הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1. ביום 15.12.14, בשעות הבוקר, יצא אליקים שחם ז"ל (להלן: "המנוח") מביתו לחניון משאיות המצוי בפינת הרחובות מוטה גור וביאליק ברעננה, שם חנתה המשאית שבבעלותו (להלן: "המשאית"). בחלוף מספר שעות, מצא עובר אורח את המנוח שרוע על הקרקע סמוך לדלת המשאית, כשהכרתו מעורפלת והוא חבול. המנוח פונה לבית החולים, שם הוא הורדם והונשם ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ. במהלך האשפוז, מצבו של המנוח הלך והתדרדר עד שביום 13.01.15 הוא נפטר.

2. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא בשאלה האם הפגיעה של המנוח שהובילה לפטירתו, באה בגדרי "תאונת דרכים" שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), וכפועל יוצא מכך הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת שביטחה את המשאית במועד האירוע, או שמא המנוח לא נפגע בדרך הבאה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

3. התובעים טענו בכתב התביעה, כי עובר האורח שמצא את המנוח, מצא אותו כשהוא שרוע על הארץ, בסמוך לדלת המשאית, כאשר דלת המשאית פתוחה ומנוע המשאית פועל. נטען, כי הסבירות היא שהמנוח נפל מהמשאית במהלך עלייה אליה או ירידה ממנה. הם הצביעו בעניין זה, גם על החבלות שנמצאו בגופו של המנוח מיד לאחר האירוע: חשד לשבר בחוליה 6c בעמוד שדרה צווארי ושפשוף בזרוע שמאל – כמחזקים את המסקנה שהמנוח נפגע בעת נפילה מהמשאית. מנגד, טענה הנתבעת, כי אין כל ראייה כי המנוח נפל מהמשאית. מותו, כך נטען, הוא תוצאה של נסיבות שאינן מהוות "תאונת דרכים" לפי החוק.

המסכת הראייתית

4. התובעים, הצטיידו בעדותה של אלמנת המנוח, גב' רינה שחם. ברם, בעדות זו לא היה כדי ללמד דבר אודות נסיבות פגיעתו של המנוח, שכן היא לא נכחה במקום וכל דבריה אודות האירוע, היו מתוך דברים ששמעה ומסברה. מעדותה ניתן היה רק ללמוד שמועד יציאת המנוח מהבית לעבר החניון בו חנתה המשאית היה סמוך לשעה 10:00. עובר האורח שמצא את המנוח ודיווח על כך למוקד מגן דוד אדום, לא אותר וממילא גם לא העיד אודות האירוע.

5. למעשה, הראיות היחידות שמהן ניתן ללמוד על האירוע, ועל הנסיבות שהביאו לכך שהמנוח נמצא שרוע על הקרקע ליד המשאית, הן השיחה של עובר האורח שמצא את המנוח מוטל על הקרקע למגן דוד אדום; הדו"ח שמילא צוות האמבולנס שהוזעק למקום ופינה את המנוח לבית החולים; והמסמכים הרפואיים המלמדים על הפגיעות שנמצאו בגופו של המנוח עם הגעתו לבית החולים.

6. מתמלול שיחתו של עובר האורח למוקד מד"א (מוצג 6 בתיק מוצגי התביעה) עולה כי הוא דיווח על כך ש"בן אדם נפל מהקבינה של המשאית, משאית גדולה". בהמשך ציין: "דחוף, הוא בן אדם מבוגר הוא נפל מפרכס כבר...".

7. בדו"ח שמילא צוות האמבולנס (מוצג 5 בתיק מוצגי התביעה) נרשם כי "לדברי עובר אורח ראה שהאדון ירד מהמשאית וככל הנראה פירכס...". עוד נלמד מהדו"ח כי עובר האורח התקשר למד"א ודיווח על מציאת המנוח שרוע על הקרקע בשעה 11:51.

