ניתן ביום 24 ינואר 2018

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח

נציג ציבור (עובדים) מר שי צפריר, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד צילי עמיר

בשם המשיב – עו"ד יוסף פולסקי, עו"ד עדי כהן

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; ב"ל 29830-04-14) שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב שהתרחש ביום 21.3.2012, כפגיעה בעבודה.
2. במהלך דיון קדם ערעור הוסכם על הצדדים כי הטיעון לפרוטוקול ייחשב כסיכומים בכתב, ופסק הדין יינתן על יסוד הטיעונים וכלל החומר שבתיק.

התשתית העובדתית:

1. על יסוד עדותו של המערער, שבית הדין האזורי מצא אותה מהימנה, קבע בית הדין האזורי את התשתית העובדתית כמפורט להלן.
2. המערער עבד בתעשיה האווירית 38 שנה.
3. ביום 29.11.2011 קיבל המערער מכתב זימון לשימוע, והדבר הפתיע אותו. המערער פנה למזכיר ועד העובדים, וזה הרגיע אותו ומסר לו שיסייע לו. מזכיר ועד העובדים אף נסע עם המערער לפגישה עם מר חיים כץ, מזכיר ארגון העובדים, כדי לנסות ולבטל את הפיטורים. בפגישה נאמר למערער כי ייעשה הכל כדי לסייע לו. אמנם, לא הובטח למערער כי פיטוריו יבוטלו, אולם הוא האמין כי אם מר חיים כץ והוועד המקומי מסייעים לו, אזי אין לו מקום לדאגה.
4. ביום 5.12.2011 התקיים השימוע, וביום 22.12.2011 קיבל המערער הודעה כי שמו מופיע ברשימת העובדים המפוטרים. למרות האמור, לאורך כל הדרך, סבר המערער כי הדברים יסתדרו לבסוף. הוא גם ידע שבמשך שנים ניסו לגרום לו לפרוש, אולם הניסיונות לא צלחו.
5. לאחר קבלת ההודעה מיום 22.12.2011, שהה המערער בחופשת מחלה. ביום 9.1.2012 בעת שהמערער שהה בחופשת מחלה, הגיעה אל ביתו עובדת ומסרה לו מכתב פיטורים. המערער היה מופתע והמום. הודעת הפיטורים גרמה לו לתחושות של תסכול, זעם, חוסר אונים והשפלה. אמנם, עד אז הוא היה במתח מתחילת התהליך, אך האמין כי ועד העובדים ישנה את רוע הגזירה. רק בעת שקיבל את מכתב הפיטורים הבין שפיטוריו הינם סופיים. המערער ואשתו ישבו ובכו, והמערער חש שעולמו חרב עליו.
6. מחוות הדעת שהוגשה מטעם המערער עולה כי ביום 20.3.2012 פיתח המערער כאב בחזה, וביום 21.3.2012 אושפז בבית החולים ואובחן אוטם בדופן התחתון של שריר הלב.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

1. בית הדין האזורי קיבל את טענת המערער כי ביום 9.1.2012 התרחש אירוע חריג. בית הדין האזורי קבע כי האירוע שבו נמסר למערער מכתב הפיטורים היה בגדר אירוע חריג, נוכח צפייתו של המערער, שלא נתממשה, כי הסיוע מהוועד יוביל לביטול הפיטורים. אמנם, המערער חתם לבסוף על הסכם פרישה, אך הוא עשה כן לאחר שקיבל את מכתב הפיטורים ולאחר שהבין כי לא ניתן לשנות את רוע הגזירה. לפיכך, חתימתו על הסכם פרישה אינה מבטלת את העובדה כי ביום 9.1.2012 התרחש אירוע חריג.
2. אחר זאת, בחן בית הדין האזורי אם ניתן להכיר בקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב, אשר התרחש ביום 21.3.2012. בית הדין האזורי קבע כי נוכח העובדה שפרק הזמן בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב עמד על 10 שבועות, לא מתקיימת דרישת סמיכות הזמנים; בהתאם לפסיקה, סמיכות הזמנים בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב נמדדת בשעות או בימים, ופרק הזמן בין האירוע החריג לבין אירוע הלב אינו יכול לעלות על שבוע ימים; לו היה מדובר בפער זמנים קצר יותר, ניתן היה לבחון אם המערער סבל מסימפטומים ומכאבים במשך אותו פרק זמן. אולם, במקרה הנדון פער הזמנים גדול מדי. מכל מקום, המערער התלונן על כאבים ומיחושים שונים עוד לפני האירוע החריג, והמשיך בכך גם לאחריו; נוכח פער הזמנים הגדול בין האירוע החריג לבין המועד בו לקה המערער באוטם שריר הלב, אין מקום למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב.

