בפני בקשת הנתבעת, קופת חולים כללית (להלן: "המבקשת") כי אורה על העברת התיק לבית המשפט המחוזי בהעדר סמכות עניינית ולחלופין כי אעכב ההליכים עד להכרעה בתובענה שהוגשה על ידה לבית המשפט המחוזי. לחלופין, עתרה המבקשת כי אורה על העברת התיק לדיון במסלול רגיל, תחת מסלול של תביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

השתלשלות העניינים בתמצית

1. התובעת בתיק זה, המועצה המקומית קצרין (להלן: "המשיבה"), הגישה נגד המבקשת תביעה לפינוי מושכר. נטען כי המשיבה היא בעלת זכויות החכירה ולה הזכות להירשם כחוכרת לדורות במקרקעין בשטח של 3,860 מ"ר, הידועים כחלק מחלקה 79 (חלק מחלקה 3 בעבר) בגוש 201000 בקצרין, עליהם בנוי מבנה בשטח כולל של כ- 1,196 מ"ר הידוע כמרפאת קופת חולים כללית (להלן: "המקרקעין" ו- "המושכר" בהתאמה), זאת מכוח הסכם חכירה מיום 2.2.88.
2. נטען כי ביום 15.1.84, ובטרם היה במקרקעין מבנה כלשהו, נכרת הסכם בין הצדדים בגדרו התחיבה המבקשת לממן מכיסה כחצי מעלויות הבניה על שטח של 1,500 מ"ר (להלן: "ההסכם הראשון"). נטען עוד כי הסכם זה לא זכה לאישור משרד הפנים בהתאם לסעיף 190א לצו המועצות המקומיות, תשי"א- 1950 (להלן: "צו המועצות המקומיות") ומשכך הוא נעדר תוקף; כי ההתקשרות נעשתה ללא מכרז; וכי בפועל נבנה רק 1,196 מ"ר.
3. נטען כי ביום 25.4.02 פנתה המשיבה למבקשת בהצעה להאריך את ההסכם לתקופה של 25 שנים נוספות, קרי עד ליום 2027, אך על פי הנטען ההצעה לא הבשילה לכדי התקשרות מחייבת.
4. ביום 12.8.08 חתמה המשיבה על הסכם נוסף עם רשות מקרקעי ישראל בקשר למקרקעין, על פי הסכם חכירה מיום 12.8.08.
5. בשנת 2011 החליפו הצדדים תכתובות שונות ביניהם באשר להחזקת המקרקעין והמושכר על ידי המבקשת. לאחר דין ודברים חתמו הצדדים על הסכם מיום 19.11.12 על פיו הוארכה תקופת השכירות ב- 20 שנים נוספות עד לשנת 2032 או כל זמן שהמבקשת תקיים מרפאה בקצרין, לפי המוקדם (להלן: "ההסכם השני"). בהסכם השני הוצהר כי המבקשת השתתפה בעלויות מימון הקמת הנכס כקבוע בהסכם הראשון בסך של 436,000$, ומשכך גם בתקופת ההסכם השני לא תשלם דמי חכירה או דמי שכירות כלל.
6. אין מחלוקת בין הצדדים כי בהסכם השני נקבע תנאי מתלה כמעוגן בסעיף 3, לפיו נדרש אישור משרד הפנים בהתאם לסעיף 190 א לצו המועצות המקומיות להסכם השני ומשזה לא ניתן, ההסכם השני בטל ונעדר תוקף.
7. לטענת המשיבה, לאחר שההסכם השני אושר בישיבת המליאה ולאחר שנשלח מכתב למשרד הפנים, השיב משרד הפנים למשיבה במכתב מיום 16.3.14, בו בקשה לצרף אסמכתאות, הסברים והערכות שמאי לביסוס דמי שכירות ראויים באזור (נספח יב' לתביעה). משכך, על פי הנטען, "נערכה שוב בחינה כלכלית של ההתקשרות והתברר כי היא איננה כלכלית במידה חריגה וקיצונית, ולא ניתן יהיה, על כן, לקבל אישור להתקשרות מטעם משרד הפנים" (ראו: סעיף 27 לכתב התביעה).
8. יוסף לעניין זה, כי ביום 3.3.16 שלחה המשיבה למבקשת מכתב לפיו, בין היתר, לאחר פניה למשרד הפנים נתברר כי אישור משרד הפנים לא ינתן בשל הקושי המשפטי והכלכלי הגלום בעסקת שכירות זו - ובהיעדרו ההסכם בטל; וכי בנוסף לא נמצאו אסמכתאות לתשלום הסך של 436,000$ על ידי המבקשת באופן שלא ניתן לוודא כי הסכום כיסה את דמי השכירות בגין התקופות האמורות. בגדרי מכתב זה הוצעו למבקשת שתי חלופות:
   1. המשך החזקה בנכס ותשלום דמי שכירות ראויים 7 שנים אחורה וכן תשלום קבוע, כשהדבר יחייב פרסום קול קורא לוודא כי אין מעוניינים אחרים בהשכרת המבנה.
   2. פינוי המבנה בתאום עם המשיבה והעברת פעילות המבקשת למבנה אחר כאשר המבקשת תפעל לעריכת התקשרות להשכרתו בעצמה (נספח יג' לכתב התביעה).

