מבוא

1. בפני ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים מיום 31.10.2016 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי המערער סובל מליקוי שמיעה בשיעור של 10% וכן מטנטון תמידי בשיעור של 10%, וכן כי יש לנכות מצב קודם בגין טנטון תמידי בשיעור של 8%. כפי שיוסבר בהמשך, המחלוקת בתיק הינה רק סביב קביעות הוועדה ביחס לטנטון.

רקע

2. המערער נפגע בעבודתו ביום 1.7.1999, ולאחר מכן הגיש למשיב תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין טנטון, כאבים באוזניים וליקוי שמיעה. הוועדה הרפואית מדרג ראשון התכנסה ביום 31.7.2000, וקבעה כי המערער סובל מחבלה אקוסטית כרונית עם טנטון לא תמידי, ולכן נכותו היציבה הינה בשיעור של 0%. ערר שהגיש המערער על החלטה זו נדון על ידי וועדה לעררים ביום 3.1.2001, ונדחה על ידה.

3. במהלך שנת 2005 הגיש המערער תביעה לדיון מחדש לפי תקנה 36 (החמרת מצב). וועדה מדרג ראשון דנה בתביעה ביום 20.6.2006, דחתה את טענות המערער בנוגע לטנטון, אך קבעה גם כי קיימת החמרה מבחינת ליקוי השמיעה, וכי נכותו של המערער הינה בשיעור 15% בגין ירידה בשמיעה. במקביל, הפחיתה הוועדה 5% בגין מצב קודם, כך שנכותו היציבה של המערער נקבעה בשיעור של 10%.

4. ביום 2.6.2014 הגיש המערער תביעה נוספת להחמרת מצב. ביום 4.9.2014 נשלח מכתב פקיד התביעות אל מזכיר הוועדה הרפואית, במסגרתו התבקשה עמדת הוועדה "באם נתגלו פגימות חדשות האם הן תוצאה של הפגיעה". ביום 10.11.2014 דחתה וועדה רפואית מדרג ראשון את התביעה, בנימוק שלא חלה החמרה במצבו של המערער. על החלטה זו הגיש המערער ערר, וביום 15.2.2015 הוא הופיע בפני וועדת העררים, אשר בחנה את מצבו וקבעה כי יש לדחות את הערר ומכיוון שלא חלה החמרה.

5. על החלטה זו הוגש ערעור בתיק ב"ל 15216-04-15, כאשר טענותיו של המערער עסקו הן בסמכותה של וועדת העררים לקבוע כי המערער אינו סובל מטנטון תמידי, והן באופן ביצוע בדיקות השמיעה שבוצעו למערער ואשר עליהן הסתמכה הוועדה בקביעותיה.

6. ביום 21.10.2015 התקיים דיון בפני בית הדין, במהלכו הודיעו הצדדים כי הם מסכימים להחזיר את עניינו של המערער לוועדה לעררים, באותו ההרכב, על מנת שזו תשקול מחדש את טענותיו של המערער ביחס לליקוי השמיעה, וכן תשקול לשלוח את המערער לבדיקת BERA לאור הרישום בבדיקת השמיעה מיום 30.9.2014.

7. בין הצדדים נותרה מחלוקת ביחס לטנטון, כאשר המערער טען כי רק פקיד התביעות מוסמך לדון בשאלת קיומו או היעדרו של טנטון תמידי, ולכן הוועדה הרפואית בדרג הראשון והוועדה לעררים חרגו מסמכותן כאשר הן קבעו כי המערער אינו סובל מטנטון תמידי. מנגד, המשיב טען כי הליך הכרה בטנטון נמצא בגדר סמכותו של פקיד התביעות, אך במקרה דנן מדובר בהליך להחמרת מצב, ולכן הוועדה פעלה במסגרת סמכותה עת שהיא דנה בטענות המערער לעניין הטנטון.

8. ביום 30.11.2015 ניתן על ידי פסק הדין בתיק ב"ל 15216-04-15, במסגרתו נקבע על ידי, בין היתר, כי הוועדה לעררים אינה מוסמכת לקבוע כי הטנטון ממנו סובל המערער אינו תמידי, וכי עליה לצאת מנקודת הנחה כי פקיד התביעות הכיר במערער כמי שסובל מטנטון לפי סעיף 84א, ולדון בשאלה האם יש למערער נכות בגין הטנטון. במסגרת פסק הדין, ניתנו לוועדה ההוראות הבאות:

"א. הוועדה תשקול מחדש את טענותיו של המערער ביחס לליקוי השמיעה, וכן תשקול לשלוח את המערער לבדיקת ברה לאור הרישום בבדיקת השמיעה מיום 30.9.2014.