8. יצוין, כי לטענת התובעים בכתב התביעה, כי עובר האורח מצא את המנוח שרוע ליד המשאית, כשדלת המשאית פתוחה והמנוע שלה פועל, לא נמצאה כל אסמכתא. אלמנת המנוח ציינה בהודעתה במשטרה מיום 20.03.16, כי הרופאים שטיפלו בבעלה אמרו לה כי דלת המשאית הייתה פתוחה, אך ברי כי לא ניתן לסמוך על עדות זו, בפרט כשגם הרופאים, שלכאורה מסרו לה מידע זה, לא נכחו בחניון.

9. הדוחות הרפואיים שהוגשו מלמדים על שבר בחוליה 6C וסימני שפשוף בזרוע שמאלית, אותה גם לא הזיז בעת שהגיע לבית החולים. מהדוחות גם עלה, כי חרף כלל הבדיקות שנעשו לו עם קבלתו לבית החולים ובמהלך אשפוזו, בכלל זה בדיקות דם, MRI ו-CT, לא עלה כי המנוח עבר התקף לב, אירוע מוחי, או שהסוכרת ממנה סבל עמדה בבסיס האירוע בגינו פונה לבית החולים, כמו גם כל מחלה אחרת.

דיון והכרעה

שאלת האחריות – "תאונת דרכים"?

10. אין ספק, כי הנטל להוכיח את נסיבות פגיעתו של המנוח מוטל על התובעים. כדי לזכות בתביעתם, עליהם להוכיח, הן את הטענה כי המנוח נפל בעת עלייתו למשאית או בירידתו ממנה, והן – במידה ויעלה בידם להוכיח את הנפילה - את הקשר הסיבתי בין הנפילה לנזק. די נהיר כי בנסיבות העניין, במידה וייקבע כי עלה בידי התובעים להוכיח כי המנוח נפל בעת עלייתו למשאית או בירידתו ממנה, אזי יש לקבוע כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, הכוללת כחלק מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" הנדרש להגדרת אירוע כתאונת דרכים, גם כניסה לתוך רכב או ירידה ממנו (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, 2011), עמ' 179 ואילך). בנוסף, אם ייקבע כי המנוח נפל בעת עלייתו או ירידתו מהמשאית, אזי יש לקבוע כי החבלות שנמצאו על גופו, ומצבו הרפואי שתועד על ידי צוות מד"א ולאחר מכן על ידי רופאי בית החולים, מצב רפואי שבסופו של דבר הביא לפטירתו, הם תוצאה של נפילה זו. שכן, בשלב זה, של הוכחת קשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לנזק, יש מקום להקל עם התובעים ברמת ההוכחה (ראו: ע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.05.13); ת"א (מחוזי-חי') 942/94 עזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו, 18.12.07)).

11. השאלה העיקרית היא אפוא, האם התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם, בשלב הראשון, להוכיח – במאזן הסתברויות – כי המנוח נפגע כתוצאה מנפילה בעת שעלה מהמשאית או בירידה ממנה. לטעמי, התשובה לשאלה זו חיובית.

12. הנה כי כן, המנוח נמצא מוטל לצד המשאית. כך עולה מדו"ח מד"א, וכך עולה מדבריו של עובר האורח בשיחתו עם מוקד מד"א. אכן, איני סבור כי ניתן ללמוד מתוכן שיחתו, כי הוא אכן ראה בעצמו את המנוח נופל מהמשאית, שכן אפשר שדבריו "בן אדם נפל מהקבינה של המשאית, משאית גדולה", לא היו תיאור של מה שראה, אלא פרשנות שלו לכך שראה את המנוח מוטל על הקרקע לצד דלת המשאית. מתיק החקירה של המשטרה עולה כי אף שזהותו של עובר האורח הייתה ידועה למשטרה, אך הוא לא מסר גרסה לאחר שניסיונות המשטרה ליצור עמו קשר, לא צלחו. בתיק החקירה נרשם כי עובר האורח שמסר את ההודעה על האירוע למד"א הוא "עבריין בעל עבר פלילי עשיר בתחום הסמים ואין לצפות כי יגיע לחקירה או ימסור עדות גם אם יאותר". כך או כך, עובר האורח לא העיד בבית המשפט, ועל כן לא ניתן לעמוד על מצב הדברים לאשורו. בכל מקרה, למצער, מדובר בהסקת מסקנה של עובר האורח ממקום מציאתו של המנוח, ומכאן כי גם אם עובר האורח לא ראה את הנפילה, הוא ראה את המנוח מוטל על הקרקע מתחת לדלת המשאית.

