1. בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 22.05.17, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, עבירות על סעיפים 2 (א)(1) ו-2 וכן סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.
2. כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.
3. ב"כ המאשימה טענה הקנס המקסימלי הקבוע בחוק לכל אחת מהעבירות בהן הורשעו הנאשמים עומד על 58,400 ₪ ולגבי העבירה של העסקה שלא כדין, קיים עונש מינימום שקבוע בחוק בגובה כפל הקנס המנהלי ששיעורו נכון למועד ביצוע העבירה - 5,000 ₪.
4. ב"כ המאשימה ציינה את הפסיקה הענפה ביחס לחומרת העבירה שהוגדרה כעבירה כלכלית שהענישה בגינה צריכה להיות בהתאם. מבחינת נסיבות העבירה, כפי שעולות מכתב האישום, מדובר בהעסקה ממושכת במשך כ-5 שנים לסירוגין, כאשר לפחות 5 חודשים מתוך התקופה מדובר בהעסקה יומיומית לרבות לינה. העובדת נכנסה לישראל באשרת עבודה בתחום הסיעוד ועבדה אצל הנאשמים בעבודות משק בית, ענף בו המדינה לא נותנת היתרים להעסקת עובדים.
5. ב"כ המאשימה טענה כי המדינה סבורה כי מתחם הענישה הראוי לגבי העבירה של העסקה שלא כדין צריך להיות בין 20% ל-80% מהקנס המרבי ובתוך המתחם מבוקש כי יושת על כל אחד מהנאשמים בגין עבירת ההעסקה קנס בגובה 22,000 ₪.
6. ביחס לעבירה של ביטוח רפואי, טענה כי– המאשימה סבורה כי מתחם הענישה צריך להיות בין 5,000 ₪, שזה גובה הקנס המנהלי לעבירה זו ועד ל-20,000 ₪ וכי מבוקש כי בתוך המתחם יושת על כל אחד מהנאשמים קנס בגובה 10,000 ₪.
7. עוד ביקשה כי בית הדין יורה לנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מעבירות למשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין שאם לא כן יחויבו בקנס בגובה הקנס המקסימלי בחוק שהינו 58,400 ₪. לסיכום, הפנתה ב"כ המאשימה ל-3 גזרי דין בהם ניתנה ענישה שדומה לענישה המבוקשת – 64855-12-14 מדינת ישראל נ' אדורם זק, 22993-01-15 בעניין בד, 40623-09-13 בעניין פלד.
8. ב"כ הנאשמים הקדים וטען כי הנאשמים מלח הארץ וכי מעולם לא הוגש כנגדם כתב אישום בעניין כלשהו. הודאתם בישיבת ההקראה הראשונה חסכה זמן יקר גם מהמדינה וגם מבית הדין. עוד הוסיף, כי כפי שבית דין זה קבע לא פעם, ניתן לראות בעובדה שהנאשמים הודו משום הפנמה של העבירה שבה הורשעו.
9. הסניגור איבחן בין המקרה דנן לבין הפסיקה שאוזכרה ע"י ב"כ המאשימה וטען כי בתיק זק מדובר בתקופת העסקה רצופה של 4 שנים ובתיק פלד, שם דובר על העסקה רצופה של 10 חודשים, הנאשמים ניהלו הליך שלם ומלא והורשעו בסופו.
10. במקרה זה, המשיך הסניגור וטען, מדובר על תקופת העסקה רצופה של 5 חודשים, ומדובר על העסקה לסירוגין, כך בהתאם למתואר בכתב האישום. הסניגור הפנה לתיק 36228-05-14, שם דובר על העסקה במשק בית, ניהלו הליך הוכחות ובקשה לביטול כתב אישום ונקבע שיש לחייב כל אחד מבני הזוג בסך של 14,000 ₪ ב-7 תשלומים חודשיים שווים, למרות שהמדינה עתרה למתחם ענישה זהה. עוד הפנה לתיק 16296-10-15, שם הושת על שני בני הזוג קנס בסך 31,000 ₪ בגין העסקה רצופה של שנים רבות. גזר הדין ניתן לאחר שנוהל הליך הוכחות. הסניגור הפנה גם לע"פ 33166-09-15 ולע"פ 21578-01-15.
11. לאור האמור לעיל, ביקש כי בית הדין ישית קנס ברף הנמוך בסך שלא יעלה על 10,000 ₪ לכל נאשם.

