התובע השכיר לנתבעים דירה. לטענתו, דמי השכירות עבור שני החודשים האחרונים, מאי ויוני 2016 לא שולמו לו. עוד תבע סכום של 600 ₪, בגין תשלומי וועד בית לששת החודשים האחרונים של השכירות, שגם אותם לא שילמו הנתבעים לטענתו.

לאחר שהוגשה התביעה, שילמו הנתבעים את תשלומי וועד הבית. המחלוקת נותרה ביחס לשני חודשי השכירות.

התביעות ביחס לחודשים אלה לא הוגשו כמקשה אחת. תחילה, הגיש התובע תביעה רק ביחס לחודש מאי 2016, אף שגם בה ציין שגם דמי השכירות עבור חודש יוני לא שולמו לו. בהמשך, ביקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף דרישה גם עבור דמי השכירות עבור חודש יוני 2016. זאת, לטענתו, מאחר שלאחר שהוגשה התביעה הראשונה איים עליו הנתבע 1 בפגיעה פיזית ואילו הנתבעת 2 איימה עליו שאם לא יבטל את התביעה, תגיש נגדו תלונה במשטרה ותטען בה שהתובע הטריד אותה מינית. בשל התנהלות זו של הנתבעים, החליט התובע, לטענתו, שהוא אינו מוכן עוד לוותר על דמי השכירות לחודש יוני 2016 והוא ביקש לתקן את התביעה. התיקון אושר.

ביום 23.11.17 ניתן כנגד שני הנתבעים פסק דין בהעדר הגנה. בהמשך, בהחלטה מיום 25.6.18, בוטל פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת, והיא הגישה כתב הגנה. כתב ההגנה הוגש לאחר ששולמו תשלומי וועד הבית, ועניין זה פורט בכתב ההגנה. הנתבעת הודתה כי על פי הסכם השכירות היתה תקופת השכירות עד ליום 1/7/16.

ביחס לחודש מאי 2016 טענה הנתבעת כי דמי השכירות שולמו לתובע ביום 26/5/16 כאשר התובע הגיע לבית אימה של הנתבעת וקיבל שם את הסכום האמור "כשנוכחים רבים בסביבה יכולים לאמת את הארוע". (סעיף 5 לכתב ההגנה).

לגבי חודש יוני 2016 טענה, כי רק בחודש מאי נודע לה ולבעלה דאז שהדירה נמכרה ומפאת התראת הזמן הקצרה הם נאלצו בזריזות למצוא דירה חלופית ופינו את הדירה בסוף חודש מאי 2016.

לטענת הנתבעת, אין מקום לחייב אותה בתשלום שכ"ד לחודש יוני משום שהתובע הוא שדרש ודחק בנתבעים לעזוב את הדירה שנמכרה לצד ג'.

לאחר ששמעתי את עדות התובע ואת עדות הנתבעת, אני מחליטה לקבל את התביעה.

עדות התובע הותירה רושם מהימן, דבר שלצערי אינני יכולה לומר על עדותה של הנתבעת.

עדות התובע היתה עקבית, והיא תאמה את הטענות שטען בכתבי הטענות מטעמו.

עדותו גם נתמכה בגרסת הנתבעת כפי שפורטה בכתב ההגנה – התובע טען שדמי השכירות עבור כל חודש שולמו לו בסופו של החודש ולא בתחילתו, ואכן הנתבעת טענה גם היא בכתב ההגנה כי דמי השכירות עבור חודש מאי שולמו לתובע בסוף החודש (סעיף 5 לכתב ההגנה).

הנתבעת לא הכחישה בכתב ההגנה את טענת התובע, לפיה דמי השכירות עבור כל חודש שולמו רק בסופו של החודש והדבר מחזק את גרסת התובע גם בעניין הזה וגם בכלל.

חיזוק נוסף לגרסת התובע מצוי בכך שטענתו, אודות תשלומי וועד הבית, התבררה גם היא כנכונה כאשר הנתבעים, רק לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, פנו לתקן את תשלומי וועד הבית אף שהיה עליהם לעשות זאת עובר לעזיבת הדירה.

גם טענתו של התובע, לפיה הנתבע 1 היה מוגבל באמצעים ולכן נעשה התשלום לידיו במזומן, אושרה על ידי הנתבעת (עמ' 6 שו' 33).

מנגד, כאמור, עומדת עדות הנתבעת, שלא הותירה רושם מהיימן. לא רק שעדות הנתבעת הותירה רושם בלתי מהימן, בעדותה נמצאו גם סתירות. כך, למשל, אף שבכתב ההגנה נטען שנוכחים רבים יכולים לאמת את הארוע, שבמהלכו קיבל התובע לידיו סך של 3,200 ₪ עבור חודש מאי, טענה הנתבעת בעדותה שהיא אינה יודעת אם מישהו ראה את התשלום מבוצע לידיו של התובע (עמ' 7 שו' 24-25).

מותר לציין שהנתבעת גם לא הביאה איש על מנת לחזק את טענתה, לפיה דמי השכירות עבור חודש מאי אכן שולמו לידי התובע, וזאת אף שהנטל להוכיח את ביצוע התשלום, מוטל עליה.

מאחר שהנתבעת לא הוכיחה שדמי השכירות עבור חודש מאי 2016 שולמו לידי התובע, זכאי התובע לפסק דין בעניין זה.

אשר לחודש יוני 2016 – בעניין זה מודה הנתבעת שדמי השכירות לא שולמו לתובע, אלא שלטענתה תשלום זה לא מגיע לתובע, שכן התובע הוא שדחק בה ובבעלה דאז לעזוב את הדירה מוקדם יותר והדבר גם תואם עם מי שרכש את הדירה מהתובע.

גם טענה זו של הנתבעת לא הוכחה. הנתבעת לא הביאה את רוכש הדירה להעיד מטעמה, אף שלטענתה לא רק שפינוי הדירה נעשה בתאום איתו אלא שהוא סייע לה ולבעלה דאז לפנות את הדירה ואף לנקות את הדירה שאליה עברו לאחר הפינוי.

סוף דבר, שאני מעדיפה את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. אני מחייבת לכן את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 6,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

פסק הדין הינו ביחד ולחוד עם פסק הדין שתלוי ועומד כנגד הנתבע 1 ואשר ניתן נגדו ביום 23/11/17.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות התובענה והדיון, בסכום של 600 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשע"ט, 27 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.

,