- נ ג ד -

המשיב: המוסד לביטוח לאומי מחלקה משפטית

(בשם הרשות המאשרת לפי ס' 10 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה,

תש"ל – 1970)

פסק- דין חלקי

(לעניין זיקת העורר לאירוע האיבה)

הערר:

1. זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל-1970 (להלן: "חוק התגמולים" או "החוק"), לפיה נדחתה תביעתו של ש.א. - קטין (באמצעות הוריו) (להלן: "העורר"). העורר ביקש להכיר בו כנפגע איבה בתחום הנפשי כתוצאה מפגיעה שנפגע, לטענתו, מנפילת טילים ליד ביתו בישוב מג'ד אל כרום, במלחמת לבנון השניה.

רקע כללי

1. לפתח הדברים נציין כי הדיון בפנינו הוא סיבוב שלישי בתביעתו של העורר בגין אותו אירוע נטען.
2. העורר הגיש תביעה בחודש ינואר 2014, בגין אירוע נטען משנת 2006, מבלי שבטופס התביעה צויין תאריך מדוייק. התביעה נדחתה ביום 30/6/14.
3. על החלטה זו הוגש ערר ערר בתאריך 30/6/14 (תיק 19158-8-14)
4. ביום 20/5/15 נמחק הערר בהסכמה ובחודש יולי 2015 הגיש העורר תביעה חדשה.
5. ביום 23/12/15 ניתנה החלטת הרשות המאשרת בתביעה החוזרת. בהחלטה זו נדחתה תביעת העורר.
6. על כך הערר שבפנינו.

עיקר טענות העורר

1. הבסיס לטענות העורר הוא תאור הנסיבות בתביעתו, הנושאת תאריך 6.7.15 וחותמת נתקבל של המשיב מיום 15.7.15:

"במהלך מלחמת לבנון השנייה ביום 29.7.06, נפלו רקטות בכפר בסמוך לחצר ביתו של התובע, כשהוא שיחק בחצר במרחק של מאות מטרים ספורים. הילד נבהל כששמע את הפיצוץ של הרקטה. הוא נכנס להלם, החל לצעוק ולא הפסיק לצעוק ולחשוש כל היום. סירב לישון בחדרו ועבר לישון בחדר ההורים והילד נכנס לפניקה והוא כל הזמן מבוהל ומפחד וכשהוא שומע שיש מלחמה או שיתכן ותפרוץ מלחמה. יצויין עוד, כי ב -4.8.06, נהרגו שני בחורים צעירים מהכפר מרקטות במלחמה דבר שגרם לו להיות... (כתב יד לא ברור – הוועדה) ומצבו החל להתדרדר וכשהוא שומע שיש מלחמה או שיתכן ותפרוץ מלחמה... ההורים לא שמו לב בהתחלה לענין וחשבו כי מדובר בתקופה שתעבור וכי חרדתו של הילד זמנית, אך התברר להם בדיעבד כי הקשיים של הילד.... (כתב יד לא ברור וקטוע – הוועדה) גדלו והחמירו עם הזמן..." (להלן: "האירוע" או "פעולת האיבה").

1. בהמשך, ולצורך חיזוק טענת העורר בדבר זיקתו לאירוע, הגיש העורר מכתבה של קב"טית המועצה המקומית מג'ד אל כרום מיום 10.7.17 ובו נכתב:

• "הריני לאשר כי במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו מס' רקטות באזור שיפוטה של המועצה המקומית מג'ד אל כרום.
• ביום 29/7/2006 נפלה רקטה בשכונה המזרחית של הישוב, קרוב לביתם של משפחת שחאדה, במרחק של כ- 100 מ' מביתו של מר שחאדה פאדי
• ביום 4/8/2006 נפלו שתי רקטות ליד בי"ס יסודי עומר בן אלח'טאב מג'ד אל כרום ובעקבות אותה נפילה נהרגו שני צעירים מהכפר.
• יודגש כי בתקופת המלחמה נפלו מס' רקטות, נפגעו מספר אנשים בפגיעות שונות ובמשך תקופת המלחמה ועקב נפילת הרקטות שרר מתח, פחד והיסטריה בין תושבי הישוב".

עד כאן מכתבה של קב"טית המועצה.