הובהר עוד כי יש לראות במכתב האמור התראת פינוי בתוך זמן סביר, אשר לשיטת המשיבה אינו אמור לעלות על ששה חודשים.

1. לאחר תכתובות שונות שהוחלפו בין הצדדים, ביום 18.5.16 נשלח מכתב מטעם המבקשת בגדרו דחתה את טענות המשיבה אשר פורטו במכתבה מיום 3.3.16 ומשכך, הוגשה התובענה דנן, לפינוי המבקשת מן המושכר.
2. לטענת המשיבה בתביעתה, ההסכם השני לא זכה לאישור משרד הפנים בהתאם לסעיף 190 א לצו המועצות המקומיות ועל כן הינו נעדר תוקף; ההתקשרות בין הצדדים נעשתה ללא מכרז ובניגוד לנהלים ולחוקים אותם היא כמועצה נדרשת למצות בשל היותה גוף ממשלתי; ועל אף שהמבקשת התחייבה בגדרי ההסכם לבנות 1,500 מ"ר, בפועל בנתה רק 1,196 מ"ר. בראי כל אלה טוענת המשיבה, כי המבקשת מחזיקה בנכס בלא בסיס משפטי ושלא כדין.
3. בנוסף, הגישה המשיבה כנגד המבקשת תביעה לדמי שכירות ראויים החל משנת 2010 (בהתאם לתקופת ההתיישנות הנטענת) במסגרת תיק 39-01-17 (להלן: "התביעה הכספית").
4. במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעם המבקשת נטענו טענות סף לפיהן: התביעה אינה מתאימה לבירור כתביעה לפינוי מושכר ויש להעבירה לבירור בסדר דין רגיל; כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתביעה שכן עניינה בחכירה לדורות מהוונת, ומשכך הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת למתן סעד הצהרתי וסעדים נוספים בגדרי ת"א 64598-01-17, אשר, בין היתר, יאכוף על המשיבה את קיום ההסכם הראשון (להלן: "ההליך בבית המשפט המחוזי"). לנוכח האמור, עתרה המבקשת להעברת התובענה דכאן לבית המשפט המחוזי, שם תוגש לטענתה בקשה לאיחוד הדיון בתביעות, לרבות בתביעה הכספית. לטענתה, אין מדובר ב- 20 שנות חכירה מהוונת על פי ההסכם משנת 2012, אלא ב- 49 שנות חכירה בתוספת אופציה להארכתן ב- 49 שנים נוספות, ומשכך עסקינן בחכירה לדורות, כאשר המבקשת זכאית להירשם כחוכרת משנה לדורות.
5. נטען עוד כי אין המדובר רק בתביעה לפינוי המרפאה אשר המבקשת מפעילה בקצרין מזה 30 שנים, ואשר המבקשת תכננה, השתתפה במחצית עלותה וזכאית להירשם כחוכרת משנה שלה, אלא מדובר אף בפינוי מחלק מחלקה 79 (לשעבר חלק מחלקה 3) בגוש 201000 בשטח של 3,860 מ"ר, המסומן כמגרש למרפאה על פי תב"ע ג/6086 שאושרה ביום 3/9/89 (להלן: "המגרש").
6. נטען כי עסקינן בחכירה לדורות, שאף מחוות דעת היועץ המשפטי של המשיבה (נספח 13 לכתב ההגנה) עולה כי דמי החכירה שולמו בגינה מראש, וכי דמי ההשתתפות בבניה מטעם המבקשת יחשבו כדמי שכירות מהוונים למשך כל תקופת השכירות עד לשנת 2032. נטען עוד, כי התביעה בתיק זה הוגשה בחוסר תום לב, תוך הסתרת העובדות הרלוונטיות הנוגעות להפרת ההסכם מצד המשיבה ולהימנעותה מקיום חובותיה לפעול כדין ובתום לב לקבלת אישורו של משרד הפנים, באופן המונע מן המשיבה להסתמך על אי קיום התנאי בראי סעיף 28 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. נטען כי המשיבה אף לא טרחה לעדכן את המבקשת בדבר ההליכים מול משרד הפנים, ורק כשנתיים מאוחר יותר נשלח מכתב דרישה מטעמה לתשלום דמי שכירות. נטען כי פניית המשיבה האמורה מנוגדת להסכם הראשון ולהסכם השני, לחוות דעת יועמ"ש של המשיבה, להחלטות המשיבה מיום 17.3.13 לאישור ההסכם החדש, ולהחלטות רמ"י בעניין הקצאת קרקע לרשות מקומית ואפשרות חכירת המשנה, האחרונה בהן החלטה מס' 1453 מחודש ינואר 2016, האוסרות על רשות מקומית לגבות שכר עבור החכרת משנה.
7. נטען כי המבקשת מסכימה שההסכם השני לא נכנס לתוקף והוא בטל, אך לעמדתה בטלותו נובעת מטעות שהינה תוצאה של הטעיית המבקשת שלא כדין. נטען עוד כי ההסכם הראשון עומד בתוקפו והמשיבה מושתקת מלטעון כנגדו לאחר שהצדדים התנהלו לפיו משך עשרות שנים. משכך נטען כי המבקשת מחזיקה במגרש ובמבנה כדין מכוח ההסכם הראשון.
8. ביום 15.2.17 התקיים לפני דיון במסגרתו פרשו הצדדים טענותיהם.

