1. לפני תביעה שהוגשה על ידי התובע ובה עתר לסעד של צו מניעה, במסגרתו בקש כי בית המשפט יורה לנתבע להימנע מלהשתמש במחסן לצורך מגורים או מלהשתמש בלעדית וללא רשות בשטחים שאינם שייכים בלעדית לנתבע.

טענות התובע

1. התובע הינו הבעלים של שתי דירות בבניין הידוע כגוש 7024 חלקה 125 ברחוב למרטין 5 יפו תל אביב. הבית מורכב ממבנה אחד בן 3 קומות ובו 3 דירות ומחסן.
2. הבית נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים והרכוש המשותף של הבית קיבל את מספר המשנה 125/5.
3. הנתבע הינו הבעלים הרשום של תת חלקה מספר 2 בבית הנמצאת בקומת הקרקע.
4. תת החלקה שבבעלות הנתבע מוגדרת ומיועדת על פי צו הבית המשותף לשמש כמחסן, ועל פי דין חל איסור בשימוש במחסן כמגורים.
5. לתובע נודע כי הנתבע משתמש במחסן לצורך מגורים, תוך ביצוע עבירת בניה ופלישה לשטחים משותפים או ציבוריים.
6. הפיכת המחסן לדירת מגורים מהווה הפרת חובה חקוקה וגורמת לתובע נזקים רבים כגון, הגדלת הוצאות החזקת הבית המשותף, מטרדים יומיומיים שנוצרים בעצם נוכחותם של דיירים נוספים, עומס נוסף על מערכת הביוב והמים, ירידת ערך של כל דירה עקב הגדלת מספר יחידות בבית המשותף, פגיעה בפוטנציאל בניה עתידית בבניין והגדלת הלחץ באזור החניה והשימוש הסביר בו.

טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע, טענות התביעה התיישנו או לחילופין חל עליהן שיהוי.
2. לטענת הנתבע, התנהל בין הצדדים מו"מ למכירת דירת הנתבע לתובע ומשהמו"מ נכשל החליט התובע להתיש את הנתבע באמצעות שימוש לרעה בהליכי משפט, כדי לאלץ את הנתבע למכור לו את הדירה במחיר בו מעוניין התובע.
3. התובע בעצמו פולש ומחזיק ברכוש המשותף, הוא השתלט על חלקים שלמים בקומת הקרקע תוך הרחבת הנכס שלו, חסם גישה לשביל הבניין תוך הפיכת החצר והשביל לחצר פרטית שלו והכל תוך מניעת שימוש מאחרים. בנוסף, סגר התובע מרפסת-חצר.
4. התובע זייף את חתימת הנתבע על בקשה להיתר בניה.
5. זאת ועוד, התובע חילק את הדירה שברשותו לשתי דירות מפוצלות ללא היתר כדין.
6. הבניין נשוא התביעה נבנה טרם קום המדינה, כאשר בקומת הקרקע היו מאז ומעולם שתי דירות שנקנו כיחידה אחת מחברת "עמידר" על ידי המחזיקים באותה תקופה ליאון ואורה פרחי, הורי הנתבע, ולאה אלקוסר ז"ל. הסכם הרכישה מיום 21.1.73 צורף לכתב ההגנה.
7. לימים, הגב' אלקוסר ז"ל מכרה את חלקה בנכס לליאון ואורה פרחי.
8. ליאון, מסגר במקצועו, ניהל מסגרייה מתוך חדר אחד של הדירה וביתר הדירה התגוררו אורה וליאון, כמפורט בתשריט שצורף להסכם המכר עם "עמידר", אשר צורף כאמור לכתב ההגנה.
9. לליאון היה רישיון זמני לניהול מסגרייה בחלק מהדירה ולאחר שפג תוקפו חזר החדר לשמש למגורים בלבד.
10. ליאון ואורה העבירו חלק מהנכס לנתבע.
11. בעקבות הסתבכותו הכלכלית של ליאון, אביו של הנתבע, נמכר חלק מהנכס בקומת הקרקע לתובע, באמצעות כונס נכסים.
12. עתה, לאחר שהורי הנתבע מתגוררים בנכס למעלה מ-50 שנה, מבקש התובע לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט ולהשליכם מהדירה בטענות סרק.
13. בהתאם לסעיף 62 לחוק המקרקעין אין התקנון יכול לקבוע או לשנות את זכויותיהם של בעלי הדירות.

