לפני: כב' השופט יוסף יוספי

נציג ציבור (עובדים) גב' מרים יעיש

נציג ציבור (מעסיקים) מר נתן חיים

פסק דין

1. התובע אשר עבד בעבודות בניין בנתבעת מחודש 8/2011 ועד לחודש 5/2015, הגיש תביעה בגין הרכיבים הבאים:

דמי הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, דמי נסיעות, היעדר הודעה על תנאי עבודה ודמי חגים. אין חולק כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבניין, וזאת לאור עיסוקה ולאור תפקידו של התובע שעבד כתפסן באתר בנייה.

2. לטענת התובע, הוא פוטר על ידי אחיו של בעלי הנתבעת, ואישור כניסתו לישראל בוטל לאלתר וללא הודעה מוקדמת. התובע זכאי לגמול שעות נוספות היות ועבד מ-06:30 עד השעה 17:00 מדי יום. בדוחות הנוכחות של הנתבעת לא מצוינות שעות הכניסה והיציאה מהעבודה. כמו כן, לא היה מקום לקזז הפסקת אוכל והפסקות קצרות אשר נועדו להתרעננות, וזאת בשים לב כי התובע עבד במקום שאין בו גישה ללכת למקום אחר. התובע זכאי לדמי חגים. התובע נסע פעם בשבוע לביתו והנתבעת לא השתתפה בתשלום דמי נסיעות וגם לא העמידה לרשותו הסעה מהמחסום לביתו. בנוסף, התובע לא קיבל הודעה על תנאי העסקה, וההודעה שצורפה על ידי הנתבעת מעולם לא נמסרה לתובע, אשר מכחיש בתוקף חתימתו על הודעה כזו.

3. לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שהתפטר מבלי ליתן לה הודעה מוקדמת כדין. עובר להגשת הבקשה לביטול רשיון עבודתו, נעדר התובע 8 ימים מעבודתו. התובע היה עובד טוב ולא היתה סיבה לפטרו.

הנתבעת המציאה לתיק העתק הודעה על תנאי עבודה שנמסרה לתובע. החוק אינו מחייב את המעסיק להחתים את העובד על גבי ההודעה על תנאי העבודה. לתובע הוסברו תנאי עבודתו בתחילת עבודתו. הנתבעת העמידה לרשות התובע הסעה מהמחסום למקום העבודה וחזרה. התובע לא הוכיח שהמרחק מביתו למחסום מחייב נסיעה ואף לא הוכיח עלות דמי נסיעה ששילם. התובע לא פירט את שמות החגים והמועדים בגינם תובע, ובכך לא איפשר לבדוק האם עבד יום לפני ואחרי חג והאם החג חל בשבת.

הנתבעת שילמה לתובע מדי חודש בחודשו סך של 450 ₪ בין השאר גם עבור חגים בסך כולל של 19,357 ₪. התובע עבד מ-07:30 ועד 16:30 כשבמהלך היום קיבל שעת הפסקה במצטבר. התובע העיד שניהל רישום של הימים בהם עבד אך לא המציא את הרישום. בחודשי הרמדאן עבד עד השעה 14:00. כאשר עבד שעות נוספות וקיבל בגינן תמורה ואף ביתר.

התובע עבד מדי יום 8 שעות. בימי הרמדאן שצויינו לעיל קיבל התובע שכר יומי מלא, ומדובר ב-88 ימים במצטבר.

מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להדחות במלואה.

דיון והכרעה

4. ממסכת הראיות עולה כי התובע לא פוטר על ידי הנתבעת. בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי במהלך חודש 4/2015 הגיע למחסום, ושם נודע כי אישור הכניסה שלו בוטל על ידי הנתבעת. מנגד, בעדותו בבית הדין העיד כי יעקב, אחיו של בעל הנתבעת, אמר לו לא להגיע יותר לעבודה, ובלשונו של התובע:

ש: מישהו מהחברה של אריה אמר לך "אל תבוא יותר לעבודה"?

ת: כשביטלו את היתר הכניסה אמרו לי.

ש: מי אמר לך לא לבוא?

ת: יעקב אח של אריה.

ש: מה אמר לך יעקב?

ת: אמר לי "מחר אל תבוא לעבודה, יש לנו יציקה מחר" . התקשר אליי ביום שבת ואמר שמחר לא אבוא שהם צריכים לעשות יציקת בטון וביום שני תבוא לעבוד. ביום שני הגעתי לעבודה והוא אמר לי "איך הגעת?" ואמרלי שהוא ביטל לי את אישור הכניסה.

