1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אפרת אור אליאס) מיום 30/11/16 בת.א. 34099-01-11 ולפיה נדחתה בקשת המבקש – התובע להגיש חוות דעת רפואית מטעמו בתחום הנפשי ולחלופין, לתקן את כתב התביעה על דרך צירוף חוות דעת רפואית בתחום הנפשי.

2. עניינינו בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. נטען, כי ביום 30/4/96 נפגע התובע בתאונה כאשר טיפס על סולם מקלט הידוע בכינוי "נוה נוי", שנמצא בתחום השיפוט של המשיבה 1 המבוטחת על ידי המשיבה 2, ובמהלך הטיפוס נפל ונפגע בתאונה.

התביעה הוגשה בשנת 2011 בשים לב לכך שבעת התאונה היה המבקש קטין.

ראיות המבקש הוגשו בחודש ספטמבר 2014 והן כללו חוות דעת של מומחה אורתופד.

3. המבקש הוא יליד שנת 1989 והתאונה אירעה בהיותו כבן 7 שנים. התביעה הוגשה כ- 15 שנים לאחר התאונה. זמן קצר לאחר שחרורו משירות צבאי בשנת 2012 הוא החל לסבול מבעיות נפשיות משמעותיות, אשר אובחנו כמחלת סכיזופרניה קשה.

המשיבות טענו כי נודע להן על בעיותיו הנפשיות רק במסגרת איסוף החומר על ידן והן הגישו באישור בית משפט קמא בחודש דצמבר 2015 חוות דעת של מומחה מטעמם בתחום הפסיכיאטריה.

4. התובע – המבקש הגיש בחודש נובמבר 2016 בקשה להגשת חוות דעת נגדית ולחלופין לתיקון כתב התביעה (בקשה מס' 60).

בבקשה נטען, כי לאור סעיף 128 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, קיימת הזכות להגיש חוות דעת נגדית, משהגישו הנתבעות חוות דעת.

אמנם, חלף המועד על פי התקנה ולכן יש צורך באישור בית משפט.

המבקש ביקש להגיש בחודש מאי 2016 חוות דעת נגדית מטעמו ויש להתיר לו לעשות כן.

לחלופין, על מנת שמלוא התמונה תהיה בפני בית משפט ולצורך ניהול הליך הוגן, התבקש בית משפט קמא לאפשר למבקש לתקן את כתב התביעה.

5. המשיבות התנגדו לבקשה.

הן טענו, כי ראיותיו של התובע הוגשו ובמסגרתן טען רק לנזק אורתופדי.

למרות שהוא ידע על מצבו הפסיכיאטרי בעת הגשת ראיותיו, הוא לא מצא לנכון להגיש ראיה

כלשהי בנוגע למצבו הפסיכיאטרי ולמחלת הסכיזופרניה שפרצה רק לאחר שחרורו מצה"ל (ולפני הגשת הראיות).

רק לאחר שהנתבעות למרות הסתרתו של התובע, מצאו כי בשנת 2013 התפרצה אצל התובע מחלת הסכיזופרניה והן הגישו חוות דעת בעניין, רק לאחר מכן ולאחר חילופי מותב בתיק נזכר התובע להגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו מבלי לבקש כלל את רשותו של בית המשפט.

כך לראשונה בישיבת קדם משפט בחודש יוני 2016 העלה התובע לראשונה באופן לאקוני, טענה ולפיה נגרמה להו נכות פסיכיאטרית כתוצאה מתאונה (מוכחשת) שהתקיימה כ- 20 שנה קודם לכן.

המשיבות הדגישו כי אין מדובר ב"חוות דעת נגדית" כמשמעה בתקנה 128 לתקנות סדר הדין האזרחי. ממילא אין הצדקה לתיקון כתב התביעה בשלב זה, כאשר התובע בחר במשך שנים רבות להסתיר מידע מהנתבעות ומבית המשפט. אין מדובר בעובדות שנודעו לתובע רק סמוך להגשת בקשתו לתיקון כתב תביעה. כל המידע היה בפניו קודם לכן אך הוא ידע כי אין קשר בין התאונה לבין מצבו הנפשי.

6. החלטת בית משפט קמא:

בית משפט קמא בהחלטתו מיום 30/11/16 דחה את הבקשה.

צוין, כי כתב התביעה נעדר כל התייחסות לנכות נפשית כלשהי כתוצאה מהתאונה.

על כן, ככל שהתובע מבקש לצרף חוות דעת בתחום הנפשי, עליו לתקן את כתב התביעה על מנת שניתן יהיה לקשור בין חלק מנכותו הנפשית לבין התאונה.

אלא שתיקון כתב התביעה יפגע בין היתר בנפגעים על ידי כך שתישלל מהם טענת התיישנות ולפיכך, אין מקום להתיר את התיקון.