בית הדין האזורי הוסיף כי הוא ער להשלכות קביעה זו על המערער, אשר למרות שחווה אירוע חריג בעבודה לא ימונה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם. אולם, דחיית תביעתו מתחייבת נוכח ההלכה הפסוקה שנדרשת סמיכות זמנים בין האירוע החריג לבין אירוע הלב.

טענות הצדדים בערעור:

1. המערער טען כי משקבע בית הדין האזורי כי התרחש אירוע חריג ביום 9.1.2012, היה עליו למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב בו לקה המערער, ולא היה מקום לדחות את התביעה ללא שמונה מומחה רפואי; סמיכות הזמנים אינה "דרישת סף", והעדרה אינו מונע מינוי מומחה רפואי; שאלת הקשר הסיבתי היא מכלול נסיבות, וסמיכות הזמנים היא אך נסיבה, אם כי משמעותית, ולא תנאי בלעדיו לא ימונה מומחה רפואי; על פי התיעוד הרפואי, במשך 11 מועדים שונים בין האירוע החריג לבין האוטם פנה המערער למרפאה והתלונן על מתח, לחץ נפשי, קשיי שינה, קשיי הסתגלות וסחרחורת; השאלה אם ניתן לקבוע קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם למרות חלוף הזמן היא שאלה רפואית, ועל כן היה על בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי; בעניין בן נחום [עב"ל (ארצי) 50727-09-14 גיא בן נחום – המוסד לביטוח לאומי (23.11.2015)] מונה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין הפיטורים לבין ליקוי נפשי, למרות שהתלונות המתועדות ביחס לתגובה נפשית לפיטורים הופיעו לראשונה למעלה משלושה חודשים לאחר הפיטורים, והמבוטח פנה לטיפול פסיכיאטרי רק שנתיים לאחר הפיטורים; המערער המציא חוות דעת מטעמו שלפיה יש קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם; היה מקום למנות מומחה רפואי כדי ליתן למערער אפשרות למצות את זכותו למימוש זכות סוציאלית המוקנית לו על פי החוק.
2. המשיב טען כי אין מקום למינוי מומחה רפואי; לבית הדין ידיעה שיפוטית הנלמדת מחוות דעת מומחים רפואיים בהליכים רבים כי השפעתו של האירוע החריג על בוא האוטם היא לפרק זמן של עד 24 שעות, ויש מומחים הסבורים שאף פחות מכך; למעשה, מדובר במצב של מתח מתמשך שבו היה המערער שרוי מאז שנמסר לו מכתב הפיטורים; אם היו למערער תסמינים אופייניים לאוטם בפרק הזמן שבין האירוע החריג לבין האוטם אולי היה מקום למינוי מומחה רפואי, אולם למערער היו אותם תסמינים לפני השימוע ולאחריו; בהתאם לפסיקה, נדרשת סמיכות זמנים שאינה עולה על שבעה ימים.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
2. בעניין מכלוביץ' [עב"ל (ארצי) 481/99 המוסד לביטוח לאומי – מכלוביץ', פד"ע ל"ח 461 (2003)] סקר בית הדין הארצי את המנגנון הרפואי המביא לאירוע לב, והסביר את "תורת הגורם המשרה (זרז) (trigger)", שעל יסודה מוכר אירוע לב כפגיעה בעבודה:

"כפי שתואר לעיל, לחץ נפשי או פיזי פתאומי, עלולים לגרום להפרשה עודפת של אדרנלין, זו מצדה גורמת להתכווצות העורק, לקרע ברובד השמנוני שלו – plaque – ולהיווצרות קריש היוצר חסימה של העורק ומפסיק את זרימת הדם לשריר הלב ....

בהתחשב במנגנון הרפואי האמור, המוביל להופעת אוטם, פיתחו בתי המשפט בארץ ובחו"ל את תורת הגורם המשרה (זרז) (trigger). על פי תורה זו, נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית אשר בסופו של דבר – כך ברוב המקרים – וללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם בשריר הלב. אולם,לעתים, ניתן לקשור בין 'אירוע חריג' בעבודה, כגון דחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ גופני בלתי רגיל, שהוא 'הגורם המשרה', לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע. הווה אומר, שהאירוע בעבודה מוגדר כ'עובדה תאונתית' הגורמת ל'פגיעה'.

