1. לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 15.08.2016, בין כלי רכב, מ"ר 97-133-62 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 29-545-56, שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1 ונהוג בידה ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין שיעור הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות במסגרתה הוגשו ראיות הצדדים, והעידו הנהגות המעורבות בתאונה.

4. עוד בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.

5. על יסוד כל החומר המונח לפניי, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגת רכב הנתבעות תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 15%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

הגם ששוכנעתי כי רכב הנתבעות הוסע לאחור, כפי שניתן לראות בבירור בסרטון שהוצג בפניי בראשית ישיבת ההוכחות, סבורני כי אין לנסיעה לאחור של רכב הנתבעות כל קשר לתאונה, שהרי בזמן המגע בין הרכבים המעורבים בתאונה, רכב הנתבעות היה בעצירה.

משכך, איני מקבל את טענת התובעת לפיה התאונה נגרמה בשל נסיעתו לאחור של רכב הנתבעות.

יתירה מזאת, סבורני כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהגת רכב התובעת אשר פנתה שמאלה מבלי לוודא טרם פנייתה שמאלה כי הנתיב פנוי, דבר שיכולה הייתה לעשות בנקל על ידי התקדמות איטית עד לנקודה בה שדה הראייה שלה לשמאל נפתח ועד אשר הקיר אינו מפריע לה לשדה הראייה ורק בתנאי נתיב פנוי, לבצע את הפנייה שמאלה.

עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב הנתבעות מכלל אחריות לקרות התאונה, באשר העמידה את רכבה במקום בעייתי אשר העלה את הסיכוי להתרחשות התאונה.

באשר למחלוקת בעניין שיעור הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזק הנטען נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, התביעה מתקבלת חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 5 לעיל.

6. הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 3,006 ₪, שהינו 15% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית משפט כפי ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העדה מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. הואיל וב"כ הצדדים הקדימו להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית משפט.

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ח, 04 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.