1. לתמיכה בטענותיו, בהיבטים הרפואיים, הציג העורר מסמכים רפואיים שונים המאשרים טיפולים בקופ"ח, וכן אישורי טיפול אצל פסיכולוג מוסמך מר טארק דגש, וכן חוו"ד פסיכיאטרית שנערכה על ידי דר' טארק פאהום מתאריך 1.2.2015.
2. באשר להחלטת הרשות המאשרת, טוען העורר כי הרשות המאשרת טעתה בהחלטתה כי לא נגרם לעורר נזק. מוסיף העורר וטוען כי בהחלטתה לא כפרה בטענת העורר על קיום האירוע, אולם הנימוק לדחייה היה שהעורר לא הוכיח שנפגע באירוע. עוד מלין העורר על כך שלא נבדק ע"י המומחה מטעם המשיב ד"ר ראסם כנאענה ואף לא ע"י ד"ר צביה בר-און, שעל יסוד חוות-דעתם התקבלה החלטת הדחייה.
3. העורר טוען כי עשה מאמצים רבים, לרבות לפי החלטות הוועדה, על מנת להשיג מרשויות המדינה (משטרת ישראל ומס רכוש) אישורים על נפילות טילים בישוב מג'ד אל כרום, ואולם כל מאמציו לא נשאו פרי.

עיקר טענות המשיב

טענה מקדמית – התיישנות

1. המשיב, בתשובתו לערר ובסיכומיו (סע' 28): טוען להתיישנות בזו הלשון:

"יובהר כי מאחר וההחלטה הנוכחית (של הרשות המאשרת – הוועדה) הינה חזרה על ההחלטה המקורית, לא היה בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות על ההחלטה המקורית, או להתחילו מחדש. לפיכך יש לדחות הערר על הסף מחמת התיישנות." (ההדגשה במקור – הוועדה).

יתר טטענות המשיב

1. בתביעתו המקורית של העורר כמו גם בתביעתו השנייה הוא לא הציג כל ראיה למועד האירוע, לא הוכיח כל זיקה ממשית בינו לאירוע ולא הוכיח שנפגע באירוע.
2. אין לתת משקל לטענת העורר כי עשה כל שניתן להשיג מרשויות המדינה ראיות לתמיכה בגרסתו (בעיקר לנתונים המתייחסים לנפילות טילים בסביבת אזור מגוריו). הפעולות שננקטו ע"י העורר להשגת חומר מרשויות המדינה אינן מספקות ואינן משכנעות.
3. החלטת הדחייה, של הרשות המאשרת, מנומקת ונסמכת על שתי חוו"ד רפואיות בהן של פסיכיאטר מומחה, אשר קבע כי העורר אינו סובל מ PTSD. המשיב הבהיר כי החלטת הרשות המאשרת הנ"ל היא הקובעת ואין מקום להתייחס להודעות שנשלחו לעורר מסניף המוסד לביטוח לאומי.
4. החלטת הרשות נכונה וסבירה בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בה.
5. בדיונים בפנינו הוסיפה ב"כ המשיב וטענה כי קיים ספק בשאלה האם מתקיימת אכן זיקה בין העורר לנפילת הטיל, וכך בסיכומים (ס' 16, 19 21, 22) טענה ב"כ המשיב כי "...גם האם לא ציינה תאריך ושעה מדויקים ואף לא את מיקומה המדויק של הנפילה" (סעיף 4 לסיכומים) וכן כי "אין כל ראיה לכך כי האירוע הנטען אכן התרחש ולא ידועים מיקומו ומועדו המדויקים, כאמור לעיל" (סעיף 5 לסיכומים).

דיון

טענת ההתיישנות

1. נדגיש כי טענת ההתיישנות של המשיב אינה מתייחסת לפרק הזמן שחלף ממועד פעולת האיבה הנטענת למועד הגשת התביעה, אלא מתייחסת לפרק הזמן שחלף מהמועד בו הובאה החלטת הרשות המאשרת לידיעת התובע (העורר) ועד למועד הגשת הערר.
2. בכח המשיב התעלם מהעובדה כי עסקינן בקטין, ועל כן חלה הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, שכותרתו "קטינות" הקובע:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה".

לפיכך ברי כי דין הטענה להידחות, ומוטב היה שלא היתה נטענת מלכתחילה.

