התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה על סך 13,000 ₪ (להלן: "התביעה העיקרית").

הנתבע 1 הגיש נגד התובע תביעה שכנגד (להלן: התביעה שכנגד").

הרקע לתביעות ההדדיות הינו סכסוך שנתגלע בין הצדדים בעקבות השכרת נכס שבבעלות התובע לנתבעים. הנכס נמצא ברחוב המעפילים 10/2 באר שבע (להלן: "הנכס"/"הדירה").

לטענת התובע בתיק העיקרי, הושכר הנכס לנתבע מס' 1 על פי הסכם שכירות שנחתם ביום 21.9.15 (להלן: "הסכם השכירות לנתבע 1"/ "הסכם שכירות 1").

לטענת התובע ביום 10.6.16 ביקש הנתבע 1 לחזור ולהתגורר עם הוריו. הנתבע 1 הביא שוכר חילופי הוא הנתבע מספר 2. נתבע 2 חתם על הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות לנתבע 2"/ "הסכם שכירות 2").

הסכם השכירות 2 נחתם בנוכחות נתבע מספר 1 במעמד החתימה העביר נתבע 2 לתובע 1,900 ₪ במזומן עבור חודש יוני 2016.

לטענת התובע, במעמד החתימה על הסכם שכירות 2 הובהר לנתבעים כי עד לקבלת שיק ביטחון מנתבע 2 עדיין נתבע 1 הוא זה שאחראי לכל דבר ועניין בנוגע לשכירות.

לטענת התובע, הנתבע 2 נעלם ללא מתן הודעה ולא המציא שיק ביטחון.

עוד לטענת התובע, נתבע 1 השאיר בנכס את הציוד האישי שלו לארבעה חודשים למרות שהתבקש לפנות את הנכס. עוד לטענת התובע, לאחר ארבעה חודשים השכיר את הנכס לצד ג' והנתבע 1 דרש מצד ג', להגיע מיד ולפתוח לו את הנכס על מנת שיקח את חפציו.

התביעה היא על סך 13,000 ₪ שכוללת 4,000 ₪ בגין הפרת חוזה לפי סעיף 22 לחוזה, אי תשלום שכירות בגין ארבעה חודשים לפי 1,900 ₪ לחודש, הפרש שכר דירה לצד ג' בסך של 200 ₪ לחודש שכן הדירה הושכרה לצד ג' ב- 1,700 ₪ לחודש. סך הכול 200 ₪ כפול 8 שווה 1,600 ₪.

ניכוי תשלומים שנתבע 1 שילם לעירייה בסך 1,000 ₪.

הוצאות משפט בסך 800 ₪.

כאמור, הנתבע 1 הגיש תביעה שכנגד על סך 33,400 ₪. בכתב התביעה שכנגד מציין הנתבע 1 כי אכן התקשר עם התובע בהסכם שכירות במפורט לעיל, הסכם השכירות שנקרא לעיל "הסכם שכירות לנתבע 1".

לטענת הנתבע 1 הוא לא נדרש להמציא שיק ביטחון כפי שציין התובע בכתב התביעה. עוד לטענת הנתבע 1, הדירה נמסרה לו ע"י התובע בסיום השיפוצים ובזמן שלא הייתה ראויה למגורים.

עוד לטענת הנתבע 1, הוסכם ששכר הדירה יהיה בסך 1,800 ₪ ולא 1,900 ₪(כפי שמצוין בחוזה השכירות 1) וזאת בתמורה לכך שהנתבע 1 יטפל בחשבונות מול הרשויות עבור התובע.

יחד עם זאת, לטענת הנתבע 1, נדרש בסופו של דבר ע"י התובע לשלם 1,900 ₪ לחודש ולדבריו דמי השכירות אינם כוללים חשמל בניגוד למוסכם לסעיף 12 לחוזה לפיו הסך של 1,900 ₪ כולל מים, חשמל וארנונה.

עוד לטענת הנתבע 1 בתביעה שכנגד, הפך להיות אב הבית ואיש התחזוקה של יחידות הדיור של התובע ואף הובטח לו תשלום עבור כך, התובע לא שילם לו מאומה.