13. בנסיבות אלו, בהן המנוח נמצא מתחת לדלת המשאית, ולא נמצאה כל סיבה רפואית דוגמת התקף לב, אירוע מוחי, סוכרת וכיוצ"ב בבדיקות שבוצעו לו מיד לאחר מכן, כשמאידך נמצא שבר בחוליה 6C, הרי שניתן לקבוע, למצער במאזן הסתברויות, כי המנוח נפגע כתוצאה מנפילה. השבר ותוצאות הנפילה גם מובילים למסקנה, במאזן הסתברויות, כי הנפילה לא הייתה ממצב של עמידה על הקרקע או הליכה עליה, אלא נפילה מגובה – בעלייה למשאית או בירידה ממנה.

14. מכלול נסיבות אלו, של המקום בו נמצא המנוח ותוצאות הבדיקות הרפואיות והגופניות, יש בהן לבדן, כדי להרים את הנטל להוכיח כי המנוח נפל בעת עלייה למשאית או ירידה ממנה. מה גם, שמסקנה זו – מתחזקת משאר הראיות: אמירתו של עובר האורח אודות נפילת המנוח, שקיימת אפשרות שפרשנות דבריו היא שהוא אכן ראה את הנפילה, פרשנות המתחזקת מתוך הרשום בדו"ח מד"א כי "לדברי עובר אורח ראה שהאדון ירד מהמשאית וככל הנראה פירכס".

15. אכן, שתי ראיות אלו משקלן אינו גבוה, ושל השנייה אף פחות במידה ניכרת מהראשונה, בהיותה עדות שמועה על גבי עדות שמועה, ובפרט שרושם הדו"ח, אותו על פניו ניתן היה לאתר, לא זומן למתן עדות (הגם שההנחה היא כי גם לוּ היה מתייצב לא היה זוכר לומר דבר על אותם דברים שתיעד לפני חמש שנים). ברם, כאמור, גם ללא עדויות אלו, הורם הנטל להוכיח כי המנוח נפל מהמשאית, ואותו משקל מועט שיש לייחס לעדויות אלו, מצטרף למשקל שהיה בו די להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה.

16. משהגעתי למסקנה כי המנוח נפגע בעת שעלה למשאית או ירד ממנה, ומדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יש לקבוע כאמור, כי חבלתו מנפילה זו היא זו שהביאה בסופו של יום לפטירתו, בשים לב לתיעוד הרפואי שהוגש. משכך, הנתבעת, שאין מחלוקת כי ביטחה את נושאי המשאית בביטוח חובה, חבה בתשלום נזקי התובעים.

מכאן אפוא, לאומדן הנזקים.

אומדן הנזקים

גם בעניין זה המחלוקות בין הצדדים מצומצמות.

כאב וסבל

17. על הפיצוי בגין כאב וסבל, לא הייתה מחלוקת. שיעור הפיצוי לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, הוא 46,140 ₪.

אובדן הכנסה

18. כמו כן, הצדדים הסכימו כי ההפסד החודשי לעיזבון בניכוי ידת המנוח במועד התאונה עמד על סך של 2,853 ₪ לחודש וכי סכום ההפסד החודשי של העיזבון בניכוי ידת המנוח לאחר שהמנוח היה מפסיק לעבוד עמד על סך של 1,148.5 ₪. המחלוקת הייתה באשר למועד בו היה המנוח מפסיק לעבוד.

19. התובעים טענו כי התובע, שהיה בן 76 וחצי במועד התאונה, היה מתמיד בעבודתו עד גיל 85, ועל כן יש לחשב הפסד של 2,853 ₪ לחודש עד לגיל זה. לאחר מכן, יש לחשב הפסד של 1,148.5 ₪ לחודש (ידת המנוח נוכח הכנסתו מגמלת זקנה בלבד) לתקופה של 4 שנים נוספות, מאחר ותוחלת החיים של המנוח במועד התאונה הייתה עד גיל 89. מנגד הנתבעת טענה כי יש לערוך את החשבון באופן המניח שהמנוח היה ממשיך לעבוד עד גיל 78 בלבד. וכי תוחלת החיים של המנוח במועד התאונה הייתה עד גיל 87.

