לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כב' הרשם הבכיר מוהנד חלאילה) מיום 25.11.16, במסגרתה הורה בית המשפט קמא על העברת הדיון בהליך לבית משפט השלום בתל אביב.

ראשית ההליך בלשכת ההוצאה לפועל, בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש, בגין הלוואה על סך של כ- 32,000 ₪. המבקש אמור היה לפרוע את ההלוואה באמצעות הוראת קבע מחשבונו, אך מסיבה שאינה בידיעת המשיבה, לא כובדה הוראת הקבע והכספים לא הועברו. מכאן, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי ונפתח תיק ההוצאה לפועל. המבקש הגיש התנגדות אשר הועברה לדיון, לבקשת המבקש, לבית משפט השלום בטבריה.

המשיבה פנתה לבית המשפט וביקשה כי בית המשפט יורה על דחיית ההתנגדות ולחילופין, יעביר את התיק לבית משפט השלום בתל אביב, זאת בהתאם לתניית השיפוט אשר בהסכם עליו חתמו הצדדים.

בית המשפט, אחר שקיבל את תגובת המבקש, הורה, כאמור, על העברת התיק לבית משפט השלום בתל אביב, זאת לאחר שמצא כי תניית השיפוט אינה גורמת לרתיעה מפני מימוש הזכויות, שכן עסקינן במבקש שהוא תושב טבריה וקיום הדיון בתל אביב אינו מהווה הכבדה יתרה. עוד, ציין בית המשפט קמא, כי יש לקיים חוזים וכי אין בנימוקים האישיים אשר בפי המבקש כדי להוביל לשינוי ההחלטה.

על החלטה זו מלין המבקש.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה מצאתי, כי הבקשה אינה צריכה תשובה, ולכן תידחה על אתר, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עיון בהסכם ההלוואה עליו חתם המבקש מלמד כי בסעיף האחרון להסכם, נרשם כך:

"מוסכם עלי כי לבית המשפט בתל אביב הסמכות המקומית לדון בכל סכסוך בקשר עם הסכם זה".

מכאן, עסקינן בתניית שיפוט, אשר בשים לב לניסוחה, היא ייחודית, היינו כזו המעניקה סמכות שיפוט בלעדית לבית המשפט בתל אביב (ראו לענין זה בר"ע 5069/93 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' שרה מזרחי ואח' (30.1.94).

טוען המבקש כי עסקינן בתניית שיפוט המהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד על כן יש להורות על ביטולה ולהותיר את הדיון בבית משפט השלום בטבריה.

אחר שבחנתי את הטענה, מצאתי כי דינה להידחות.

סעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים") מגדיר מהו "חוזה אחיד" כך:

"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם".

ההסכם העומד בבסיס ההליך אשר מתנהל בין הצדדים הוא "חוזה אחיד" כהגדרתו. המדובר במסמך סטנדרטי אשר נוסח מראש על ידי המלווה והשינוי שנעשה בו הוא בהוספת פרטיו האישיים של הלווה. מטבע הדברים, אין המדובר בהסכם שהוא תוצר של משא ומתן בין הצדדים לו (ראו ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נג(2) 577 (1999)).

האם תניית השיפוט בהסכם האמור היא מקפחת, שאז יש להורות על ביטולה כפי שעותר המבקש?

סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים קובע כי חזקה על תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט, או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט, כי הוא מקפח.

ואולם, בשלב השני, יש לבחון האם נסתרת חזקת הקיפוח ביחס לתניית השיפוט המסוימת ולצורך כך, יש לבחון את "מבחן ההרתעה מפני מימוש זכות", כפי שנקבע ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473 (2003)) ויש לבחנו גם בשים לב לתנאי החוזה ויתר נסיבות העניין (להלן: "מפעל הפיס"). הנטל להראות כי התנייה אינה מקפחת, הוא על הטוען זאת, בענייננו על המשיבה (ראו רע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי (7/4/10) גם לעניין בתירת חזקת הקיפוח וכן ע"א 6916/04 בנק לאומי בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18/2/10)).

בעניין שבפניי, טוען המבקש, תושב מגאר, כי עדיו גרים כולם בכפר מגאר ואשתו חולה ונכה ותתקשה להגיע עד לתל אביב. כמו כן, המבקש עובד בצפון ונוח לו יותר להגיע להתדיין בבית משפט השלום בטבריה. לתמיכה בטענותיו צירף המבקש מסמך רפואי נושא תאריך 12.7.16, המתעד בדיקה שגרתית של אשתו, כבת 34 במועד הבדיקה, ומן המסמך עולה כי היא מצויה במעקב רפואי בעקבות אבחנה וטיפולים אשר הסתיימו לפני למעלה מ- 20 שנים. מן המסמך עולה כי היא ילדה שני ילדים בריאים וכי בשל בעיות בשיווי משקל, נזקקת היא לסיוע. בהיבט הרפואי, צויין כי היא מצויה במעקב אחת לשנה. כמו כן, צורפו תדפיסי חשבון בנק.

לא מצאתי בטענות המבקש או במסמכים אשר צירף תימוכין לטענתו כי יקשה עליו לממש את זכויותיו בבית המשפט בתל אביב, הגם שברור כי קל לו יותר להתנהל בצפון, בין היתר, לאור מקום עבודתו ועל כן, כפי שציין המבקש בעצמו, מעדיף הוא כי ההליך יתנהל בבית משפט השלום בטבריה.

עם זאת, לא הוצגה ראיה כלשהי שיש בה כדי להצביע על קושי כלשהו מצד אשת המבקש בהגעה לבית משפט השלום בתל אביב, מה גם, מעבר לצורך, לא ברור מדוע נדרשת היא להעיד בהליך.

המסקנה, אם כן, היא כי ניהול התביעה בתל-אביב אינו גורם אשר עשוי להקשות על המבקש עד כדי סיכול זכויותיו.

לאור האמור, אני מוצאת כי החזקה הקבועה בחוק נסתרת ביחס לתניית השיפוט הנדונה כאן, בדברים אשר הובאו בפני בית המשפט קמא. לא מצאתי כי המבקש יורתע ממימוש זכויותיו בתל-אביב וגם בנסיבות התיק ולאור מהות הטענות והמחלוקת, איני מוצאת בנימוקיו הצדקה לחרוג מתניית השיפוט אשר לה הסכים המבקש בעת נטילת ההלוואה.

מכאן, איני מוצאת טען המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט קמא על העברת הדיון בהליך לבית משפט השלום בתל אביב.

לפיכך, אני מורה על דחיית הבקשה למתן רשות ערעור.

משלא נדרשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ז, 15 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.