1. למעלה מהדרוש נציין, כי גם סעיף 11 בחוק התגמולים העוסק בסוגיה, כותרתו היא "ערר" ולא התיישנות וזו לשונו:

"11. ערר

1. הרואה עצמו נפגע בהחלטת הרשות רשאי לערור עליה לפני ועדת עררים האמורה בסעיף קטן (ב).

...

(ד) הערר יוגש בכתב תוך 60 יום מהיום שבו הגיעה לידיעת העורר ההודעה על החלטת הרשות."

(תיקון מס' 13)

תשנ"ז-1997

1. כאמור הכותרת לסעיף הנה "ערר" ולא "התיישנות" . נציין ונדגיש שלדעתנו היעדרה של הוראת 'התיישנות' לפרק הזמן שבין קבלת ההחלטה ע"י הרשות המאשרת, למועד הגשת ערר לוועדת העררים אינה 'לקונה', אלא מהווה הסדר שלילי. לצורך השוואה אנו מפנים לתקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (מועדים להגשת תובענות), תשנ"ו – 1996, וגם תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התישנות זכויות), תשי"ז-1956). מההשוואה מתחזקת מסקנתנו שלא 'לקונה' לפנינו, אלא הסדר שלילי, שבחר שלא לקבוע את פרק הזמן להגשת ערר תחת הכותרת 'התיישנות' , ולכן יש להתייחס אליו כאל הוראה דיונית בלבד.
2. על יסוד האמור לעיל, גם בהחלטות במקרים קודמים התייחסה הוועדה ליישום של סעיף 11 (ד) הנ"ל ופסקה שאין לראות בה כהוראת התיישנות מנדטורית שאין לבית המשפט שיקול דעת בעניין, אלא יש להתייחס אליה כאל הוראה שבסדר דין אשר לגביה יש לבית המשפט סמכות להאריך מועדים. (וראה גם עבל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי; עבל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי).
3. על יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב.

דיון לגוף העניין

התייחסות לנסיונות להשיג מידע ראייתי מרשויות המדינה

1. יצויין כי מלכתחילה הראיות הנוגעות לזיקתו של העורר לאירוע, לא היו מלאות, כך לעניין מיקומו המדוייק בעת נפילת הרקטה וכך לעניין הכתובות המדויקות בהן נפלו הרקטות בתאריכים 29/7/15 ו 4/8/15.
2. בנסיבות אלה, ועוד בטרם נכנסה הוועדה לדיון מעמיק, הוקדש חלק נכבד מדיוני הוועדה למאמצי ב"כ העורר להשיג, בנוסף לעדותו שלו ולמכתב קב"טית המועצה המקומית, מידע נוסף מרשויות המדינה הרלוונטיות. כך, במהלך תקופה ממושכת פנה ב"כ העורר למשטרת ישראל ולשלטונות מס רכוש, בבקשה למסור פרטים רלוונטיים הנמצאים ברשותם בהקשר עם האירוע הנטען, אך כל המאמצים עלו בתוהו. הדברים הגיעו עד כדי כך שב"כ העורר נאלץ לפנות לוועדה ולבקש צווים למס רכוש ולמשטרת ישראל להמצאת החומר המבוקש.
3. בישיבת הוועדה ביום 9 יולי 2018 הוציאה הוועדה צווים בהם נדרשו משטרת ישראל (כרמיאל) ומס רכוש (נצרת) להמציא לב"כ העורר או מי מטעמו את כל המסמכים שיש בהם לאמת או לסתור נפילת רקטות וגרימת נזק באזור מגורי משפחת הקטין, תוך ציון שם ות.ז שלו, בשכונה המזרחית של מג'ד אל כרום בגין אירועים מיום 29.7.2006 ומיום 4.8.2006.
4. צווים אלה נותרו ללא תגובה מצד הגורמים אליהם נערכה הפניה.
5. גם ניסיונות ב"כ המשיב לסייע בעניין ולקבל מידע מאותם גורמים, לא נשאו פרי ולא התקבלה מהם כל תגובה.
6. תאור מלא וממצה של מאמצי ב"כ העורר להשיג מידע מרשויות המדינה מפורט בהרחבה בסעיף 8א' עד 9ב' בסיכומי העורר ולא מצאנו לנכון לחזור כאן לפרטי פרטים.