ראיות הצדדים

ראיות התובע

1. התובע הגיש תצהיר ובו טען כי בתחילה, הנתבע או מי מטעמו השתמשו והחזיקו בשתי יחידות בקומת הקרקע של הבניין, כאשר, לטענת התובע, האחת מהן מוגדרת כמחסן. הכל כפי שמפורט בתשריט מלשכת רישום המקרקעין שצורף על ידי התובע.
2. לדברי התובע בתצהירו, רכש אחיו, שאדי זיינב, מהנתבע את אחת מהיחידות בקומת הקרקע, במסגרת של כינוס נכסים ובשלב מאוחר יותר העביר יחידה זו לתובע. לטענת התובע, לאחר מכירת אותה יחידה לאחיו עברו הנתבע או הוריו להשתמש ביחידה המוגדרת כמחסן ואף פלשו לשטח משותף ובכך הפכו את המחסן לדירת מגורים בת 3 חדרים.
3. התובע טוען כי לא השלים עם מעשי הנתבע ועם פלישותיו לרכוש המשותף ולא הסכים לשינוי יעוד תת חלקה 2 ממחסן לדירה.
4. לטענת התובע בתצהירו, מי שמתגורר בדירה הינם הוריו הקשישים של הנתבע. לכן, כמחווה ומתוך רצון טוב, הקפיד התובע לשמור על יחסי שכנות טובה עם הוריו הקשישים של הנתבע ואף דאג להם.
5. לטענת התובע, לאחרונה חל שינוי כאשר הנתבע ביקש למכור את הדירה כדירת מגורים. התובע מאשר כי הוא עצמו ביקש לרכוש את הנכס אולם משהתברר לו כי הנתבע מתייחס לנכס כאל דירה ולא כאל מחסן, החל לפעול נגד הנתבע לתיקון המחדל.
6. התובע חוזר על טענתו לפיה הפיכת המחסן לדירת מגורים מהווה שימוש בלתי חוקי וגורמת לו נזקים רבים.
7. לטענת התובע הוא הגיש תלונה לעיריית תל אביב יפו בעניין השימוש של הנתבע ביחידה, אולם העירייה סירבה לפעול.
8. בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי יש לו שתי דירות בבניין (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 6).
9. לדברי התובע, עת רכשו הוא ואחיו את הדירות בבניין הוא לא ידע כי יש שתי דירות, שכן לדבריו הייתה דירה אחת ומסגרייה אחת מחוץ לבניין.
10. לשאלת בית המשפט, בעמ' 5 לפרוטוקול, שורה 9:

"ש. האם אתה יכול לשלול את הטענה לפיה כל הקומה הייתה קומת מגורים?

ת. לא, אני לא יכול לשלול. עד היום כל הקומה היא דירת מגורים."

1. ובעמוד 5 לפרוטוקול, שורה 30:

"ש. ממתי זה היה דירה?

ת. לפני 5,6 שנים. אדון ליאון לא יכול היה לעבוד, הוציאו את כל מה שהיה וליאון ואורה גרו שם. גם כשהם הפכו את זה לדירה, לא התלוננתי, כי הם היו שכנים מבוגרים וטובים. גם הייתה להם דליפה של אסבסט מלמעלה ואני סידרתי את זה על חשבוני."