דיון והכרעה

סמכות עניינית

1. סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע:

"(א) בית משפט שלום ידון באלה:

......

(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;"

1. ב- רע"א 4890/15 אהרן אלוש נ' עירית טבריה (31/12/15) עמ' 5 נקבע לעניין הסמכות העניינית בענייני מקרקעין כדלקמן:

" ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נעשית על פי מבחן הסעד, במסגרתו נבחן הסעד כפי שנתבקש בכתב התביעה, תהא עילת התביעה אשר תהא [ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (1977); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה [פורסם בנבו] (4.5.2003); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004)]. בענייני מקרקעין, כאשר הסעד המבוקש נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין, הסמכות תהיה בידי בית משפט השלום, בעוד כאשר מתבקש סעד אחר במסגרת תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין, הסמכות היא של בית המשפט המחוזי. .

...

לעתים רבות, המפתח לשאלת הסמכות העניינית עולה לעיני כל מכתב התביעה. דוגמה לכך היא תביעה כספית בסך מיליון ש"ח. אולם, לפעמים ההכרעה בסוגיית הסמכות דורשת בדיקה מסוימת. כך עשוי להתרחש בתביעת מקרקעין כפי שבענייננו. הסיבה לכך היא שלא יהיה נכון להותיר את גורל הסמכות תמיד בידי מנסח כתב התביעה. למשל, ניתן לבקש סעד שמקומו בבית המשפט המחוזי, אך בדיקה של כתב התביעה תגלה שההליך אינו בשל לסעד זה. בדיקה כזו איננה מצומצמת לקריאת סעיף הסעדים, אך אינה רחבה כמובן עד כדי קביעת זכויות מהותיות של הצדדים. יש לזכור כי מצוות המחוקק היא שתיקים מסוימים יישמעו בבית משפט השלום ותיקים אחרים בבית המשפט המחוזי. תפקידו של בית המשפט הוא, בין היתר, לפקח על כך שרצון המחוקק ימומש." (ההדגשה שלי - מ.ב.ל.)