ב. ביחס לטנטון – הוועדה תשקול מחדש את טענותיו של המערער ביחס לליקוי הטנטון, וזאת על יסוד ההנחה כי כבר נקבע כי יש למערער טנטון תמידי הנובע מתנאי עבודתו כאמור בסעיף 84א לחוק."

9. בעקבות פסק הדין, התכנסה הוועדה לעררים ביום 31.10.2016, שמעה את טענות המערער, עניינה במסמכים וקבעה כי ביחס לליקוי השמיעה, נכותו של המערער הינה בשיעור 10%, וביחס לליקוי הטנטון קבעה הוועדה כי נכותו של המערער הינה בשיעור 10%, וכי יש לנכות מצב קודם בשיעור של 8%.

טענות הצדדים בתמצית

10. המערער טוען כי מאחר ופקיד התביעות הוא בעל הסמכות לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין הטנטון לבין הפגיעה, הרי שהוועדה אינה מוסמכת לקבוע קשר סיבתי חלקי או לנכות מצב קודם מנכותו בגין הטנטון. עוד טוען המערער, כי הדלקת שממנה הוא סבל, ואשר בגינה ניכתה הוועדה מצב קודם, חלפה לפני כבר לפני מספר שנים ללא נכות צמיתה ואינה יכולה להוות בסיס לניכוי מצב קודם. כמו כן, המערער טוען כי אין קשר בין הדלקת שחלפה לפני שנים רבות לבין הטנטון שנגרם לו עקב חשיפה לרעש. מעבר לכך, המערער טוען כי הוועדה לא נימקה כלל מדוע היא בחרה להפחית דווקא 8% ולשייך רק 2% מן הנכות לתאונת העבודה.

11. מנגד, המשיב טוען כי אף אם פקיד התביעות הוא הגורם שאכן מוסמך לקבוע קשר סיבתי ביחס לליקוי הטנטון, הרי שהוועדה לעררים מוסמכת לדון בשאלה האם הטנטון התמידי קשור כולו לתאונת העבודה, ומהו שיעור הנכות שיש לשייך לתאונה. המשיב נשען על פסיקת בתי הדין לעבודה, שבה נקבע כי הוועדה מוסמכת לקבוע מהם אחוזי נכות שנותרו למבוטח בגין טנטון. עוד טוען המשיב, כי הוועדה נימקה במפורט מדוע יש לקבוע קשר סיבתי חלקי בין הטנטון לבין התאונה ומדוע יש לנכות מצב קודם, בין היתר על יסוד בדיקה שנערכה למערער ביום 30.9.2014.

המסגרת הנורמטיבית

12. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו בין היתר עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.2006).

13. יחד עם זאת, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60). עוד אוסיף, כי כאשר עניינו של מבוטח חוזר אל הוועדה לעררים באותו הרכב לאחר פסק דין, מוטלת על הוועדה החובה למלא אחר הוראות פסק הדין, וככל שמוגש ערעור על החלטתה, תפקידו של בית הדין לבחון האם מילאה הוועדה אחר הוראותיו.

דיון והכרעה

14. במקרה שלפנינו, הצדדים צמצמו את גדר המחלוקת לליקוי הטנטון בלבד. לאחר עיון בטענות הצדדים, בפרוטוקול הוועדה ובהלכה הפסוקה, מצאתי לקבוע כי יש לדחות את הערעור, כפי שיפורט להלן.

15. הצדדים למעשה אינם חלוקים ביניהם על כך שהוועדה אינה רשאית לשלול את קיומו של הקשר הסיבתי בין הטנטון התמידי לבין תאונת העבודה, וכי היה על הוועדה לצאת מנקודת הנחה כי פקיד התביעות הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין הטנטון לבין הפגיעה. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים לגבי סמכותה של הוועדה לקבוע קשר סיבתי חלקי או סמכותה לנכות בגין מצב קודם.