התובע מציין כי אכן בחודש מאי ביקש הנתבע 1 לעזוב את הנכס על מנת לחזור להתגורר בבית הוריו והתובע הסכים לכך בתנאי שיכנס דייר בנעליו.

בהתאם לכך, לטענת הנתבע 1 הוא עזב את יחידת הדיור בסוף חודש יוני 2016 לאחר ששילם את כל חובו לתובע כולל חובות לתשלומי רשויות, מים, חשמל וארנונה. לכתב התביעה שכנגד צירף הנתבע 1 קבלות על התשלום.

עוד לטענת הנתבע 1, המציא דייר חילופי הוא הנתבע 2, שגם ערך חוזה עם התובע וחתם עליו כפי שצוין לעיל, "הסכם השכירות מספר 2".

לטענת הנתבע1 דרש מהתובע להסיר את שמו של הנתבע 1 מחשבונות המים והחשמל מאחר ופרע את כל חובותיו ושילם את שכר הדירה אך התובע סרב והפך אותו לבן ערובה עקב עזיבת נתבע מספר 2 את הנכס. בסופו של דבר נאלץ נתבע 1 לשלם סך של 787 ₪ על מנת לבטל עיקולים שעוקלו על חשבונו. עקב כך, דורש הנתבע מהתובע את הסכומים שלהלן:

787 ₪ עבור ארנונה ששילם.

800 ₪ ששילם במזומן על מנת להשתחרר מהיחידה בחודש יוני 2016.

דמי תיווך בסך 1,900 ש"ח עבור דיירת שהמציא התובע.

הפרש של 100 ₪ לחודש כפול 10 חודשים בגין דמי שכירות ששילם בייתר (1,900 ₪ במקום 1,800 ₪).

טיפול ושמירה כאב בית ביחידות הדיור עבור שבעה חודשים לפי 2,500 ₪ לחודש. סך הכול 17,500 ₪.

מיטה ומקרר של הנתבע שנשארו בנכס עבור דייר חילופי שהיה, דמי שימוש בסך 1,000 ₪ לחודש כפול 12 חודשים. סך הכול 12,000 ₪.

עוגמת נפש בסך 3,000 ₪.

סך הכול 33,400 ₪.

התובע והנתבע 1, הגישו כל אחד כתבי הגנה נגד התביעות ההדדיות.

במעמד הדיון ביום 04.06.17 חזרו הצדדים על טענותיהם.

דיון:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובפרוטוקול הדיון, מצאתי לנכון לקבוע כדלהלן:

התביעה העיקרית:

בהסכם השכירות עם הנתבע 1 נאמר בסעיף 12: "דמי השכירות עבור המושכר ועבור התכולה כמפורט בסעיף 6 לעיל, הינם 1,900 ₪ לחודש כולל מים, חשמל וארנונה".

הנתבע 1 טוען כי זה הסכום ששילם כשכר דירה. אומנם לדבריו הסכים התובע להוריד את התשלום ל-1,800 ₪ אם הנתבע יטפל בחשבונות, אך בסופו של דבר לטענתו שילם את הסכום הכולל של 1,900 ₪. על טענה זו חזר הנתבע 1 גם בכתב התביעה שכנגד (ראה סעיף 14 לתביעה שכנגד).

בתביעה העיקרית מציין התובע כי ניכה מהנתבע 1 1,000 ₪ על התשלומים ששילם הנתבע לעירייה ועבור מים.

עוד לטענת התובע בתביעה העיקרית, מאחר ונתבע 1 עזב את הנכס ארבעה חודשים לפני תום השכירות והדירה הושכרה מחדש לשוכר אחר בסכום של 1,700 ₪ הרי שהוא תובע מהנתבע הפרש של 200 ₪ עבור שמונה חודשי שכירות בסך של 1,600 ₪. בעניין זה התביעה לא ברורה כלל. אם הנתבע אכן עזב את הדירה ארבעה חודשים לפני תום השכירות מדוע התובע דורש ממנו הפרש של 200 ₪ עבור שמונה חודשים.

ההסבר לכך הינו בכך שלטענת התובע כאמור לעיל, הנתבע שילם רק 1,800 ₪ ולא 1,900 ₪ וזאת לאורך כל התקופה ששהה בנכס.