1. ראו עוד לעניין סמכות עניינית בתביעות מקרקעין: רע"א 1924/16 עבדאללה אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ (20/4/16) עמ' 5-6.
2. ולענייננו, בחינה של כתבי הטענות בתיק זה על נספחיהם, מעלה כי המשיבה עותרת לסעד של פינוי וסילוק יד מן המקרקעין אשר אין חולק כי היא החוכרת הראשית שלהם. משכך מדובר בסעד המצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה ודין טענות המבקשת לעניין היעדר סמכות עניינית – להידחות.

עיכוב הליכים - הליך תלוי ועומד

1. מיד לאחר שהוגשה כנגדה התביעה הנדונה, הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי אשר על פניו, עניינה בזכותה הנטענת להירשם כחוכרת משנה לדורות במקרקעין. לנוכח האמור מתבקש עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בהליך בבית משפט המחוזי.
2. נפסק זה מכבר כי בית משפט השלום אינו אמור בהכרח לעכב הליכים לסילוק יד עד שתתברר בבית משפט המחוזי טענת נתבע בדבר בעלות בנכס, שכן באפשרותו לדון בנושא הבעלות כשאלה בגררא (א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהד' 11, 2013), עמ' 86, המפנה ל- רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה (5) 816). עם זאת, הסמכות לעכב הליכים הינה סמכות שבשיקול דעת.
3. בנדון, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לעכב את ההליכים עד להכרעת בית המשפט המחוזי מן הטעם המרכזי, שככל שתתקבלנה טענות המבקשת בהליך בבית המשפט המחוזי ותוכר זכותה הנטענת להירשם כחוכרת משנה לדורות במקרקעין ובמושכר, יכול ויתייתר הדיון בהליך דנן. ראו לעניין זה: ב- רע"א 346/06 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (14.5.06):

"סמכותו של בית המשפט לעכב בירור תביעה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות הינה סמכות שבשיקול דעת. ההחלטה בעניין עיכוב ההליכים מוכרעת על יסוד שיקולים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי בית המשפט ובעלי הדין (ראו, ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477). בית המשפט המחוזי ציין, ובצדק, כי מן הראוי לדון בשאלה המרכזית המשותפת פעם אחת ולא לנהל דיון מקביל בה בהליכים שונים.

......

מכל מקום, סבורני כי בנסיבות המקרה דנא יש ליתן את הדעת ביתר שאת לשאלה אם אחד ההליכים עשוי לייתר את האחר. אם ההליכים אינם מייתרים זה את זה, משמעותו היחידה של עיכוב ההליכים הינה ניהולם בזה אחר זה, תחת ניהולם זה לצד זה."