16. במחלוקת זו, צודק המשיב לטעמי. בתי הדין לעבודה חזרו וקבעו כי וועדת העררים רשאית לקבוע האם בגין קיומו של טנטון תמידי נותרה למבוטח נכות, ואם כן – באיזו מידה. כך נפסק בבר"ע 25840-10-14 המוסד לביטוח לאומי – כהן, ניתן ביום 24.3.2015:

"בבסיס ההכרה של פקיד התביעות או של בית הדין ב'אירוע' כפגיעה בעבודה עומד קיומו של 'נזק' למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. אלא שבכך אין לכבול את שיקול דעתה של הוועדה בעניין אחוזי הנכות שיש לקבוע למבוטח, שכן על פי הוראות החוק, נושא זה נתון לשיקול דעתה הבלעדי. אף ברור הדבר כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות (ראו עב"ל (ארצי) 25181-12-11 המוסד לביטוח לאומי – רונית רוזנבלום (27.10.13), בפסקאות 10-14 וההפניות שם)."

17. המחלוקת שבנדון אף נידונה בעב"ל (ארצי) 19817-08-11 סועאד – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 27.3.2012), שם נפסק כי לוועדה נתונה מלוא הסמכות ואף מחובתה, "לקבוע באיזו מידה נובעת נכותו של המערער מן העבודה ... משמע, ככל שהוועדה סבורה כי השפעת העבודה על נכותו הכוללת של המערער היא אך השפעה חלקית, חובה עליה לקבוע איזה חלק מן הנכות אין לייחס לעבודה, ולנמק החלטתה". במילים אחרות, הוועדה לעררים מוסמכת לקבוע קשר סיבתי חלקי בין הפגיעה בעבודה לבין הליקוי הרפואי, אף לאחר שפקיד התביעה הכיר בטנטון התמידי כקשור לתאונה. הוועדה אומנם אינה מוסמכת לשלול קשר סיבתי בין החשיפה לרעש ובין הטנטון, אולם היא רשאית לקבוע את האחוז מהליקוי הקשור לחשיפה לרעש, מתוך דרגת נכותו הכוללת של המבוטח.

מן הכלל אל הפרט

18. נעבור עתה לבחון את החלטתה של הוועדה בדבר הפחתת הנכות הרפואית בגין ליקוי הטנטון. כאשר הופיע המערער בפני הוועדה, הוא טען בין היתר כי הוא עובד במפעלים בייצור תערובת וכל היום עובד ברעש. הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים ורשמה כדלקמן:

"בבדיקת שמיעה מ 27.5.06 מראה ליקוי שמיעה דו"צ אסימטרי בתדרים נמוכים 500 עד 1000 הרץ לרעת צד שמאל ואסימטרי בתדרים הגבוהים לרעת צד ימין. תבנית עקומת השמיעה מימין ומשמאל בהולכת עצם שהיא הרלוונטית כאשר אנו עוסקים בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש אינה תבנית אופיינית לנזק שמיעתי כתוצאה מחשיפה לרעש בלבד וזאת מהסיבות הבאות: בשתי האוזניים קיים פער הולכתי שלא יכול להיגרם כתוצאה מחשיפה לרעש, בעוד שליקוי שמיעה כותצאה מחשיפה לרעש בתדרי הדיבור אינו חמור לפי הספרות מ 40 דציבל ובתדרים הגבוהים אינו חמור מ 70 דציבל, הרי שלפנינו שמיעה גרועה משמעותית מקריטריונים אלה.

במועד בדיקת השמיעה בוצעה בדיקה טימפונומטרית שמרה טימפנומטריה מטיפוס Ad. משמעות הממצא היא שקיימת כאן היענות פתולוגית של האוזן התיכונה ושרשרת עוצמות השמע, ממצא המעיד על פתולוגיה אוזנית משמעותית של האוזן התיכונה.

בדיקת שמיעה מ 30.9.14 מראה תבנית דומה לבדיקה הקודמת, במועד זה בוצעה טימפנומטריה שגם היא בטיפוס Ad בוצעה בדיקת מאפייני טנטון, שבה לא נמצא אפקט האדרה של הטנטון עם הרכבת אוזניות, ממצא המצביע על כך שטנטון לא אופייני לזה שנגרם רק כתוצאה מחשיפה לרעש."

19. לאחר מכן, כתבה הוועדה הוועדה את הממצאים: "בבדיקה אוטוסקופית: משמאל איזור אטרופי אחורי כשליש תופית, מימין מירינגוסקלרוזיס קשה המחצית הקידמית של התופית. רטרקציה ואטרופיה במחצית האחורית של התופית". ואבחנתה: "ליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש וטנטון".