נטל ההוכחה

1. ככלל, נטל ההוכחה מונח על כתפי התובע. בענייננו חל סעיף ספציפי, הוא סעיף 2 בחוק התגמולים הקובע חזקת פגיעת איבה וזו לשון הסעיף:

"נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת".

הנה כי כן, הסעיף כלשונו קובע את היקף הנטל החל על התובע.

1. ועדת הערר בע"ש 186/86 שושנה ישראל נ' הרשות המאשרת (השופט י. לויט – יו"ר) ביארה:

"סעיף 2 לחוק אינו קובע הנחה הניתנת לסתירה, שכאשר נפגע אדם בנסיבות לא ברורות ההנחה היא שנפגע בפעולת איבה, אלא הוא דורש קיומן של נסיבות, שיש בהן להצביע על סבירות ההנחה, שהפגיעה היתה מפעולת איבה" (ההדגשות במקור).

1. את שלבי הדיון ניתחה וועדת הערר בע"ש 4076/98 קוקה מזל נ' הרשות המאשרת (השופט ע. מודריק – יו"ר)

"נטל השכנוע,... מורכב משתי פעימות. "הפעימה הראשונה" היא החובה המונחת לפתחם של העותרים להראות כי בנסיבות יש יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה. אם עמדו העוררים בחובה הזאת קמה החזקה שפעולת הרצח היא בגדר פגיעת איבה. משקמה החזקה מוסב נטל השכנוע אל הרשות וזו, בגדר "הפעימה השניה", צריכה להוכיח (על ידי עמידה במאזן ההסתברויות) שיש בסיס לשלילת החזקה. שתי "הפעימות" נבדלות זו מזו, בהקפו של נטל השכנוע. לגבי הפעימה השניה נקט המחוקק לשון "הוכחה" ואילו לגבי הפעימה הראשונה ננקטה, בחוק, לשון "סבירות הנחה" (בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח). מכאן שמתבקש ש "סבירות ההנחה" מציבה חבות ראייתית פחותה מ "עמידה במאזן הסתברויות".

1. מידת הנטל הראייתי במסגרת "הפעימה הראשונה" הובהרה בעניין קוקה, תוך אימוץ דברים שנאמרו בעניין ישראל (ע"ש (תל אביב –יפו) 186/86 שושנה ישראל נ' הרשות המאשרת פ"מ נג (1) 436 (להלן "עניין ישראל") כך:

"על הטוען לפגיעת איבה להציג ...חומר כלשהו, שלפיו ניתן יהיה לקבוע את ההנחה שהפגיעה היא "פגיעת איבה". אין חובה להציג ראיות קבילות, גם אין צורך לשכנע שמאזן ההסתברות נוטה לכוון שהפגיעה היא פגיעת איבה דווקא, אולם יש להציג חומר כלשהוא, שיוכל לשמש יסוד לסבירות ההנחה שמדובר בפגיעת איבה".

מכל המקובץ עולה כי החזקה בסעיף 2 לחוק אינה מעבירה לכתפי הרשות את נטל השכנוע באופן "אוטומטי". יש לבחון בראשונה האם עמד העורר בנטל המוטל עליו במסגרת "הפעימה הראשונה", היינו, על העורר להניח קודם כל תשתית כלשהי לכך שנפגע בפעולת איבה. רק אם עמד בכך והקים לטובתו את חזקת פגיעת האיבה – מוסב נטל השכנוע אל הרשות וזו, בגדר "הפעימה השניה", צריכה להוכיח (על ידי עמידה במאזן ההסתברויות) שיש בסיס לשלילת החזקה".

1. יישום העובדות בתיק, על ההלכה בעניין חזקת פגיעת האיבה מביא אותנו למסקנה שהעורר אכן עומד בנטל הראשוני שמוטל עליו. זאת על יסוד גרסתו, כפי שנמסרה בכתב, אליה מצטרף מכתב קבט"ית המועצה המקומית, על גבי דף שנחזה להיות נייר מכתבים של המועצה ונושא את הלוגו של המועצה המקומית. המכתב מאשר את שני המועדים של נפילת הטיל ומקום הנפילות. במיוחד ברור ממכתב זה, כי הטיל שנפל ביום 29.7.06, נפל במרחק של כ – 100 מ' מביתו של העורר. בבחינת המאזן הראייתי, יש להוסיף למכתב רשמי זה, גם את העובדה שרשויות המדינה לא נענו לפניות מצד העורר ואפילו לא הגיבו לפניות מצד ב"כ המשיב, זאת למרות החלטה של הוועדה שנתנה למשיב אפשרות נוספת להשיג מסמכים, בהחלטה מיום 11.3.2019 שבה נאמר בין היתר: "...המשיב יבדוק מהם ההליכים בהם יכולה לנקוט הרשות אל מול הגורמים הנ"ל על מנת לזרז מענה...".