1. לא נעלמה מעיני העובדה כי ההליך בבית המשפט המחוזי נפתח רק לאחר שהוגשה התביעה דנן (ימים ספורים לפני הגשת כתב ההגנה לתיק זה), וכן טענות המשיבה לפיהן מטרתו של ההליך במחוזי הינה לדחות את הקץ ואת סילוק ידה של המבקשת מן המקרקעין. יחד עם זאת, עיון בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי על נספחיו, ועל הסעדים המבוקשים במסגרתו, הביאוני למסקנה, כי לא ניתן לקבוע שתביעת המבקשת נולדה בחוסר תום לב לצורכי התביעה שבפני בלבד. לשם המחשה, במלוא הזהירות המתחייבת ומבלי לטעת מסמרות: בסעיף 5 (א) להסכם הראשון נקבע כי המשיבה מתחייבת כי המרפאה החדשה, לאחר שתיבנה, תעמוד לרשות המבקשת ותהא בחזקתה בכפוף לתנאי החכירה וכל עוד המבקשת תנהל במקום מרפאה לתושבי קצרין או כל עוד המשיבה הינה בעלת זכויות החכירה, לפי המוקדם מבין השניים. בנוסף התחייבה המשיבה בסעיף 5 (ב) להסכם הראשון לקבל מאת מינהל מקרקעי ישראל זכויות חכירה על המקרקעין וכן לדאוג לקבל את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להחכרת המקרקעין בחכירת משנה למבקשת ו/או למתן רשות שימוש למבקשת; מהותה של ההתקשרות כחכירת משנה יכול שתעלה אף מן המבוא להסכם השני; בנוסף, מחוות דעת היועץ המשפטי של המשיבה (נספח 13 לכתב ההגנה כאן) עולה לכאורה כי שולמו דמי חכירה מהוונים עבור כל תקופת השכירות וכי הסכם השכירות השני הינו המשך ומימוש של ההסכמות שגובשו בין המועצה לקופה לפני שנים שעל בסיסן הוקצו המקרקעין למועצה והוקם המבנה, כאשר קופת החולים השתתפה במימון מחצית מעלויות הבניה, באופן שעל פי הסכמות עבר, לא תחויב בדמי שכירות שוטפים ודמי השכירות יחשבו כדמי שכירות מהוונים לכל תקופת השכירות; בנוסף, עולה לכאורה מטענת המשיבה לפני כי אף הסכום שהושקע על ידי המבקשת לא אושר על ידי משרד הפנים בשנות ה- 80 (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 10). כמו כן נראה לכאורה כי ההליכים שהתנהלו מול משרד הפנים וסירובו הנטען לאשר ההסכם השני, על הנמקותיו- אינם נהירים עד תום. בראי כל אלה, לא ניתן לקבוע כי התביעה שהגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי הוגשה בחוסר תם לב ולצרכי ההליך כאן בלבד. יודגש, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות בנוגע לתביעה במהותה או בנוגע לסיכויי הצלחתה.
2. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו ב- רע"א 8120/10 יורשי המנוח יואל סרן ז"ל נ' פז חברת נפט בע"מ (22/11/10) עמ' 9-10:

"ודוק, הסמכות לעכב הליכים מכוח טענת lis alibi pendens היא אינה סמכות שבחובה אלא עסקינן בסמכות שבשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: גורן, בעמ' 117-116). אכן, חלק מהשיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בשוקלו האם לעכב את הדיון לפניו אם לאו הם שיקולים כגון: הצורך במניעת הכרעות סותרות; מניעת הכבדה מיותרת על היריב; מניעת הטרדה של בית המשפט בהליך כפול; יעילות דיונית וחיסכון במשאבי בית המשפט. אך שני נתונים חשובים נוספים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת האיזון בין האינטרסים המתנגשים הם הנזק שיגרם לבעל הדין שבירור תביעתו יעוכב ומידת תום הלב של בעל הדין המבקש את עיכוב ההליכים (שם).

נדמה כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה בלתי סבירה. אכן, השיקולים שהינחו את בית משפט השלום לעיכוב ביצוע ההליכים שלפניו הם יעילות הדיון והחשש מפני מתן הכרעות סותרות, אולם אלו אינם השיקולים הבלעדיים כאמור. לעומת זאת, האיזון שערך בית המשפט המחוזי הוא איזון שלקח את מלוא הנתונים הצריכים לעניין. ודוק, איני סבור כי יש לראות בהכרח בעל דין שהגיש תביעה לבעלות לאחר שנתבע לסילוק יד כמי שנהג בחוסר תום לב, אלא כל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו ולגופו של עניין. קביעה זו צריך שתעשה על ידי הערכאה הדיונית. במקרה דנן בית משפט השלום לא בחן את מידת תום ליבם של המבקשים ומשכך בית המשפט המחוזי נדרש לכך ובעניין זה לא מצאתי פסול.

אציין כי לעיתים הפתרון עשוי להימצא לא על דרך של הגשת התביעה שכנגד בבית משפט השלום אלא באופן שבעל הדין שהגיש תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום יגיש אותה כתביעה שכנגד לתביעת הבעלות בבית המשפט המחוזי. השאלה באיזה דרך ראוי יותר לנקוט תוכרע על בסיס נסיבות המקרה לגופו של עניין, כשהמבחן המנחה צריך להיות לטעמי טיבו ומהותו של הסכסוך, דהיינו האם עיקר הסכסוך נוגע לזכות השימוש או לזכות הבעלות במקרקעין. אם המסקנה כי עיקר המחלוקת בין בעלי הדין עניינה בשאלת הבעלות כי אז טוב יעשו הצדדים אם ירכזו את תביעותיהם בבית המשפט המחוזי." (ההדגשה שלי- מ.ב.ל.)