ראיות הנתבע

1. הנתבע חזר וטען בתצהירו כי במקור היה מדובר בדירה גדולה בת 5 חדרים שהשתרעה על כל קומת הקרקע במבנה, דירה שהייתה מחולקת עוד טרם קום המדינה בין הוריו לבין המנוחה ברטה אלקוס ז"ל.
2. בשנת 1979 נרשם הנכס כבית משותף וקומת הקרקע, שהייתה שייכת כולה להורי הנתבע לאחר שרכשו את החלק של אלקוס ז"ל, פוצלה לשתי תתי יחידות כאשר תת יחידה 2 נרשמה כמחסן וזאת למרות שבפועל שימשה כדירת מגורים מאז ומעולם.
3. מתחילת שנות ה-70 חלק מחלקת משנה 2 שימש כמסגרייה של אביו של הנתבע. אולם, בשל תלונות השכנים נסגרה המסגרייה ובתאום עם העירייה חזר השטח בקומת הקרקע במלואו לשמש למגורים, והארנונה לפי נתוני העירייה שולמה החל מיום 1.4.79 לפי מגורים.
4. בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע כי הדירה שבה מדובר מוגדרת בלשכת רשות המקרקעין "כמחסן" ששטחו 40.6 מ', כאשר הנתבע אישר כי שטח הדירה בפועל על פי מדידות שהעירייה ערכה הינו 65 מ'.

דיון והכרעה

1. למרות שהתובע לא טען זאת במפורש בתביעתו, מן הסתם, הוא מסתמך על העילה הנזיקית שהוכרה בבג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' עירית תל-אביב (פורסם בנבו, מיום 17.1.1951) (להלן: "הלכת איגרא רמא").
2. בע"א 759/76 צביה, רמי ו-משה פז נ' יצחק נוימן (פורסם בנבו, מיום 26.1.1977) נקבע:

"מאז בג"צ 16/50, איגרא-רמא בע"מ נ' עירית תל-אביב, [1], ו-ע"א 140/53, אדמה נ' לידיה לוי, [2], השתרשה אצלנו ההלכה, במסגרת יחסי שכנים, שבהתקיים שלושה יסודות כדלקמן נורת עילת תביעה המזכה את התובע לבקש צו-מניעה נגד יריבו, ואלה היסודות:

1. הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי;

2. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחותו או בהנאה מרכושו;

3. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי- חוקי של הנתבע.

לכך הוסיף השופט ברנזון, כי אם הסעד המבוקש הוא צו-מניעה מספיק להוכיח כי הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי ושכתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזק או נפגע התובע או שהוא עלול להינזק או להיפגע.

אין חולקין כי הטוען שהתקיימו היסודות הנ"ל חייב, בהעדר הודאה מצד יריבו, להוכיח את טענותיו."

1. עלי לבדוק האם עלה בידי התובע להוכיח כי התקיימו התנאים שנקבעו בהלכת איגרא רמא לצורך קבלת הסעד.

האם הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי

1. לטענת התובע, עשה הנתבע מעשה בלתי חוקי בכך שהוא עשה ועושה שימוש למגורים בנכס המוגדר "כמחסן".
2. להוכחת טענתו זו לא צירף התובע את תוכניות הבניין מתיק העירייה, הוא לא צירף את היתר הבניה לפיו נבנה הבניין או את התוכנית החלה על האזור, כאשר התובע אף לא זימן עד כלשהו מהעירייה לצורך הוכחת יעוד הנכס בו משתמש הנתבע, והוא שם את כל יהבו על תשריט, שלטענתו נלקח מפנקס הבתים המשותפים, (תשריט שב"כ הנתבע התנגד להגשתו) כאשר באותו תשריט מוגדרת יחידת משנה 2: כ"מחסן".
3. בסעיף 62(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") נקבע:

"(א) ..... אולם אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה אלא בהסכמתם, ואין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות."

1. בסעיף 203 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") מוגדר "שימוש אסור" ככל אחד מאלה:

"(1) שימוש במקרקעין הטעון היתר שנעשה בלא היתר, או בניגוד לתנאי היתר או שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית;"