בשים לב לתאריך הלידה של התובע (7/12/1989) אזי לאור סעיף 10 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין, התביעה התיישנה ביום 7/12/14 אלא אם כן הנזק הנטען לא התגלה ביום שאירע ,שאז התובענה מתיישנת ביום 30/4/16.

שני מועדים אלו קדמו למועד הגשת הבקשה לתיקון כתב תביעה. הוספת טענה בדבר נכות נפשית היא בגדר עילת תביעה נוספת ולפיכך, תיקון כתב התביעה יפגע בטענות ההגנה שהיו לנתבעים לו היתה מוגשת התביעה במועד הגשת בקשת התיקון.

לפיכך, משנמצא כי בכתב התביעה המקורי לא הוסתרה ולו במילה אחת טענה בנוגע לנכות נפשית ובהתחשב במועדי ההתיישנות, נדחתה הבקשה לתיקון כתב תביעה.

עוד נקבע, כי תיקון כתב התביעה המבוקש הוא בגדר שינוי ממשי של הפלוגתאות הבסיסיות שבמחלוקת שבין הצדדים.

נטען, כי התובע לא פירט בבקשתו מה הבסיס לטענתו ולפיה לא ידע שחלק מהנכות הנפשית שלו היא תולדה של התאונה וזאת עד אשר נבדק על ידי מומחה מטעמו וצוין, כי על פניו לא נראית כל סיבה בגינה לא יכל לפנות למומחה בתחום הנפשי החל מסוף שנת 2012 עת התגלו הבעיות בתחום הנפשי וזאת עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

נקבע, כי לא נשללה זכותו של התובע להגשת חוות דעת נגדית בשל אי עמידה בלוח זמני הקבועים בדין אלא בשל העובדה שאין עסקינן בעניין פרוצדוראלי אלא בעניין מהותי העוסק בגדר המחלוקת שבין הצדדים.

משהגישו הנתבעות חוות דעת מומחה בתחום הנפשי המתייחסת למצבו הנפשי של התובע לרבות תוחלת חייו, רשאי היה התובע להגיש חוות דעת נגדית רק ביחס לטענות שהועלו בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים ולא להגיש חוות דעת כפי שהוגשה על ידי התובע במטרה לקבוע קשר סיבתי בין חלק מהנכות לבין התאונה.

זו לא היתה המחלוקת שבין הצדדים אשר מפורטת בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

7. המבקש מדגיש, כי משהוגשה חוות דעת מטעם המשיבות בתחום הפסיכיאטרי, הדרך היחידה להתמודד עם טענות אלה היא בדרך של חוות דעת נגדית מטעמו ובית משפט היה צריך להתיר לו לצרף חוות דעת.

עוד נטען, כי לאור סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין הקובע, כי כאשר הנזק מתגלה לאחר התאונה, תוגש התביעה בתוך 10 שנים ממועד קרות הנזק, אזי התביעה כלל לא התיישנה (בשל היותו של המבקש קטין בעת קרות התאונה).

זאת ועוד, היה מקום במקרה דנן להתיר תיקון כתב תביעה, וללא התיקון, תיגרם פגיעה למבקש.

8. המשיבות בתגובתן מבקשות לדחות את בקשת רשות הערעור ומדגישות כי בית משפט של הערעור אינו מתערב בעניינים שבסדרי הדין ובניהול ההליך אלא במקרים חריגים ובמסורה שאינם מתקיימים כאן.

הודגש, כי בבקשה מעלה המבקש טענות עובדתיות סותרות .מחד – ידע בפועל על קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הנזק הנפשי עוד בשנת 2012 (לפי סעיף 21 לבקשה) ומאידך – לחלופין, נטען כי הקשר הסיבתי נודע לו רק כאשר נבדק על ידי מומחה מטעמו בשנת 2016 (לפי סעיף 22 לבקשה).

עוד הודגש, כי לא עצם מועד בחירתו של המבקש לפנות לטיפול רפואי הוא זה שקובע את המועד בנוגע לגילוי קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין האירוע אלא המועד שבו ידע בפועל על הבעיות הנפשיות.

המשיבות נתמכות על נימוקי בית משפט קמא בהחלטתו ומדגישות, כי חוות דעת נגדית, כשמה כן היא – מטרתה להתעמת עם הנטען בחוות הדעת מטעם הצד שכנגד ותחומה וגדורה לדלת אמותיה של חוות הדעת "הראשונה".

נטען, כי גם בנוגע לטענות ביחס למועד ההתיישנות, מעלה המבקש בבקשתו טענות עובדתיות חלופיות בניגוד לדין. (סעיף 25 לתגובה).

לא ניתן להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות כיוון שמטענות המבקש עצמו כעולה מהמסמכים שצורפו ולרבות האמור בחוות הדעת מטעמו, הנזק הנפשי הנטען עקב האירוע הנטען היה ידוע לו שנים ארוכות לפני הגשת התביעה, ולמצער, החל משנת 2012.