כאמור לטענת הנתבע 1 הן בכתב ההגנה והן בתביעה שכנגד, אומנם הייתה הצעה לפיה הוא ישלם 1,800 ₪ לתובע במקום 1,900 ₪ כנגד ביצוע עבודות במזגנים וטיפול בתשלומים מול הרשויות, אך בסופו של דבר הוא שילם סך של 1,900 ₪ כל חודש שסכום זה כולל לפי סעיף 12 מים, חשמל וארנונה.

התובע לא צרף כל ראיה בכתב לפיה הסכים להוריד לנתבע את שכר הדירה לסך של 1,800 ₪. הנטל על התובע בעניין זה.

עיון בכל המסמכים שהגישו הצדדים לתיק בית המשפט הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד, מלמד כי לא נחתם כל הסדר בכתב בין התובע לנתבע 1 לפיו שכר הדירה יעמוד על סך 1,800 ₪ במקום 1,900 ₪ וזאת כנגד ביצוע עבודות של הנתבע עבור התובע.

מכאן לאור האמור לעיל, מאחר והנטל על התובע להוכיח את טענתו, אני קובעת כי בעניין של תוספת של 200 ₪ לחודש עבור הפרש שכר דירה למשך שמונה חודשים שמסתכם ב-1,600- ₪ אני דוחה את התביעה של התובע בעניין זה, שכן לא הוכח בפניי כי הנתבע 1 שילם 1,800 ₪ במקום 1,900 ₪.

לעניין טענת התובע בתביעה העיקרית על הפרת הסכם השכירות ותשלום של ארבעה חודשי שכירות בסך של 1,900 ₪ לחודש. כאמור התובע ציין כי הנתבע אכן המציא שוכר חלופי, אשר אתו נחתם הסכם שכירות שצוין לעיל כהסכם השכירות 2.

לטענת התובע במעמד החתימה על הסכם השכירות 2 הובהר לנתבע 1 ו-2 ע"י התובע כי כל עוד לא קיבל התובע שיק ביטחון מהנתבע 2, הנתבע 1 אחראי "לכל דבר ועניין".

גם בעניין זה מכחיש הנתבע 1 מכל וכל כי היה תנאי מפורש שהנתבע 1 ממשיך להיות אחראי כל עוד לא הומצא שיק ביטחון ע"י נתבע 2.

לטענת הנתבע 1, המציא שוכר חלופי אשר נפגש עם התובע ובין השוכר החלופי לתובע נחתם הסכם שכירות. לטענת התובע כאשר הציג את הנתבע 2 לפני התובע, התובע אישר את הנתבע וחתם אתו על החוזה ובאותו מעמד שילם לו הנתבע 2 סך של 1,900 ₪ עבור החודש הראשון.

יצוין כי הסכם השכירות עם נתבע 2 צורף לכתב התביעה.

הנתבע מספר 1 מכחיש מכל וכל כי היה תנאי מפורש בינו לבין התובע לפיו עד שלא יוצג שיק ביטחון, הנתבע מספר 1 אחראי לכל דבר ועניין.

בפני שתי גרסאות, כאשר הנתבע 1 מכחיש את גרסת התובע בנוגע לשיק הביטחון.

הנטל על התובע להוכיח את טענתו, אין כל הסכם מפורש בכתב בינו לבין הנתבע 1 לגבי התנאי של הצגת שיק ביטחון.

התובע חתם על הסכם שכירות עם הנתבע 2 וגם קיבל תשלום עבור החודש הראשון ועל כן אין מנוס מלקבוע כי ככל שמדובר בהפרת הסכם השכירות 1 לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע 1 הפר את חוזה השכירות ועל כך תביעתו של התובע נגד נתבע 1 בגין הפרת ההסכם ואי תשלום של ארבעה חודשי שכירות בסך כולל של 7,600 ₪ - נידחת.

מכל האמור לעיל, ככל שמדובר בתביעה של התובע נגד נתבע 1 על כל מרכיביה - אני דוחה את התביעה של התובע ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבע 1 בסך של 500 ₪.