1. בענייננו, סבורני כי במאזן האינטרסים המתנגשים, ראוי להקדים ולברר את טיב זכויותיה של המבקשת במקרקעין ובמושכר, עובר להכרעה בהליך דנא. זאת בראי סמיכות הזמנים ממועד הגשת התביעה דכאן למועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, טענות המבקשת לעניין זכויותיה כחוכרת משנה לדורות במקרקעין ובמושכר, ההתקשרות ארוכת השנים העומדת ביסוד הסכסוך וההשקעות שבוצעו במושכר על ידי המבקשת. לעניין זה השווה: ת"א (נצרת) 43804-02-16 מינה פלג נ' צביה נרקונסקי (24/4/16) (אף שם התביעה לסילוק יד הוגשה ראשונה, אך עיכוב ההליכים התבקש בהליך בבית המשפט המחוזי) בעמ' 3:

"על פי הכלל בדבר "עניין תלוי ועומד", לבעל דין עומדת במסגרת תובענה השנייה, טענה של "הליך תלוי ועומד" לפני בית משפט אחר. יש בטענה זו כדי לגרום לעיכוב הדיון בתובענה השנייה עד למתן הכרעה בתובענה הראשונה. (תא 7087/99 פז חברת נפט בע"מ נ' מועצה אזורית עזתה, ( מאגר משפטי נבו ). כלל זה חל במקרה של שתי תובענות, בעלות עילה זהה, ומטרתו למנוע הכבדה מיותרת על היריב, והטרדה מיותרת של בית המשפט. זהות העילות התפרשה בפסיקה לא כחפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות. אלא, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית. העילה יכולה להיחשב "זהה" גם אם מדובר בתובענות שהן בסמכות עניינית שונה (ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד כט (2) 477).

בפסיקה נקבע כי יעיל יותר לנהל תיקים מסוג זה בבית המשפט המחוזי, שיכול לקבוע
בשני העניינים וליצור מעשה בית דין וליצור הכרעה סופית ביחס לזכויות במקרקעין, בניגוד לקביעת בית משפט שלום בעניין הבעלות שהיא מתוקף סמכותו שבגררא, ואינה יוצרת מעשה בית דין בין הצדדים, אלא כוחה יפה רק לאותו עניין, (סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984).

אמנם בפסיקה ישנם , מקרים בהם בית המשפט עיכב את הדיון בבית משפט המחוזי והורה על המשך הדיון בבית משפט השלום ואולם הדבר נעשה בנסיבות מיוחדות:..."

1. לא נעלם מעיני האמור בסעיף 3 (ג) להסכם השני לפיו המבקשת מאשרת כי אם לא ינתן האישור הנדרש ממשרד הפנים לא תהיה לה כל טענה או תביעה כלפי המשיבה והאמור בסעיפים 16 ו- 17 להסכם השני בדבר ויתור טענות או ביטול הסכמים קודמים בין הצדדים. על אף האמור, משההסכם לא נכנס לתוקף, ספק אם יש בתניה מתניותיו כדי לגרוע מזכויות המבקשת. מעבר לכך, לנוכח קשת הסעדים והסעדים החלופיים המתבקשים בגדרי ההליך בבית המשפט המחוזי, אין באמור כדי לשנות ממסקנתי האמורה.
2. יוסף, כי על אף שנתתי דעתי לטענת המשיבה, לפיה עיכוב ההליכים בתביעה שלפני יפגע בזכותה הנטענת לקבלת סעד של פינוי מהיר ויעיל של המושכר, ספק רב אם בנסיבות המקרה הנדון ראוי לברר התביעה בסדר דין מזורז (ודאי לא טרם הכרעה במחלוקת התלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי).
3. בסוגיה זו, יפים הדברים שנאמרו ב-תא"ח (ת"א) 7411-09-15 יאיר השחר- חניונים בע"מ נ' אס.אל.אס. מפרשים בע"מ (24/11/15) עמ' 5:

"..."פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי קובע הליך משפטי מזורז לדיון בתביעות לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו, שמטרתו הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר. התכלית המונחת ביסוד ההליך היא הענקת סעד מהיר לבעלי נכסים הזכאים לפינוי שוכרים המחזיקים בנכסיהם שלא כדין, והקטנת נזקיהם. לצורך השגת תכלית זו קובעות התקנות שורה של הוראות המגבילות את היקף ההתדיינות.

