתבעת לסעד כספי כלשהו.

45. הצדדים רשאים לעתור לבית המשפט המוסמך לקבלת צווי עשה ו/או צווים הצהרתיים או כל סעד אחר אשר איננו בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות.

46. הואיל והתביעה נדחתה, אני מחייב התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ₪. לאור החלטתי מיום 21/2/18 בדבר חיוב הנתבעת בהוצאות בסך דומה, בגין האיחור בהפקדה לצורך ביטול פסק הדין אשר ניתן כנגדה בהעדר התייצבות - פטורים הצדדים מתשלום הוצאות, האחד לשני, הן בגין ההחלטה מיום 21/2/18 והן בגין חיוב התובע בהוצאות כמפורט לעיל.

לצדדים זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, תוך 15 יום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.