לפני בקשה לביטול איסור מנהלי על השימוש ברכב מס' 4063634, שניתן ביום 30.12.16.

כנגד, לירן נצח, מבקש מס' 2, הוגש כתב אישום בגין נהיגה בשכרות. עפ"י כתב האישום בתאריך 30.12.16, בשעה 3:25 לערך, נהג מבקש מס' 2 ברכב.

הרכב בבעלות חברת "שלמה סיקסט", אך מושכר לידי מבקשת מס' 1, סיון נצח. בתאריך הנ"ל נהג מבקש מס' 2 , שהינו בעלה של מבקשת מס' 1 , ברכב בהיותו שיכור וסרב לתת דגימת אויר נשוף עפ"י דרישת שוטר.

ב"כ המבקשים עתר לביטול צו איסור השימוש בטענה של היעדר ראיות לכאורה לביצוע העבירה. לטענתו כשל המבקש מס' 2 בביצוע הנשיפה בשל בעיות רפואיות מהן סובל . כן טען כי הצו פוגע בפרנסת מבקשת מס' 2. המבקשת עובדת בחברת שיווק מכירות כסוכנת מכירות, הרכב הינו רכב שכור בליסינג המשמש אותה לצרכי עבודתה, המבקשת זקוקה לרכב הואיל ונמצאת בחודשי הריון מתקדמים ואם לשני ילדים קטנים.

המשיבה הגישה לעיון בית המשפט את תיק החקירה והתנגדה לבקשה.

בבואי לשקול את הבקשה יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירה של נהיגה בשכרות, והאם הוכיחו המבקשים קיום אחד מהתנאים המנויים בסעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה או האם נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש.

לאחר שעיינתי בתיק המשטרה מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום.

מבקש מס' 2 מואשם בעבירה של נהיגה השכרות מכוח סירוב לבצע בדיקת נשיפה. לטענתו סבל מדלקת בגרון ולכן לא יכול היה לבצע את הבדיקה. הגם שהוגשו לעיוני מסמכים רפואיים התומכים בטענה כי סבל מבעיה רפואית אין בכך בשלב זה לאיין קיומן של ראיות לכאורה.

מחומר הראיות עולה כי המבקש הצהיר כי שתה כוס בירה, וכאשר נשאל מדוע שתה אלכוהול בזמן שצרך אנטיביוטיקה השיב "מה לעשות זו שריטה בראש". המבקש טען עוד כי עשה כמיטב יכולתו לנשוף ולא ניתנה לו אפשרות לבצע בדיקת דם.

מחומר הראיות עולה כי סירובו של המבקש לבצע את בדיקת הנשיפה התבטא בכך שלא נשף באופן מכוון כפי שהונחה לנשוף על ידי השוטרים, וכך הכשיל את הבדיקה מספר פעמים. בשלב מסוים סירב להמשיך ולבצע את הבדיקה ודרש להילקח לבדיקת דם.

לצורך בדיקת קיומן של ראיות לכאורה לעבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירוב עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה שכן חזקה כי אי ביצוע בדיקת הנשיפה מלמד על סירוב לבצעה. על המבקש יהיה להוכיח בשלב שמיעת הראיות כי לא הצליח לנשוף מחמת בעיה רפואית.

אין צורך להרבות מילים אודות הסיכון שיש בנהיגה בשכרות. בשורה ארוכה של פסקי דין הביעו בתי המשפט את הצורך להילחם בתופעת הנהיגה בשכרות שתוצאתה עלולה להיות קטלנית.

כבעלים של הרכב אחראית המבקשת מס' 1 כך שלא יבוצעו ברכב עבירות חמורות ומסוכנות ולהבטיח כי נהג הרכב לא ינהג בשכרות. על בעל השליטה ברכב מוטלת אחריות לבחון ולהחליט למי להתיר לנהוג ברכב.

אני מפנה להחלטת בית המשפט העליון ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל שם נפסק בעניינו של אב שאפשר לבנו לנהוג ברכב. דברים אלה יפים גם כאן :

"נדמה כי דרישה מבעל רכב לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשכרות היא דרישה ראויה ובעלת חשיבות. זהו צורך השעה. כאשר אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור כלי הרכב משמש כנשק מסוכן. מי שנותן לאחר לנהוג ביודעו שהוא עלול לשתות משקה אלכוהולי, עליו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה ובכך להפחית את הסכנה הנשקפת לציבור. אין זה מובן מאליו שאב חייב באופן אוטומטי להתרצות לבקשת בנו ולתת לו את מפתחות מכוניתו. לבקשת הבן להשתמש במכוניתו של אביו יש "תג מחיר" חינוכי ומשפטי. גם סירוב אופציה, גם הסכמה. אבל ההסכמה צריכה להיות מותנית בתנאים על מנת להפחית את המסוכנות".

למבקשת 1, הבעלים של הרכב, לא בוצע שימוע אך אין בכך כדי לפגום בהודעת איסור השימוש.

פקודת התעבורה אינה מחייבת עריכת שימוע לבעל הרכב לצורך החלטה האם לאסור שימוש מנהלי ברכב. מוטלת חובה על קצין המשטרה לערוך שימוע לנהג הרכב בלבד. סעיף 57א(2) לפקודת התעבורה, הדן בהחלטת קצין לאסור שימוש ברכב, מפנה להוראות סעיף 47(ג)(ד) ו-(ו) לפקודה, בשינויים המחויבים. סעיף 47 דן באופן עריכת שימוע בנוגע לפסילה מנהלית של רישיון נהיגה ומתייחס לנהג בלבד. סעיף 47 (ג) קובע חובת זימון הנהג לשימוע בפני הקצין וסעיף 47(ו) דן בסמכות הקצין לפסול גם בהעדר התייצבות נאשם במועד אליו זומן.

לפיכך, משלא נקבעה בחוק חובה לערוך שימוע גם לבעלת הרכב, לא נפל פגם בהחלטת הקצין.

המחוקק היה ער לכך שתיווצרנה נסיבות בהן בעל הרכב לא ביצע את העבירה, ובכל זאת קבע רשימת עבירות מסוכנות אשר ביצוען על ידי נהג יביא להשבתת הרכב שבעליו לא נהג ברכב, וזאת על מנת להרתיע בעלי רכב מלמסור את כלי רכבם לאחרים ללא פיקוח והשגחה.

יחד עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות המקרה יש מקום לקצר את תקופת איסור השימוש ברכב לאור בדיקת המאפיינים התקינה שנערכה למבקש מס' 2 שהייתה תקינה. פרט לריח קל של אלכוהול הייתה התנהגותו מסודרת, הגיב לעניין, עמד באופן יציב, הלך על קו באופן יציב וביצע בהצלחה מבחן הבאת אצבע לאף.

סיכומו של דבר אני מקצרת את תקופת איסור השימוש המנהלי ומעמידה אותו על 21 ימים מיום אחסנת הרכב במגרש.

המזכירות תעביר את החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ז, 15 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.