תורת הגורם המשרה ישימה, בעיקר, למקרים בהם האוטם מתפתח תוך דקות או שעות, ובמקרים לא רבים תוך מספר ימים, וכתוצאה, כאמור, מאירוע חריג או מאמץ בלתי רגיל. במקרים מעין אלה, נוסף על ההתפתחות הטבעית של מחלת הלב המסתיימת באוטם, הגורמים המכונים 'גורמים משרים' (triggers) עשויים להחיש את הופעת האוטם. נדגיש כי הגורם המשרה אינו הסיבה לקיומה של מחלת הלב ובדרך כלל הוא תורם תרומה מזערית בלבד להופעת האוטם. אף על פי כן, ייתכנו מקרים בהם הגורם המשרה היווה נדבך חשוב בהופעת האוטם וסביר להניח שבלעדיו לא היה המבוטח לוקה באוטם, לפחות למשך תקופה מסוימת".

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

מהאמור עולה, כי הקביעה שנדרשת סמיכות זמנים בין האירוע החריג לבין מועד האירוע הלבבי, אינה קביעה שרירותית, אלא מעוגנת במנגנון הרפואי שבו האירוע החריג, הוא "הגורם המשרה" או "ה- trigger" גורם לאירוע לב.

וראו לעניין זה:

Mervyn S. Gotsman, Stephen Adler, "Under What Circumstances Can an Acute Myocardial Infarction Be Regarded As a Work Related Accident, International Journal of Social Security and Workers Compensation.Vol 1 No 1 2009 ; 21, 30.

על יסוד האמור, ככלל, נקבע בפסיקה כי "מעבר זמן של שבעה ימים פוסל אפשרות של קשר סיבתי".

דב"ע (ארצי) מז/69- 0 המוסד לביטוח לאומי – מקס גלסברג, פד"ע יט 234 (1987), דב"ע (ארצי) שנ/ 42 – 0 נתן מישורי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 436 (1990).

1. בענייננו, כפי שקבע בית הדין האזורי, חלף פרק זמן בן 10 שבועות בין האירוע החריג – קבלת מכתב הפיטורים – לבין המועד בו התרחש אירוע הלב. מדובר בפרק זמן ארוך ביותר, שככלל שולל אפשרות של קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם.
2. כפי שטען ב"כ המוסד, בהגינותו, אם במהלך התקופה בת 10 השבועות היו תסמינים אופייניים לאוטם או תעוקת לב היה מקום למינוי מומחה רפואי [השוו לעניין זה עב"ל (ארצי) 10741-06-12 עמי כחלון – המוסד לביטוח לאומי (16.8.2015)]. אולם, מחוות הדעת הרפואית של פרופ' דורון זגר, שהוגשה מטעם המערער, עולה כי החל מההודעה על כוונת הפיטורין, דהיינו לפני האירוע החריג שהוא קבלת מכתב הפיטורים, וגם לאחריו, המערער התלונן על "מתח, לחץ נפשי, קשיי שינה, קשיי הסתגלות וסחרחורת", ולא על תסמינים אופייניים לאוטם או תעוקת לב. על פי חוות הדעת, ביום 20.3.2012 פיתח המערער כאבים בחזה "לראשונה בחייו". לפיכך, לא התקיימו נסיבות שבהן יש למנות מומחה רפואי על אף פער הזמנים בין האירוע החריג לבין מועד קרות האוטם.
3. אשר לטענתו של המערער כי בעניין גיא בן נחום מונה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין הפיטורים למרות חלוף פרק זמן בן שלושה חודשים בין הפיטורים לבין המועד בו תועדו לראשונה תלונות המבוטח על תגובה נפשית לאירוע הפיטורים נבהיר כי קיים שוני מהותי בין המנגנון הרפואי הגורם לפגיעה נפשית כתוצאה מאירוע בעבודה (ולעניין זה די באירוע מיוחד ולא נדרש כי התרחש אירוע חריג) לבין המנגנון הרפואי הגורם לאירוע לב כתוצאה מאירוע חריג בעבודה. נוכח האמור, עניין גיא בן נחום, שבו היה מדובר בפגיעה נפשית, אינו רלוונטי לענייננו.
4. כללו של דבר: נוכח פער הזמנים בין האירוע החריג לבין המועד בו התרחש האוטם, 10 שבועות, צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי אין מקום למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי, ודין הערעור להידחות.
5. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ח (24 ינואר 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.