התובע, תושב העיר בת ים, הגיש תביעה נגד עיריית בת ים בגין אופן טיפולה בבקשותיו לקבלת הנחה בארנונה.

לטענת התובע פניותיו הרבות למספר אגפים בעירייה נדחו כולן בעל פה, ללא שקיבל לידי תשובה בכתב המגבה את החלטת הדחייה (שניתנה בעל פה).

לטענת התובע אף בקשותיו שהוגשו בכתב סורבו. עוד מוסיף התובע וטוען טענות קונקרטיות שעניינן הטעייתו על דרך הצבת דרישות בירוקרטיות שונות, שהתחלפו בדרישות אחרות לאחר שעמד בקודמות.

התובע העמיד את סכום התביעה לפי פירוט סכומי הארנונה בהם חב בשנים 2015 ו- 2016, וכן הוסיף ריבית ואגרת משפט על סך 500 ₪.

בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת נטען כי התובע מעולם לא הגיש בקשה להנחה בארנונה בשנת 2015, וכי רק בסוף שנת 2016 הגיש בקשה להנחה על גבי טופס שגוי (טופס נזקק להבדיל מטופס הנחה שכונה "טופס 1"). הנתבעת טענה כי הוסבר לתובע כי מדובר בטופס שגוי וכי עליו להגיש את בקשתו בטופס אחר וכן לצרף לאותו טופס נספחים דרושים.

הנתבעת הוסיפה בכתב ההגנה כי אם התובע יגיש את בקשתו בטופס הנכון ויצרף לה מסמכים מתאימים, בקשתו תישקל בחיוב. כתב ההגנה הוגש בתחילת מרץ 2017.

חרף האמור, לדיון בפניי התייצב התובע ומשנשאל אם הוגשה הבקשה, הסביר לבית המשפט כי טרם הגיש בקשתו בטופס "הנכון". התובע טען כי אין קשר בין הדברים, שכן תביעתו עניינה שיפוי בגין עוגמת נפש, ובלשונו:

"לעצם הבקשה, אני יכול לעשות ללא עזרת ביהמ"ש. נציג הנתבעת לא מוכן לשפות אותי על עוגמת הנפש ולכן אני לא מוכן לפשרה".

לאחר ששקלתי את הדברים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

ראשית, לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה התובע טרם הגיש בקשה בטופס הנכון מבחינתה, עד עצם היום הזה. לאי הגשת הבקשה בטופס הנכון מבחינת הנתבעת, לאחר שקיבל תשובה מוסמכת וכתובה (במסגרת כתב ההגנה מיום 6.3.17 ואף לפני כן), נודעת משמעות. אי ההגשה מעידה על כנות הטענות נגד התנהלות הנתבעת.

שנית, בניגוד לטענותיו של התובע בדיון בפניי בעניין שיפוי בגין עוגמת נפש, בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו תשלומים ששילם על חשבון הארנונה (אין רכיב של עוגמת נפש בתביעה). פער זה בין עמדתו של התובע בכתב התביעה לבין טענותיו בדיון בפניי, פוגע באמינותו.

שלישית, גם אם אקבל את טענותיו של התובע לפיהן נפלו פגמים מנהליים באופן התנהלות הנתבעת בעניינו, ואינני קובע כך, ספק רב בעיניי אם הסעד לו זכאי התובע בנסיבות אלה הוא פיצוי בגובה הארנונה המלאה אותה שילם בשנים האחרונות. על התובע היה למצות את ההליכים המנהליים בתוך הרשות ואולי אף מחוצה לה תוך בחירה במסלול המשפטי הנכון.

רביעית, שמעתי את נציג הנתבעת לפיו ככל שתוגש בקשה שתעמוד בתנאי הסף, היא תישקל בחיוב. התובע לא הסביר מדוע לא הגיש הבקשה (מזה 5 חודשים). על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, מותר לרשות לדחות בקשה על הסף מפאת אי עמידת בדרישות הבסיסיות (דרישות סף), ואפילו היו אלו דרישות טכניות או פורמאליות.

חמשית, ומכל מקום, טענותיו של התובע לפגמים (מנהליים) שנפלו בהתנהלות הנתבעת וביחסה אליו, מחייבות הוכחה. לדוגמא, טען התובע בפניי כי "עובדת העירייה בשם דליה, שאינני יודע תפקידה, סירבה לקבל את הבקשה שלי בכתב, סירבה לתת לי נימוקים מדוע הבקשה שלי נדחית". בנסיבות אלה, היה על התובע לבקש זימון העדים הרלוונטיים לטענתו (למשל, אותה דליה אליה התייחס בעדותו). על פי הפסיקה, הימנעות התובע מזימון עדים רלוונטיים באה בעוכריו ופועל לרעתו במישור הראייתי.

שישית, לא כל יחס שלילי מצד גוף שלטוני מצדיק פיצוי כספי, ודאי לא בגובה מושא הפנייה לאותה גוף. הכל עניין של מידה ושל נסיבות. התובע לא הוכיח בפניי כי הרשות פעלה נגדו באופן מחפיר המצדיק השתת תשלום פיצוי לטובתו.

שביעית, גם אם אניח כי בקשתו של התובע להנחה בארנונה תתקבל בסופו של דבר, לא ברור כלל אם מדובר בהנחה מלאה (פטור) או שמדובר בשיעור אחר.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

חרף דחיית התביעה, ולאור התרשמותי מהתובע, אני סבור כי מדובר במקרה מתאים להימנעות מהשתת הוצאות נגדו.

ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתוך 15 ימים מהיום.

ניתן היום, ג' אב תשע"ז, 26 יולי 2017, בהעדר הצדדים.