דיון הכרעה

1. העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. הדבר מבטא את יחסו של המחוקק לתופעה של העסקת עובדים זרים בניגוד לדין ולכך שמדובר בעבירה שמשיאה למעסיקים תועלת כלכלית של ממש (ראו: בג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י (7.12.2006).
2. מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת ולהפוך את העבריינות בתחום לבלתי משתלמת. ראו: ע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים בע"מ ואח' (להלן – "הלכת חדוות הורים"), שם פסק בית הדין הארצי כי:

"[...] העסקת עובדים זרים ללא היתר פוגעת במדיניותה הכלכלית של הממשלה ו"פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה'", היינו משליכה באופן עקיף על היקף האבטלה ועל תנאי העסקתם של העובדים הישראלים (ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - נפתלי ניסים, פד"ע לח 145 (2002); כן ראו את דברי ההסבר לתיקון מס' 7 לחוק עובדים זרים - ה"ח 143 התשס"ה 354 ואת דברי ההסבר לתיקון מס' 15 לחוק עובדים זרים - ה"ח 481 התש"ע 236). כחלק מכך יש לקחת בחשבון כי המניע לביצוע העבירה הינו במקרים רבים כלכלי, לצורך השגת תועלת כלכלית, ויש לפיכך הצדקה לעונש כלכלי אפקטיבי."

וראו גם: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים (17.6.2002), שם קבע בית המשפט העליון כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה היא עבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות.

1. העבירה בה הורשעו הנאשמים נעברה ביום 05.03.13 ולכן חל בענייננו תיקון 15 לחוק העובדים הזרים, תשנ"א-1991 (להלן – "החוק"), הקובע כי הקנס המינימלי לעבירה של העסקת עובד ללא היתר הנו כפל הקנס המנהלי.
2. ביחס לגזירת עונשם של הנאשמים, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בהתאם לסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 על בית המשפט לקבוע מיום 10.7.2012מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה ולהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בתוך מתחם הענישה ההולם, על בית המשפט לגזור את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ורשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור.
3. ביחס למתחם הענישה, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי מתחם הענישה שהמדינה ביקשה אינו חורג ממתחם הסבירות ביחס למהות העבירה, למשך ביצועה ולנסיבות בהן בוצעה (הלנת העובדת בבית הנאשמים) כמו גם למתחמי ענישה בתיקים אחרים. בנוסף, מבדיקת הקנסות שהוטלו בגזרי דין שניתנו לאחרונה, עולה כי הקנסות שנתבקשו ע"י המאשימה בתיק זה אינם חורגים ממקרים אחרים:

בהע"ז 55965-05-15 מדינת ישראל נ' אקרמן (גז"ד מיום 23.05.17) הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעבירות של העסקה ללא היתר ואי עריכת ביטוח כדין לתקופה של 5 חודשים, עתרה המאשימה לעונש בגין העסקה בסך 18,000 ₪ לכל אחד משני הנאשמים ו- 7,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח רפואי;

בהע"ז 58724-07-15 מדינת ישראל נ' חממי (גז"ד מיום 23.05.17) הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעבירות של העסקה ללא היתר ואי עריכת ביטוח כדין לתקופה של 3 חודשים, עתרה המאשימה לעונש בגין העסקה בסך 18,000 ₪ לכל אחד משני הנאשמים ו- 7,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח רפואי;

בהע"ז 155-04-15 מדינת ישראל נ' זרניצקי (גז"ד מיום 24.05.17) הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעבירות של העסקה ללא היתר ואי עריכת ביטוח כדין לתקופה של 4 שנים, עתרה המאשימה לעונש בגין העסקה בסך 20,000 ₪ לנאשמת ו- 10,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח רפואי ולנאשם – 18,000 ₪ ו- 8,000 ₪, בהתאמה;