20. בשלב הבא, כתבה הוועדה את המסקנות הבאות:

"הממצאים בבדיקה האוטוסקופית ובבדיקת השמיעה מצביעים על קיומו של גורם דלקתי בעבר התורם משמעותית לליקוי השמיעה לליקוי השמיעה של הנפגע, תבנית עקומת השמיעה והממצא בבדיקת הטימפנומטרית הם כאלה המצביעים על חלק גדול של הליקוי שלא נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש בנכות השמיעה והטנטון של הנפגע. הוועדה עיינה בפסק הדין, בקשה לבקשה לשקול ביצוע בדיקת BERA הרי שבבדיקה מ 27.5.06 עונה לכל המשתנים של בדיקה אמינה מבחינה טכנית וקיימת התאמה טובה מאוד של ספי הבנת המדובר וממוצעי תדירויות הדיבור, אין צורך בבדיקת BERA לקביעת ליקוי השמיעה של הנפגע.

באשר לטנטון, הנושא שעומד בפנינו הוא משקל החלק שנגרם כתוצאה מחשיפה לרעש לעומת החלק שנגרם כתוצאה ממצב לאחר דלקות קשות של האוזן התיכונה כפי שמשתקף בבדיקה האוטוסקופית ובבדיקת השמיעה. הוועדה קובעת שבמקרה שלפנינו, רובו ככולו של הטנטון הוא אינו עקב חשיפה לרעש. לפיכך קובעת לנפגע בגין טנטון 10% נכות, ובניכוי מצב קודם בשיעור 8%, בסך הכל 2% נכות בגין טנטון עקב חשיפה לרעש...."

21. לטענת המערער, החלטת הוועדה אינה מנומקת ואינה מתיישבת עם התיעוד הרפואי. אין בידי לקבל טיעון זה. הוועדה עיינה בבדיקות וציינה כי תבנית עקומת השמיעה אינה אופיינית לנזק שמיעתי כתוצאה מחשיפה לרעש בלבד. הוועדה אף הסבירה כי מקור הפער ההולכתי בפתולוגיה אוזנית משמעותית של האוזן התיכונה, אשר אינה אופיינית לחשיפה לרעש אלא לגורם דלקתי. במילים אחרות, לדעת הוועדה המדובר בליקוי מעורב. ברי, כי המדובר בהחלטה רפואית-מקצועית, הנמצצאת בגדר שיקול דעתה של הוועדה, ואשר אין להתערב בו. המדור גם בהחלטה מנומקת היטב, ואשר מבוססת על הממצאים הרפואיים.

22. הוועדה אכן ניסחה את הפחתת אחוזי הנכות באופן שבו מנסחים ניכוי בגין מצב קודם, אולם מעיון מדוקדק בפרוטוקול הוועדה עולה, כי הנמקתה של הוועדה מבוססת על קיומו של קשר סיבתי חלקי, ובכל הקשור לפירוט האחוזים, נראה כי הוועדה נתפסה לניסוח לא מוצלח ולא מעבר לכך. ברור מהחלטת הוועדה כי הסיבה הרפואית שבעטיה סובל המערער מטנטון אינה קשורה ברובה לחשיפה לרעש מזיק, והדברים עולים במפורש מחלקיו השונים של הפרוטוקול הארוך, ואשר פורט לעיל.

23. הלכה למעשה, הוועדה קיימה אחר הוראות פסק הדין, שכן היא דנה באריכות ובמפורט בטענותיו של המערער בקשר לטנטון ונימקה היטב מדוע היא סבורה כי הליקוי הינו מעורב, קביעה אשר נסמכת על התיעוד שעמד בפני הוועדה. ודוק – השאלה כפי שהועמדה להכרעת הוועדה היתה עד כמה נובע הליקוי מתנאי העבודה, ועניין זה אכן נתון לשיקול דעתה.

24. על יסוד כלל הנתונים שהונחו לפניה, לרבות בדיקות שמיעה, קבעה הוועדה כי ליקוי הטנטון נובע בחלקו המירבי מנזק שלא נגרם בחשיפה לרעש. לפי קביעת הוועדה, יש לייחס רק 20% מנכותו של המערער לתנאי עבודתו. בהחלטה זו אין שלילה של הקשר הסיבתי שנקבע על ידי פקיד התביעות, כי אם קביעה לעניין שיעור נכותו של המשיב הנובע מתנאי עבודתו. הנה כי כן, בהחלטת הוועדה לא נפלה טעות משפטית.

סיכום

25. על בסיס כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

26. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

27. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ז (18 יוני 2017), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.