1. בתקנון הבית המשותף אין כדי לקבוע את יעוד היחידה ואת זכויות בעלי הדירות בה ולפיכך, למסמך שצירף התובע מתוך ספרי רשם המקרקעין (במיוחד שעה שלא הובאו כל עד או תעודת עובד ציבור לצורך הגשת המסמך) אין כל משקל ראייתי באשר לייעודו של הנכס, הן מאחר וייעודו של הנכס נקבע לפי היתר הבניה ולפי תכניות בניין עיר והן מאחר והמסמך הוגש בלא עדות תומכת או תעודת עובד ציבור ביחס לאמיתותו.
2. לטענת הנתבע שלא נסתרה, הנכס, דהיינו, כל קומת הקרקע, שימש החל ממועד רכישתו ממנהל מקרקעי ישראל בשנת 1973, למגורי הרוכשים, פרחי ליאון ופרחי אורה ביחד עם אלקוסר ברטה. גם מהתשריט שצורף ע"י הנתבע להסכם (נספח 2 לכתב ההגנה) עולה כי מדובר בדירה ובה מטבח, שבאחד מחדריה נרשם: "מסגרייה".
3. גם מעותק ההצהרה לשלטונות מס שבח שצורפה לכתב ההגנה (כחלק מנספח 2) עולה כי הנכס שנרכש ע"י הורי הנתבע בשנת 1973 היה בשטח של 125 מ"ר, כי יש בו 5 חדרים וכי מדובר בדירה.
4. הנתבע הסביר כי הדירה שימשה כל העת למגורים כאשר חלק מהדירה שימש כמסגרייה לצורך עיסוקו של אביו, ובשלב מסוים עקב התנגדות השכנים חזרה הדירה בשלמותה לשמש כדירת מגורים. לדברי הנתבע, בשנת 79 נרשם הנכס כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין, קומת הקרקע פוצלה לשתי תתי יחידות כאשר במסגרת הפיצול, יחידת משנה 2 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כמחסן חרף היותה דירת מגורים מאז ומעולם.
5. התובע פנה לעיריית תל אביב יפו בתלונה ביום 16.11.16, בהתייחס לשימוש למגורים שעושים הורי הנתבע בדירה, הפניה נעשתה באמצעות אחיו, מוכתאר גאברין ובתשובת העירייה מיום 14.12.16 נכתב:

"להלן התייחסותי לפניה מההיבט של פיקוח על הבניה והמדור לשימושים חורגים:

מהנדסי פיקוח על הבניה ערכו ביקורת בכתובת הנדונה –ב-8.12.16 ולא מצאו בניה חדשה.

בנושא שימוש חורג-מגורים במחסן, בבדיקה שערכו מהנדסי המדור לשימושים חורגים בתיק הבניין השייך לבניין בכתובת הנדונה, לא נמצאו היתרים או מסמכים המאפשרים את טיפולנו בנושא.

לאור האמור, אין מקום לטיפולינו".

1. שוכנעתי כי הנכס השייך לנתבע בקומת הקרקע שימש למגורים במשך כל התקופה מאז רכישתו. כפי שטען הנתבע. בתחילה, חולק הנכס לשתי דירות מגורים, כאשר אחת מהן שימשה את פרחי ליאון ואורה, והשנייה שימשה את אלקוסר ברטה ז"ל.
2. שוכנעתי כי פרחי ליאון עשה שימוש בחלק מדירת המגורים שבבעלותו למסגרייה, וכי עקב התנגדות השכנים חדל לעשות שימוש כאמור, וכל הדירה חזרה לשמש למגורים בשלמות.
3. טענת התובע ביחס לפלישה לכאורה לרכוש המשותף על ידי הנתבע או מי מטעמו נטענה בעלמא ולא הוכחה. התובע משתית את טענתו בעניין זה על כך שבתשריט בלשכת רישום המקרקעין נרשם כי המחסן הינו בשטח של 40 מ"ר בעוד שטח דירת הנתבע הינו 65 מ"ר על פי רישומי העירייה.
4. בעניין זה אציין, כי רישום שטח המחסן מתוך המסמך הלקוח מצו בתים משותפים אינו מהווה ראיה לגודלה האמיתי של היחידה ובעניין זה, מעדיף אני את רישום שטח הדירה מתוך תדפיס הארנונה, רישום שנערך על פי מדידה בפועל, מה גם שמסמכי לשכת רישום במקרקעין, כפי שהוגשו ע"י התובע, נעדרים כל משקל ראייתי, כאמור.
5. זאת ועוד, התובע לא הוכיח, כי בשלב כלשהו הנתבע או הוריו הגדילו את שטח דירתם או פלשו לרכוש המשותף ולטענת הנתבע שלא נסתרה, השטח המוחזק על ידי הנתבע או הוריו לא השתנה בכל שלב, בכל צורה שהיא, הגם שחלק ממנו שימש בעבר לצורך מסגרייה.
6. מהמקובץ עולה כי התובע לא הוכיח כי הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי, או הפר חובה חקוקה כלשהי.

