תביעה ותביעה שכנגד לתשלום עבור נזקי רכוש שנגרמו לרכבי הצדדים בתאונה מיום 11.10.16. רכב התובע היה מבוטח אצל הנתבעת שכנגד 2, ואילו רכב הנתבעת היה בבעלות הנתבעת 2.

בפתח הדברים אציין כי בשל תקלה טכנית כלשהי, לא נחתם פסק הדין בנט המשפט ורק כעת התבררה לי התקלה, לפיכך ניתן פסק הדין היום. עם הצדדים הסליחה.

הצדדים נחלקו בשאלת האחריות בלבד.

התובע העיד כי נסע ברכבו, בכביש צר ומפותל המוביל לישוב חרשה בשומרון, כשעמו ארבעת ילדיו. לדבריו, נהג באופן זהיר ואיטי, בצמוד לימין. לפתע הגיח מולו רכב הנתבעת, שנסע במרכז הכביש ולא נצמד לימין, מתוך עיקול הדרך, ופגע בו בעוצמה. כתוצאה מן ההתנגשות התהפך רכבו ימינה על צדו, ומיד חזר לעמוד על גלגליו. המכה ברכב התובע היתה באזור המראה והגלגל השמאלי קדמי, אך רכב הנתבעת המשיך להתחכך בו לאורך כל הדופן השמאלית, המשיך קדימה ונעצר רק במרחק רב. התובע הציג תמונות שצילם לאחר יום התאונה, במיקום המדובר, משני כיווני הנסיעה, על מנת להמחיש כי מכיוון הגעתו לא היה יכול לראות את הרכב השני בשל העיקול בכביש, ואילו הנתבעת כן יכלה לראותו. התובע תיאר כי לאחר התאונה שוחח עם הנתבעת שאישרה בפניו כי לא נצמדה לימין הכביש, לכן הבין כי היא מקבלת אחריות לתאונה. להפתעתו, כעבור כמה ימים פנו אליו מחב' הביטוח והודיעו לו כי הנתבעת אינה נוטלת אחריות לתאונה, לכן התקשר אליה. התובע השמיע לבית המשפט הקלטה של שיחתו עם הנתבעת, בה נשמעת הנתבעת כשהיא מאשרת שבמועד התאונה הודתה באחריותה, והיא שבה ומאשרת כי אמרה שלא נהגה בצמוד לימין הדרך, אלא במרכז הכביש. בשיחה אומרת הנתבעת שוב, כי אינה יודעת אם נהגה בצמוד לימין, וייתכן שלא. עם זאת, בהמשך השיחה, היא חוזרת בה מהודאתה, ואומרת לתובע שאינה יודעת האם הוא נהג בזהירות הנדרשת, ואינה רואה עצמה אחראית לתאונה. בסיום עדותו, שלל התובע את האפשרות שדעתו הוסחה בעת הנהיגה והדגיש כי נהג כששתי ידיו על ההגה והיה מרוכז בנהיגה.

הנתבעת העידה כי נסעה בירידות צרות ומפותלות מחרשה לטלמון ובאמצע סיבוב שכבר הפך למישור, התנגשו הרכבים. בעת עדותה נשמעה הנתבעת מהוססת למדי, על כן נשאלה על ידי בית המשפט האם מהססנותה ניתן להסיק כי היא רואה עצמה אחראית לתאונה, ועל כך השיבה "אולי, זה כביש צר, שנס שאין שם כל פעם משהו כזה". הנתבעת אישרה כי יכול להיות שלא נצמדה לימין, אך טענה שייתכן שגם התובע לא נצמד לימין. עם זאת, לא הכחישה שנטלה אחריות בתחילה, ואישרה שרכבה נעצר במרחק רב, לטענתה ייתכן שהדבר נבע מ"שוק" שלה. הנתבעת העידה כי הבחינה ברכב התובע רק שנייה עובר לתאונה, ואז ניסתה "לזוז", אך הרכבים "השתפשפו". כשנשאלה באופן ישיר מדוע לא נצמדה לימין, השיבה "זה פיתול קשה". בסיום עדותה נשאלה האם נכון שהתנצלה, והשיבה כי אכן התנצלה, אך היא עושה כך ללא קשר לשאלה מי אשם.

מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת שמאיות הכוללות תמונות הנזקים. כמו כן הוגשו הודעות הנהגים, הושמעה הקלטת שיחה בין הצדדים, והוגשו תמונות מקום התאונה.

לאחר בחינת העדויות ועיון בראיות, אלה מסקנותיי:

1. אכן המדובר בכביש צר ומפותל, כך עולה מגרסאות שני הצדדים ומתמונות שהגיש התובע. עם זאת, נראה בבירור כי ככל ששני הנהגים פועלים בזהירות ונצמדים לימין הדרך, יכולים היו לחלוף זה על פני האחר, בבטחה.
2. הנתבעת העידה באופן מהוסס, ואישרה, גם אם בשפה רפה, כי ייתכן בהחלט שלא נצמדה לימין, אלא נסעה במרכז הכביש, באופן מסוכן. למסקנה זו ניתן להגיע לפי תשובתה לשאלה ישירה בעניין זה, בה לא שללה נסיעה במרכז הכביש אלא רק אמרה "זה פיתול קשה".
3. חיזוק נוסף להתרשלות הנתבעת יש בשיחה המוקלטת, שם היא מאשרת ולו בשפה רפה כי במקום התאונה נטלה אחריות, ואף בעת השיחה עצמה, אינה שוללת כי לא נצמדה לימין הדרך.
4. אם לא די באמור, הנתבעת מאשרת כי רכבה שפשף את רכב התובע לכל אורך הדופן, והמשיך בנסיעה עד שנעצר רק כעבור כמה עשרות מטרים. מכך יש להסיק כי הנתבעת נהגה במהירות גבוהה בהרבה מן הנדרש על פי תנאי הדרך, לכן הצליחה לבלום רק במרחק רב יחסית.
5. הנתבעת היתה בעת התאונה במעמד של נהגת חדשה, היות שהיא ילידת שנת 1994 וקיבלה את רישיון הנהיגה ביום 16.11.14. לעומת זאת, התובע הוא נהג וותיק יותר.
6. כל הנימוקים הללו מובילים למסקנה לפיה האחריות העיקרית לתאונה רובצת לפתחה של הנתבעת.
7. לא מצאתי טעם לקבל את טענת הנתבעת לפיה ייתכן שאף התובע לא נצמד לימין הדרך. טענה זו לא עלתה מפי הנתבעת בסמוך לאחר התאונה, ולא בא זכרה בהודעת הנהג מטעמה. לראשונה הופיעה הטענה בשלב מאוחר, בשיחה הטלפונית, ועולה מן השיחה כי גרסה זו היא פרי שיחות שערכה הנתבעת עם אחרים, לאחר התאונה. למול זה, התובע טען מן הרגע הראשון כי נצמד לימין הדרך.
8. לצד האמור, לאחר בחינת הראיות, אני סבורה כי יש להטיל אף על התובע מקצת האחריות. למסקנה זו אני מגיעה נוכח עדותו לפיה רכבו התהפך על צדו כתוצאה מן ההתנגשות. לדעתי, שעה שהנזקים בשני הרכבים לא מעידים על התנגשות בעוצמה גבוהה במיוחד, תוצאה דרמטית שכזו יכולה היתה להיגרם רק אם רכב התובע נע לעבר רכב הנתבעת במהירות גבוהה משנטען, כך שהכוח הצנטריפוגלי שנוצר כתוצאה מן המהירות בעיקול, הביא להתהפכותו. לדעתי, אילו נהג התובע במהירות נמוכה יותר, אזי גם אם לא היתה התאונה נמנעת, היו תוצאותיה מינוריות יותר.

נוכח כל הנימוקים הללו, אני מוצאת לנכון לחלק את האחריות בין הצדדים כך שהנתבעים יישאו ב-70% מן האחריות ואילו התובע יישא ב-30% מן האחריות.

על כן, אני מורה כי בתביעה העיקרית ישלמו הנתבעים לתובע, סך של 12,380 ₪, בצירוף אגרה כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך 2,173 ₪. בהתאמה, בתביעה שכנגד ישלמו הנתבעים לתובעת, סך של 2,015 ₪, בצירוף אגרה בסך 374, ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ח, 06 מאי 2018, בהעדר הצדדים.