מונחת לפני בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ.

התובע טוען כי קיים חשש ממשי כי הנתבע יעקור להודו ויעזור את הארץ לצמיתות. את חששו מייסד התובע על כך ש"נודע" לו כי לנתבע קיימת זיקה להודו וכי קיים סיכוי רב כי הוא מתכוון לעזוב את הארץ לצמיתות ולעקור להודו מבלי לפרוע את חובותיו לתובע.

אינדיקציה נוספת, כך התובע, היא שלנתבע אין נכסי נדל"ן ו/או כלי רכב ו/או קרן השתלמות ו/או פנסיה ו/או נכסים אחרים שניתן להיפרע מהם. התובע מפנה לפסיקה לפיה החשש לעזוב את הארץ יכול שיהיה ניזון מראיות נסיבתיות.

לא מצאתי ממש בבקשה. העדר נכסים לעיקול אינו יוצר חשש ממשי לעזיבת הארץ. אכן יכול הוא להוות ראיה נסיבתית אך אין היא מספיקה כשלעצמה . גם הזיקה להודו לא הוכחה. הטענה כי לתובע נודע כי לנתבע זיקה להודו אינה מהווה ראיה מספקת בעניין זה כאשר לא צוין מקור הידיעה ולא פורטו מרכיבי הזיקה. לא הובאו ראיות המצביעות על העברת נכסים או "חיסול נכסים" שהיו לנתבע ולא הוכח בראיות מספקיות כי מרכז חייו של הנתבע בהודו.

זכות האדם לנוע באופן חופשי היא זכות יסוד חוקתית. כמות הראיות שהוצגה לפני לביסוס החשש לעזיבת הארץ אינה יוצרת רמת חשש שמצדיקה פגיעה בזכות חוקתית זו.

לאור האמור הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.