ש: אתה אומר שיעקב אחיו של אריה אמר לך לא לבוא ומאז לא הגעת?

ת: נכון. ביום שני הגעתי, בשלישי לא היה לי אישור כניסה כבר.

ש: למה את הסיפור הזה לגבי יעקב אחיו של אריה שאמר לך לא לבוא כי יש יציקה, היום תבוא, מחר לא, ושמבטלים לך את הרישיון – מדוע כל זה לא כתוב בתצהירך? זה סיפור חדש.

ת: מה שהיה לי אמרתי לעו"ד שלי.

ש: אתה מכיר את מר אריה דוד?

ת: כן.

כפי שניתן לראות, לתובע לא היה הסבר מדוע העלה רק בשלב ההוכחות טענה חדשה זו. לכך יש להוסיף, כי התובע לא נקב בשום שלב של ההליך בתאריך בו נודע לו על ביטול אישור הכניסה לישראל. מדובר בגרסאות עובדתיות שונות ומהותיות, כאשר בתחילה טען כי נודע לו על ביטול כניסתו לישראל כשהגיע למחסום, ובמהלך עדותו טען שפוטר על ידי מר יעקב שאמר לו לא להגיע לעבודה.

בנוסף, טענה הנתבעת כי התובע היה עובד טוב ושלפיכך לא היה כל מניע לפטרו. טענה זו הובאה במסגרת העדויות מטעמה של הנתבעת, אותן אנו מקבלים כמהימנות. מנגד, התובע לא התמודד כלל עם טענה זו.

מעדותו של בעלי הנתבעת עולה כי התובע הוא זה שנטש את עבודתו והתפטר, וכי רק לאחר כמה ימים הגישה הנתבעת בקשה לביטול אישור כניסתו לישראל. גירסת הנתבעת מהימנה עלינו, והיא אף לא נסתרה בחקירה הנגדית.

מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעת לא פיטרה את התובע, ולפיכך זכאית היא לקזז דמי הודעה מוקדמת על סך 5,060 ₪ כפי שטענה.

5. כמו כן, מצאנו כי יש לדחות את התביעה לתשלום גמול שעות נוספות, ונפרט.

התובע ביסס תביעתו ברכיב זה על טענתו לפיה עבד מ-06:30 ועד השעה 17:00. דהיינו, טען התובע כי מדי יום עבד שעה וחצי נוספות.

גירסה זו של התובע התבררה כלא מדויקת במסגרת מסכת הראיות.

במסגרת תצהירו לא ציין התובע כי במהלך יום עבודתו היו הפסקות אוכל והפסקות תפילה, וזאת כפי שהעיד בבית הדין עת נאלץ להודות בכך. התובע אמנם ניסה להפחית באורך הזמן בו התפלל ואכל, אך גם לגרסתו עולה כי מדובר ב-40 דקות לפחות.

בנוסף, עלה כי בחודש הרמדאן עבד התובע עד השעה 14:00 בלבד.

כמו כן, הודה התובע כי ניהל רישומים משלו על שעות עבודתו, אך לא הגיש אותם כראיה.

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה,שמעמידים

בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו,

ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר

סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל

זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים,

וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-

הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראו: ע"א 548/78 שרון - לוי פד"י לה (1) 736 ,760 (ההדגשות הוספו).

וכן ראו: ע"א 3199/93 קראוס - ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843.

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי אי הגשת רישומים מצד התובע צריך לשמש כנגדו.

גם כאשר עומת עם כך שלא ניתן היה להתחיל לעבוד עובר לשעה 07:00, היות ומדובר באתר בנייה בתוך העיר, לא היתה לתובע תשובה עניינית. התובע ענה כי לא היו שם תושבים וכי הקירות שבנה נבנו לפני שהיו בסביבה מבנים. בהקשר זה אנו מקבלים את עדויות הנתבעת, לפיהן לא ניתן היה להתחיל לעבוד לפני השעה 7:00. בנוסף, עלה כי התובע עבד בבניין כך שלאחר השעה 16:00 לא ניתן לעבוד בחורף. עוד הפנה העד למכתבים ממזמין העבודה, בהם נכתב שלא ניתן לעבוד לפני השעה 07:00 בבוקר וכן העיד שלתובע היתה שעת הפסקה במצטבר מידי יום.

כמו כן, העיד בעלי הנתבעת, אשר הסביר את התשלומים שהועברו לתובע ואת הרישומים אותם צירפה הנתבעת, ולפיהם בימים בהם עבד התובע שעות נוספות הוא קיבל תמורה בגינן. יצוין, כי גירסת העד ורישומיו לא נסתרו.