מכאן עובר הנטל למשיב לסתור את החזקה הראשונית שהקים העורר.

1. גירסת המשיב לא התבססה על מסמכים או ראיות, אלא רק על העלאת ספקות ביחס לגירסת העורר. כך המשיב טוען כי קיימת סתירה בין גירסת אמו של העורר בתביעה שהוגשה מטעמו בינואר 2014, לפיה "... היה עד למה שהתרחש אז, נפילות קטיושות", לבין גירסתה שהוגשה בשלב מאוחר יותר, בה טענה כי נפל טיל בשטח פתוח במרחק של כ – 100מ' מבית העורר והעורר הביט על מקום ההתרחשות מבעד לחלון. כמו כן מתוך חווה"ד של דר' טארק פאהום מטעם העורר מיום 1.2.2015, עולה כי לדברי אביו של העורר טיל קטיושה נפל בקרבת מקום בו שהה בסמוך לחצר הבית בזמן שהוא שיחק בחצר.
2. איננו סבורים שיש לייחס לטענה זו משקל רב, בעיקר משום שאינה מצביעה על סתירות מהותיות. ברור מכל הגרסאות שהטיל אכן נפל והתפוצץ סמוך לבית המשפחה והעורר היה בקרבת מקום ונבהל מהאירוע.

בניגוד להשערות בלבד שמעלה המשיב, וללא כל מסמך רשמי מהרשויות, אין משקל נגדי של ממש לגרסת העורר, שהצליח לתמוך את גירסתו בראיה אובייקטיבית, שהיא מכתבה של קב"טית המועצה המקומית מג'ד אל כרום.

1. מכל האמור לעיל במקובץ עולה כי העורר, הקטין, בנוסף לגרסת הוריו ובנוסף למכתב קב"טית המועצה המקומית, אליו לא התייחס המשיב, עשה כל שביכולתו להמציא לוועדה מידע (שניתן אף להגדיר אותו כמידע ציבורי) ואילו רשויות המדינה לא עמדו בחובתן האזרחית/ציבורית לסייע לשני הצדדים באיתור המידע.

משכך המסקנה המתבקשת היא כי העורר הראה באופן סביר זיקה לפעולת האיבה.

סוף דבר

1. בנסיבות העניין אנו קובעים כי, ככל שהדברים אמורים בהוכחת זיקה לפעולת האיבה, הרים העורר את הנטל המוטל עליו כנדרש בסעיף 2 לחוק התגמולים, וכי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה.
2. אשר לפן הרפואי המתייחס למצבו הנפשי של העורר, הציג העורר מסמכים רפואיים שונים, בדגש על חוו"ד של הפסיכיאטר דר' פאהום, הקובעת כי העורר נפגע נפשית בפעולת האיבה. מנגד הציג המשיב חוו"ד פסיכיאטרית של דר ראסם כנאענה הקובעת כי העורר לא נפגע נפשית בפעולת האיבה. לפיכך אנו מוצאים כי בנסיבות אלה יש מקום למנות מומחה בתחום פסיכיאטרית ילדים מטעם הוועדה, אשר יקבע האם קיים קשר סיבתי בין מצבו של הקטין לבין האירוע הנטען.
3. הצדדים יתאמו שמו של מומחה מוסכם, פסיכאטר ילדים, דובר השפה הערבית ויודיעו זהותו לוועדה עד ליום 13.9.20.

נקבע לתז"פ ליום 14.9.20.

המזכירות תמציא פסה"ד החלקי לב"כ הצדדים.

ניתן היום: 18.8.20, כח' באב תש"פ, בהעדר הצדדים

_______________________ __________________ ______________

יהודית שיצר, שופטת (בדימוס) עינת ריזברג-שושני , עו"ד עמנואל סלע, עו"ד

יו"ר הוועדה חברת וועדה חבר וועדה