האם הנתבע גרם לתובע נזק כספי או פגע בנוחותו או בהנאה מרכושו

1. לטענת התובע בתביעתו ובתצהירו, הנתבע גרם וגורם לו נזקים מהסוג שפורטו בתצהיר. דא עקא, שטענת התובע לעניין הנזקים נטענה בעלמא בלא שמץ של הוכחה.
2. התובע לא הוכיח ואף לא ניסה להוכיח כי נגרם לו נזק מכל סוג שהוא כתוצאה משימוש הורי הנתבע בדירתם לצורך מגורים.
3. כפי שיפורט להלן, השתכנעתי כי לא נגרם לתובע כל נזק שהוא כתוצאה משימוש שנעשה בדירה למגורים. נהפוך הוא, שוכנעתי, כי השימוש שנעשה בדירה לא הפריע לתובע בצורה כלשהי.
4. יתירה מזאת, התובע הודה כי הסכים ואף שיתף פעולה עם הורי הנתבע, גם עם השימוש שנעשה בעבר בחלק מהדירה לצורכי מסגריה, שלכל הדיעות יכולה לגרום מטרד גדול יותר ממגורי זוג קשישים בדירה.
5. טענתו של התובע שלפיה הוא לא השלים עם השימוש שנעשה בדירה, ובדבר נזקים שנגרמים לו כתוצאה מהשימוש בנכס לצרכי מגורים, התבררה כטענה מופרכת ומשוללת יסוד, שכן מאז שהתובע רכש את הדירה, בשנת 2003, לא העלה התובע כל טענה נגד השימוש שנעשה בדירה, שימוש למגורים שלא השתנה (למעט עשיית השימוש בחלק מהדירה לצרכי מסגריה, חלק מהתקופה) וזאת במשך 13 שנה, עד שנת 2016.
6. לא יכול להיות ספק, כי השימוש שנעשה בעבר, בחלק מהדירה, לצורך מסגרייה יכול היה להסב מטרד גדול יותר לתובע, מאשר שימוש למגורים, וסבור אני כי טענת התובע לעניין נזקים שנגרמו לו לכאורה, הינה משוללת יסוד וכי היא הומצאה כדי ליצור תשתית כוזבת לתביעה שהחליט להגיש, בניסיון לאלץ את הנתבע להיכנע לדרישותיו ולמכור לו את הדירה במחיר נמוך.
7. אשר על כן, התובע לא הוכיח את תביעתו, הוא לא הוכיח כי הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי או כי נגרם לו נזק מכל סוג שהוא כתוצאה משימוש הורי התובע בדירה לצורך מגורים.
8. ניתן היה לסיים את פסק הדין כבר בשלב זה, ולדחות את התביעה, אולם לא אעשה את מלאכתי קלה ואדון גם בסוגיית התנהגותו של התובע והשיהוי הניכר שנתגלה בדרך פעילותו.

הדין לפי הלכות צווי מניעה

1. תביעת התובע הינה לצו מניעה, שהינו "סעד מן היושר".
2. בה"פ (מחוזי ת"א) 1863/91 אברהם רודוב נ' אורי הדר (פורסם בנבו, מיום 24.3.1993), נאמר לעניין זה:

"הסעד של צו עשה וצו מניעה הינו סעד מן היושר, אשר מחייב את המבקש לבוא לבית המשפט בנקיון כפיים... ולפיכך, גם לאור חוסר נקיון כפיו של מבקש, מנוע בית המשפט מלהושיט לו כל סעד. אשר על כן הוחלט לדחות את התובענה."