...

לצד הוראות אלה, נקבעה סמכותו של בית המשפט להורות על העברת התובענה למסלול דיון רגיל, מקום שבית המשפט מוצא כי זו אינה מתאימה להתנהל במסגרת הליך זה. בהקשר זה מורות התקנות כי בעת מתן הוראה כאמור, על בית המשפט להביא בחשבון, בין יתר שיקוליו, את מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין, את מספר בעלי הדין, את היקף הראיות, את חשיבות ההכרעה המהירה בתובענה ועוד (תקנות 215יב ו-214יב)... "

מן האמור יובן כי מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה בענייננו אין המדובר בנסיבות המתוארות בדברי ההסבר לעיל ומאידך יש ספק בדבר זכות המשיבה לקבלת הסעד של פינוי אותו היא מבקשת. משכך קודם שניתן יהיה להכריע בשאלה האם קופחו זכויותיה הקנייניות של המשיבה נדרשת הכרעה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בו יקבע מה תקופת השכירות אשר עליה הסכימו הצדדים.

תוצאת האמור אין לי אלא להמתין להכרעה זו."

1. בנדון וכמפורט בהרחבה לעיל, אין מדובר במקרה "שגרתי" של בעל דירה ושוכר דירה החתומים על הסכם שכירות אשר יש לברר אם הופר, אם לאו. עסקינן במוסד ציבורי (קופת חולים) ובמועצה מקומית; בסכסוך שבמוקדו התקשרות ארוכת שנים; שמקור ההתקשרות בהסכם שנחתם עוד בשנת 1984 המעיד מחד על השקעותיה של המבקשת במושכר בסכומים ניכרים, ומאידך על החזקת המושכר משך שנים רבות ללא תמורה על ידי המבקשת; היקף וטיב זכויותיה של המבקשת במקרקעין ובמושכר שנויות במחלוקת; היקף הסכומים שהושקעו על ידי המבקשת והיקף הבניה שנבנתה בפועל, בראי טענות המשיבה, שנויים במחלוקת.
2. משכך, ומשבית המשפט ידרש לשם בירור התביעה לבחון שאלות עובדתיות מורכבות, שיכול ויעוררו צורך בקיום הליכים מקדמיים של גילוי מסמכים, שמיעת עדים והסתייעות בחוות דעת מתאימות, אף אם הייתי דוחה הבקשה לעיכוב ההליך דכאן, ספק אם ניתן היה להעניק למשיבה הסעד המזורז לו היא עותרת. סוגיה זו תידון, ככל שיידרש, לאחר שיחודשו ההליכים בתיק דנן.
3. בענייננו, ולהשלמת התמונה, אוסיף כי בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על ההחלטה לעיל בעניין יאיר השחר- חניונים בע"מ, נדחתה בגדרי רע"א 14684-01-16 אס.אל.אס. מפרשים בע"מ נ' יאיר השחר- חניונים בע"מ (15/2/16) תוך שנקבע, בין היתר, כדלקמן:

"עיקר טענותיה של המבקשת בבר"ע סבות על קלישות התובענה בהליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי. אין זה הענין לכאן. מכל מקום על פי הבר'ע סעיף 73 נראה כי השאלה אם הסכם התיפעול הגיע לסיומו כפי שטוענת המבקשת ואם הוא תקף על 2026 כפי טענת המשיבה היא שאלה משותפת לשתי התביעות ואין סיבה אמיתית לבררה בשני מקומות שונים."

והדברים יפים אף לענייננו.

סוף דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעת בית המשפט המחוזי הנכבד בהליכים המתנהלים במסגרת ת"א (נצ') 64598-01-17 שירותי בריאות כללית נ' מ.מ. קצרין ואח'.
2. הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ש"ח יושתו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי שבפני.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים

ניתנה היום, ו' אדר תשע"ז, 04 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.