20. בעניין זה, יש צדק עם הנתבעת, שבהעדר ראייה, ההנחה היא כי המנוח לא היה עובד עוד שנים רבות כנהג משאית, וודאי לא משאית גדולה, בה הוא נהג במועד התאונה. אם כי, גם ההנחה כי הוא היה עובד רק עוד שנה וחצי כנהג, מבלי שהונחה ראייה בדבר קושי ספציפי שהיה קיים במועד התאונה, אינה מבוססת. הצדדים לא הביאו ראיות של ממש בעניין זה, לכאן או לכאן. לא באשר למצבו הבריאותי שיש בו ללמד עד כמה היה ממשיך בעבודתו, ולא באשר להכנסותיו מעבודה זו, האם היו בירידה או שמא היו יציבות, וכיוצ"ב ראיות. בנסיבות אלו, אין אלא להכריע על דרך האומדנא, ואני סבור כי יש להעריך את גיל סיום העבודה של המנוח, לוּ היה נותר בחיים, בגיל 80.

21. בשים לב לכך הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 139,794 ₪ לעבר (מיום 15.12.14 עד יום 1.01.18 – 36.5 חודשים X 2,853 ₪ = 104,135 ₪, בצירוף הצמדה וריבית ממחצית תקופה = 109,576 ₪; מיום 1.01.18 עד להיום – 26 חודשים X 1,148.5 ₪ = 29,861 ₪, בצירוף הצמדה וריבית ממחצית תקופה = 30,218 ₪) וסך של 51,864 ₪ לעתיד (51 חודשים [תוחלת חיים עד גיל 86.5], לפי מ.ה. 45.178 X 1,148 ₪).

שירותי בעל

22. מחלוקת נוספת התגלעה באשר לפיצוי בגין הפסד שירותי בעל, אשר לשיטת התובעים עומד על סך של 171,985 ₪, על יסוד חשבון של 1,800 ₪ לחודש עד גיל 85; בעוד שלשיטת הנתבעת אין מקום לפסוק לתובעים דבר בראש נזק זה, נוכח גילו של המנוח, ובהעדר כל ראייה כי לעניין היעזרותה של אלמנת המנוח בשירותי בעלה ולא הובאה כל ראייה בדבר הוצאות שהוציאה האלמנה עבור עזרה בבית לאחר מות בעלה.

23. בשים לב למה שנקבע בפסיקה באשר לטווח הפיצויים הנפסקים בראש נזק זה (ראו למשל: ע"א 4574/11 בעניין עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד), אני סבור כי הסכום בו נקבו התובעים הוא סכום סביר וראוי, היינו סך של 172,000 ₪.

הוצאות קבורה ואבל

24. בנוסף, יש לפסוק הוצאות קבורה ואבל 12,000 ₪ כמקובל.

סיכום

25. מאחר וכאמור, המנוח נפגע בתאונת דרכים על הנתבעת לפצותו. סכום הפיצוי מגיע לכדי סך של 421,798 ₪, הכולל: כאב וסבל – 46,140 ₪, אובדן הכנסה לעבר ולעתיד – 191,658 ₪, שירותי בעל – 172,000 ₪, והוצאות אבל וקבורה – 12,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את הגמלה ששולמה ושתשולם לאלמנה, המגיעה לפי חוות הדעת האקטוארית, שהוגשה ביום 11.03.20 (בהתאם לפסק הדין בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' פלוני (פורסם בנבו, 8.08.19), פסקה 75) לסך של 155,109 ₪.

על הנתבעת לשלם אפוא, לתובעים סך של 266,689 ₪, ועליו יש להוסיף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 40,563 ₪.

ניתן היום, כ"ג אדר תש"פ, 19 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.