1. התובע רכש את יחידת הדיור הראשונה בבניין בשנת 2003, כאשר אין חולק כי במועד זה עשו הורי הנתבע שימוש בדירה נשוא התביעה לצרכי מגורים ובחלק ממנה לצרכי מסגריה.
2. התובע לא טען כי שטח הדירה שונה בכל שלב שהוא לאחר שהוא עצמו רכש את יחידת הדיור.
3. כאשר התובע רכש את יחידת הדיור, חלק ממנה שימש למסגרייה בה עסק אביו של הנתבע. בעמ' 5 לפרוטוקול שורה 20 ואילך נשאל התובע:

"ש. איפה היית כל השנים ממועד הרכישה שלך לכל הפחות מ-2003?

ת. אני לא זוכר תאריכים. כל הזמן הייתי בקשר עם ההורים שלהם, עם אדון ליאון ואשתו אורה. לא נתתי נגדם כל הליך משפטי משום שהם היו אנשים מאוד, מאוד טובים, מבוגרים. ליאון עבד במסגרייה עד גיל 80, היה מרתך ואני הייתי עוזר לו ולא הייתי נותן לאף אחד להתלונן עליו. כשהשכרתי את הדירה למטה התנאי שלי היה לשוכרים שלי שלא יתלוננו ולא יוכלו לטעון דבר כי הדלת ממול היא מסגרייה. לא נקטתי שום הליך משפטי אך ורק שהאנשים האלה היו מבוגרים, טובים ושמרתי עליהם....

עונה לשאלות בית המשפט

ש. ממתי זה היה דירה?

ת. לפני 5, 6 שנים. אדון ליאון לא יכול היה לעבוד, הוציאו את כל מה שהיה וליאון ואורה גרו שם. גם כשהם הפכו את זה לדירה, לא התלוננתי כי הם היו שכנים מבוגרים וטובים...".

1. הנה כי כן, התובע עצמו העיד כי במשך השנים לא הלין כנגד השימוש של הנתבע ו/או הוריו ביחידה למגורים. נהפוך הוא- הוא הסכים לשימוש מעין זה.

שיהוי

1. התובע לא עשה דבר מאז שרכש את הדירה בשנת 2003 ועד שנת 2016 על מנת להפסיק את השימוש בדירה על ידי הורי הנתבע, למרות שהשימוש בדירה לא השתנה משך כל התקופה, כלומר במשך 13 שנה. שוכנעתי כי התובע השלים עם השימוש אותו עשו הורי הנתבע בדירה בקומת הקרקע וזאת למרות שידע על השימושים שנעשו בדירה, החל מהמועד שבו רכש את דירותיו בשנת 2003 או בסמוך לכך.
2. התובע עצמו העיד כי השלים עם השימוש שעשו הורי הנתבע בדירה, וזאת גם כשעשו בחלק מהדירה שימוש למסגרייה, אשר לא יכול להיות חולק ששימוש זה עלול להפריע יותר מאשר שימוש למגורים. סבור אני כי התקופה הארוכה שבה נמנע התובע מלנקוט הליך כלשהו נגד הנתבע וישן על "זכויותיו" (הגם שסבור אני כי לא היו לו כל זכויות בעניין זה), מהווה שיהוי שדי בו כדי לדחות את תביעתו של התובע לסעד מן היושר.
3. זאת ועוד, מי שעושה שימוש בדירה הם עודם הורי הנתבע, אשר התובע עצמו הצהיר בחגיגיות כי הוא לא התנגד לשימוש שהם עשו בנכס גם כאשר עשו בחלק ממנו שימוש למסגרייה, התובע הגדיל לעשות כאשר אף "הגן" על הורי הנתבע מפני שוכרים שלו, שלהם הוא השכיר את הדירה שרכש מהנתבע בקומת הקרקע, לבל יגישו תלונה בעירייה נגד השימוש בחלק מהנכס למסגרייה, דבר המלמד על השלמתו והסכמתו לשימוש שעשו הורי הנתבע בדירה ועל היות טענותיו, לפיהן מעולם לא השלים עם השימוש שנעשה בדירה וכן טענותיו בגין הנזקים הנגרמים לו כיום, כאשר נעשה בנכס שימוש למגורים בלבד - טענות מחוסרות יסוד.
4. בת"א (ב"ש) 900-12-10 יעקב מזרה נ' משה דהן (פורסם בנבו, מיום 31.01.11) נקבע:

"הגשת בקשה לצו מניעה הנוגע למכרז זה, בו זכתה חברת שלדג באוקטובר 2009, נוגע בשיהוי מהותי. מבלי להכריע בפן העובדתי הנטען הרי שאם קמה למבקשים עילה לסעד כלשהו, מכח ההפרות הנטענות, קמה להם תרופה במסלול אחר ולא במסלול זה של מתן צו מניעה שהינו סעד מן היושר המחייב את הנפגע להחיש צעדיו בפנייתו לבית המשפט ושיהוי פנייתו יביא לדחיית הבקשה. זה המקרה כאן."