גם בעדותו של מר עדנאן טלאל, עד הנתבעת, היה כדי לבסס את גירסת הנתבעת לעניין תנאי עבודתו של התובע וסיום העסקתו.

עד זה, שעדותו נמצאה מהימנה, העיד כי העבודה החלה בשעה 07:00 בבוקר ומסיימים עד השעה 16:00, בעוד שב-06:30 רק קמים, אוכלים ארוחת בוקר ואז יוצאים לשטח. כאשר עבד התובע שעות נוספות קיבל תמורה בגין כך. גם מעדות זו עלה כי לתובע ניתנו 3 ארוחות ביום, וכי הוא זה שנטש את העבודה. עוד הוסיף העד ופירט כי בשעה 12:00 הייתה הפסקת אוכל של חצי שעה וכן בנוסף היו שתי הפסקות קפה ותה של 15-10 דקות כל אחת, וכן בנוסף היתה הפסקת תפילה של 20 דקות.

הנה כי כן, התובע טען ליום עבודה במסגרתו עבד שעה וחצי נוספות מדי יום, וזאת ללא צירוף רישומי השעות אותם ערך לדבריו בעצמו. התובע לא ציין וממילא לא לקח בחשבון הפסקות אוכל, תה וקפה, וכן הפסקת תפילה, אשר במסגרת מסכת הראיות התברר שניתנו לו, ויש בהן כדי לקעקע את גירסתו בעניין שעות עבודתו. לכך יש להוסיף כי בחודשי הרמדאן עבד התובע עד השעה 14:00, וכן שהתברר כי תחילת יום עבודתו החלה חצי שעה לאחר המועד לו טען.

מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה ברכיב גמול שעות נוספות להדחות.

6. באשר לתביעה לדמי חגים, מצאנו שיש לקבלה במלואה, ונפרט.

אומנם, התובע לא פירט ברחל בתך הקטנה את הימים בגינם תבע, אך משהתובע עבד במשרה מלאה הנטל רובץ לפתחה של הנתבעת, אשר כאמור לא הוכיחה תשלום פרטני בגין דמי חג ולא הצביעה על ימי חג שחלו בשבת בתקופת עבודתו של התובע. אומנם, הנתבעת הציגה תחשיב מטעמה ברכיב זה, אך לא העלתה טענה שיש בה כדי לסתור את תחשיב התובע.

כמו כן, לא מצאנו כי יש בסך של 550 ₪ ששולם לתובע כדי להוות תשלום בגין דמי חגים, היות ולא ניתן פירוט בזמן אמת כי מדובר בתשלום דמי חגים, וממילא גם לא צוין בגין אלו חגים לכאורה שולם תשלום זה.

לפיכך, זכאי התובע לסך של 8,740 ₪ בגין דמי חגים.

7. כמו כן, עולה כי זכאי התובע לדמי נסיעות בגין תקופת עבודתו.

אומנם, הנתבעת סיפקה לתובע הסעה עד המחסום וממנו, אך לא הוכח כי שילמה לו דמי נסיעות בגין נסיעתו מביתו למחסום ובחזרה. אומנם, התובע לא המציא אסמכתאות או קבלות בנושא, אך תביעתו ברכיב זה נעשתה לפי התעריף המינימאלי לו הוא זכאי.

לפיכך, זכאי התובע לסך של 3,721 ₪ בגין דמי נסיעה.

8. באשר לרכיב ההודעה על תנאי העבודה, מצאנו כי יש לקבל את התביעה בחלקה, ונפרט. מעדות התובע עלה, כי עם קבלתו לעבודה אומנם הוסבר לו על ידי מר איסמאיל על מהות עבודתו, שעות עבודתו ותנאי עבודתו, אך הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודתו בשפה הערבית. הנתבעת לא סתרה את גירסת התובע, לפיה הוא לא חתם על הנספח שצורף לתצהיר בעלי הנתבעת.

לאור האמור לעיל זכאי התובע לסך של 1,000 ₪ בגין רכיב ההודעה על תנאי העבודה.

סיכום

9. התובע זכאי לסכומים הבאים:

דמי חגים 8,740 ₪.

דמי נסיעה 3,721 ₪.

אי מתן הודעה על תנאי עבודה 1,000 ₪.

_____________________________________________________

סה"כ 13,461 ₪.

מסכום זה רשאית הנתבעת לקזז סך של 5,060 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת,

כך שהתובע זכאי לתשלום בסך 8,401 ₪.

לאור התוצאה אליה הגענו ולאור הנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.

10. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז אייר תש"פ, (11 מאי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.