1. אציין, כי משלא הונחה בפניי תשתית ראייתית כלשהי ביחס לחלקו של כל אחד מהנאשמים, אין לי להניח כי מדובר באחריות משותפת ולפיכך, באתי לכלל מסקנה כי מתחם הענישה ביחס לכל אחד מהם – זהה.
2. ביחס לעונש הספציפי שראוי להשית על הנאשמים בתוך מתחם הענישה שהוצע ע"י המאשימה (11,680 ₪ - 46,720 ₪ ) , סבורני כי יש לקחת בחשבון לקולא את העובדה שמדובר בתא משפחתי אחד וביחידה כלכלית אחת (ראו: פסיקת בית הדין הארצי בע"פ 33166-09-15 מדינת ישראל נ' ערגה מן ואלי מן. ניתן ביום 01.02.17) (להלן – "עניין מן").
3. בנוסף, השתכנעתי כי יש לקחת בחשבון לקולא את העובדה שזוהי הפעם הראשונה בה הנאשמים מורשעים בעבירות המיוחסות להם והודאתם בביצוען לא רק חסכה זמן שיפוטי יקר אלא מצביעה לטעמי כי הפנימו את חומרת המעשה.
4. בנוסף, ראיתי להיעתר לבקשת המאשימה ולחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה למשך התקופה המקסימלית שנתבקשה – 3 שנים. כידוע, העיצום הכספי הנו רק רכיב עונשי אחד המצטרף לרכיב עונשי אחר והוא הטלת התחייבות על הנאשם להימנע מביצוע עבירה. התחייבות זו מהווה כשלעצמה עונש של קנס מותנה, הגם שמדובר בעונש הקל שבעונשים הקבועים בחוק העונשין (ראו דברי כב' הנשיא (בדימ') א. גרוניס בדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, (2.4.2015) עמ' 9-10, פיסקה 12.
5. בתיקים שנזכרו לעיל, הוטלו על הנאשמים הקנסות הספציפיים הבאים:

בהע"ז 55965-05-15 (אקרמן) בגין העסקה ללא היתר – 12,000 ₪ על כל אחד מבני הזוג הנאשמים ו- 5,000 ₪ על כל אחד מהם בגין אי עריכת ביטוח;

בהע"ז 58724-07-15 (חממי) בגין העסקה ללא היתר – 14,000 ₪ ו- 6,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח לנאשמת ו- 13,000 ₪ ו- 5,000 בהתאמה, לנאשם;

בהע"ז 155-04-15 (זרניצקי) בגין העסקה ללא היתר – 18,000 ₪ ו- 8,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח לנאשמת ו- 12,000 ₪ ו- 6,000 בהתאמה, לנאשם;

1. אציין, כי משלא הונחה בפניי תשתית ראייתית כלשהי ביחס לחלקו של כל אחד מהנאשמים, אין לי להניח כי מדובר באחריות משותפת ולפיכך, באתי לכלל מסקנה כי מתחם הענישה ביחס לכל אחד מהם – זהה.
2. לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לתקופת ההעסקה הממושכת, ולאור הקנסות שהוטלו בתיקים אחרים, אני משית על הנאשמים את העונשים הבאים:

הנאשמת 1

בגין עבירה של העסקה שלא כדין – 19,000 ₪;

בגין עבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי – 10,000 ₪.

הנאשם 2

בגין עבירה של העסקה שלא כדין – 19,000 ₪;

בגין עבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי – 10,000 ₪.

1. כל אחד משני הנאשמים ישלם את הקנס שהושת עליו בסך 29,000 ₪ עד ליום 01.08.17.
2. בנוסף, בתוך 21 יום מהיום כל אחד משני הנאשמים יחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה על חוק עובדים זרים התשנ"א – 1991, למשך 3 שנים מהיום, שאם לא כן יחויב כל אחד מהם בקנס המקסימלי הקבוע בחוק בסך 58,400 ₪.
3. הנאשמים יפנו למזכירות בית הדין באמצעות בא כוחם על מנת לחתום על ההתחייבויות ועל מנת לקבל את שוברי התשלום.
4. המזכירות תשלח את גזר הדין למשרדי ב"כ הצדדים בדואר.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 יום ממועד קבלת גזר הדין.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ז, 12 יוני 2017, בהעדר הצדדים.