1. ראו בעניין זה גם ה"פ (ת"א) 48/84 עירית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ (פורסם בנבו, מיום 16.2.85) בו נקבע:

"לא יינתן סעד שביושר למי שישן על זכויותיו או השהה את פנייתו לבית-המשפט".

1. עת"מ (ב"ש) 3069-09-13 חברת GES גלובל אנוירומנטל סולושנס בע"מ נ' מועצה אזורית באר טוביה (פורסם בנבו, מיום 14.10.13) נקבע:

"אחד מכלל היושר הוא: "איחור דוחה יושר". על כן, שמבקש סעד שביושר, אל לו להתמהמה ולישון על זכויותיו, ואם הייתה בידו הזדמנות לפנות לבית המשפט אך הוא לא עשה כן - לא יינתן לו סעד שביושר."

1. הנה כי כן, התובע הגיש תביעתו זו תוך שיהוי ניכר, דבר המהווה טעם בפני עצמו לדחיית עתירתו של התובע למתן סעד מן היושר.

חוסר ניקיון כפיים

1. נראה לי, כי התובע, אשר לא היתה לו כל טענה או עילת תביעה אמיתית נגד הנתבע או הוריו, ואשר השלים עם השימוש שנעשה בדירה במשך 13 שנה, מאז רכש את דירתו שלו בבניין, שינה את טעמו לפתע, כאשר הנתבע סירב למכור לו את הדירה במחיר נמוך.
2. התובע ניסה לכפות על הנתבע למכור לו את הדירה במחיר של "מחסן" ולא של דירה, ורק לאחר שהנתבע לא נכנע לדרישותיו, החליט התובע בחוסר תום לב, להגיש תביעה זו, תביעה שהיתה מחוסרת יסוד מלכתחילה.
3. לא זו אף זו, אלא שהנתבע בא לבית המשפט בידיים לא נקיות, עת העלה בתביעתו טענות כוזבות לפיהן לא השלים מעולם עם שימוש הורי הנתבע בדירה, טענות שהופרכו בחקירתו הנגדית.
4. חוסר ניקיון כפיו של התובע מהווה טעם נוסף לדחיית התביעה למתן סעד מן היושר.
5. לעניין זה נקבע בע"א 411/81 מוסטפא זידאן נ' מוחמד עלי ע'דיר (פורסם בנבו, מיום 9.8.84) כך:

"הסעד של ביצוע-בעין הוא כידוע סעד שביושר, ואין בית-משפט של יושר מושיט ידו לעזרת תובע אשר אינו בא אליו נקי כפיים ובר לבב" (ע"א 452/65[5], בעמ' 190). במקרה דנן, אין לומר, שהמשיב 1 נהג בתום-לב, עת ביקש את ביצועה בעין של התחייבות המנוח."

1. ראה גם בש"א (י-ם) 3133/08 גד אנג'ל נ' שלמה א.אנג'ל בע"מ (פורסם בנבו, מיום 5.8.08) בו נקבע:

"די בחוסר נקיון הכפיים אף כדי לדחות הבקשה וכן את התביעה לגופה. בה"פ (מחוזי-ת"א) 1863/91 רודוב נ' הדר, [פורסם בנבו], נאמר לענין זה: הסעד של צו עשה וצו מניעה הינו סעד מן היושר, אשר מחייב את המבקש לבוא לבית המשפט בנקיון כפיים... ולפיכך, גם לאור חוסר נקיון כפיו של המבקש, מנוע בית המשפט מלהושיט לו כל סעד."

סוף דבר

1. לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.
2. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.