ועל כן, חלה התיישנות על טענה זו לכל המאוחר בשנת 2014 כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא.

9. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א) ככלל, השגה על החלטות ביניים של ערכאה דיונית נדונות במסגרת ערעור על פסק הדין אלא אם כן מדובר ב"אותם מקרים נדירים בהם" עלה בידי המבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין,

עלולה להשפיע באופן על זכויות הצדדים, עלולה לגרום לנזק של ממש או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי. (וראה לעניין זה רע"א 7913/14 תרכובת ברום נ' הדס חצב, (ניתן ביום 8/2/15 בסעיף 7).

ב) ערכאת ערעור נוטה להתערב בהחלטות הנוגעות לתיקון כתבי טענות לעיתים נדירות.

בעניין זה יפים הדברים שנפסקו ע"י כב' הש' א' פרוקצ'יה ברע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ (10.8.06) בסעיף 5 להחלטה:

"כלל הוא, כי תחום סדרי הדין, ובכלל זה סוגיית תיקון כתב טענות, נתון לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית שבפניה מתנהל המשפט. בית משפט לערעורים יתערב בשיקול דעת זה רק לעתים נדירות, מקום שנמצאה חריגה קיצונית מתחום שיקול הדעת הסביר".

בסוגיית תיקונים של כתבי טענות נקטה הפסיקה בשיטה ליברלית.

גם לגישה זו הוצבו גבולות ולצד האינטרס של בעל הדין המבקש את תיקון כתב הטענות בוחן בית המשפט גם את עניינו של הצד שכנגד ואת הנזק הדיוני שנגרם לו כתוצאה מהתיקון המבוקש.

ראה לעניין זה: רע"א 4429/16 טרקס אחזקות בע"מ נ' י. שומרוני חברה לבניין ופיתוח (2003) בע"מ (ניתן ביום 6/9/16):

"סמכות בית המשפט להתיר תיקון של כתבי טענות מעוגנת בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בסוגיית תיקונם של כתבי טענות נקטה הפסיקה בגישה ליברלית. ברם, גם לגישה זו הוצבו גבולות. לצד האינטרס בתיקון כתב הטענות, נשקל עניינו של הצד שכנגד והנזק הדיוני הנגרם לו כתוצאה מהתיקון המבוקש. גם נסיבות ההליך נלקחות בחשבון, בכללן: זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת שבין הצדדים; הוספת עילות תביעה חדשות שהראיות לגביהן שונות; התנהגות המבקש, כגון אם פעל בחוסר תום לב או נהג בשיהוי; התקדמות ההליכים במועד הגשת הבקשה; ועוד (ראו: ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980); רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998); רע"א 5818/12 עזרום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) נ' נטפים בע"מ

(7.8.2012)). קיצורו של דבר – לבית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב, ושיקולים אלה בצירוף השכל הישר יתוו את ההכרעה". (מתוך סעיף 15 להחלטה).

ג) במקרה דנן, לא מצאתי כי יש הכרח להכריע בסוגיה לגופה כבר בשלב הנוכחי, וניתן לטעמי לדחות הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין.

עסקינן בתביעה שהוגשה בשנת 2011 בעניין תאונה משנת 1996.

הראיות הוגשו ומן הראוי לקדם ההליך לשמוע ראיות וליתן פסק דין.

נושא מצבו הנפשי של המבקש בוודאי ידוע לו מזה שנים; שכן מהתיעוד הרפואי עולה כי בשנים 2012 – 2014 סבל מתופעות פסיכיאטריות ואף היה מאושפז ואובחן כחולה בסכיזופרניה.

דהיינו – בטרם הוגשו ראיותיו בשנת 2015, היה מודע למצבו הנפשי, ולא מצא לנכון לקשור בין מצבו זה ובין תאונה משנת 1996.

משלא דרש פיצוי בתביעתו בגין נזק נפשי ממילא לא נדרש לסתור את האמור בחוות דעת מטעם הנתבעות לפיה אין קשר בין מצבו הנפשי ובין התאונה.

חוות דעת הנתבעות לא הוגשה על מנת לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי כפי שפורט ע"י המשיבות בתגובתן (למרות שהפסיכיאטר ציין כנתון כי אין קשר בין אחוזי הנכות הנפשית של המבקש ובין התאונה).

אין מקום בהחלטתי זו להכריע בסוגיית ההתיישנות לגופו של עניין.

די בכך שלא מצאתי כי ההחלטה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, על מנת שלא אמצא לנכון להתערב בה בשלב דיוני זה של ההליך.

10. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ב) המבקש ישא בהוצאות המשיבות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבות באמצעות בא כוחן.

יתרת הערבון תוחזר למבקש באמצעות בא כוחו.

ג) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ז, 23 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.