לגבי התביעה של התובע בתביעה העיקרית נגד הנתבע 2 :

מעיון בהזמנות שבוצעו עולה כי הנתבע 2, מר ליאור ספיר, קיבל הזמנה כדין.

הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון.

אשר על כן, אני מחייבת את נתבע 2 לשלם לתובע: 4,000 ₪ בגין הפרת חוזה, 5,700 ₪ עבור שלושה חודשי שכירות, 500 ₪ הוצאות משפט. סך הכול 10,200 ₪.

לגבי התביעה שכנגד:

בתביעה שכנגד יקרא להלן: הנתבע 1 " התובע שכנגד" והתובע יקרא "הנתבע".

בתביעה שכנגד מפרט התובע שכנגד, בסעיפים 32 עד 36 את הסכומים הנתבעים על ידו.

לגבי הסך של 1,587 ₪ - בעניין זה טוען התובע שכנגד כי בחודש יוני 2016 שילם את כל חובו לנתבע כולל החובות לרשויות מים, חשמל וארנונה. בעניין זה צרף התובע שכנגד קבלות לפיהן שילם 776 ₪ ארנונה למחיקת שמו בעירייה כדייר וכן לדבריו 800 ₪ נוספים על מנת להשתחרר מהחוזה השכירות.

כפי שכבר ציינתי לעיל בעניין התביעה העיקרית, קבעתי כי התובע שכנגד שילם לנתבע 1,900 ₪ לחודש על פי סעיף 12 להסכם השכירות 1 שסכום זה כולל תשלום עבור מים, חשמל וארנונה.

התשלום ששילם התובע שכנגד בסך 787 ₪ לעירייה על מנת להסיר את שמו כדייר וכן הסכום על סך 800 ₪ ששילם לנתבע המסתכמים יחד בסכום של 1,587 ₪ הם סכומים שעל הנתבע להחזיר לתובע שכנגד.

לעניין הסכום של 1,900 ₪ בעניין דמי תיווך עבור הבאת דיירת בשם אלינור כחלון - התובע שכנגד לא הציג לבית המשפט כל הסכם תיווך בינו לבין הנתבע לפיו על הנתבע יהיה לשלם לו דמי תיווך. הנטל על התובע שכנגד בעניין זה ועל כן אני דוחה את התביעה בעניין דמי התיווך.

לעניין התביעה על סך 700 ₪ הפרשים בתשלום דמי השכירות – קבעתי כי דמי השכירות שסוכמו בין הצדדים בחוזה הינם 1,900 ₪ בחודש. הצדדים לא הציגו לבית המשפט אישור בכתב לפיו דמי השכירות יעמדו על סך 1,800 ₪ ובהעדר הסכם כתוב לעניין זה אני דוחה את התביעה של התובע שכנגד לתשלום סך של הפרש של 700 ₪ עבור תשלום דמי שכירות.

לגבי התביעה על סך 17,500 ₪ עבור דמי אחזקה ואב בית – גם בעניין זה לא הציג התובע שכנגד כל הסכם מפורש בכתב שהוא אמור לקבל מהנתבע 2,500 ₪ לחודש עבור ניקיון ומתן שירותים ליחידות. בהעדר הסכם כתוב בעניין זה אני דוחה את התביעה.

עבור הסך של 12,000 ₪ דמי שימוש לגבי מיטה ומקרר של הדייר החדש שנכנס לדירה של הנתבע – גם בעניין זה לא הוצג כל הסדר או הסכם ועל כן התביעה נידחת.

התביעה על עוגמת הנפש ופיצויים לדוגמה גם היא נידחת.

מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע לשלם לתובע שכנגד סך של 1,587 ₪ בלבד בצירוף הוצאות משפט בסך 500 ₪. סך הכול 2,087 ₪.

לסיכום:

בתביעה העיקרית:

א. לגבי הנתבע מספר 1 אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות משפט בסך 500 ₪.

ב. לגבי הנתבע מספר 2, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 10,200 ₪ כולל הוצאות משפט.

בתביעה הנגדית:

אני מחייבת את הנתבע, לשלם לתובע שכנגד סך של 1,587 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 500 ₪. סך הכול 2,087 ₪.

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ז, 28 יוני 2017, בהעדר הצדדים.