מונחת לפניי תביעה כספית-נזיקית ע"ס 247,018 ₪ שהוגשה על ידי בני הזוג אברהם רועי ושירי (להלן: "התובעים"), כנגד הנתבעות, בגין נזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, בשל עיכוב שחל בביצוע עבודות של הטמנת קו מתח חשמל גבוה באדמה, שגרר אחריו עיכוב בבניית בית מגורי התובעים.

רקע להליך והצדדים לו

1. הנתבעת 1 - מגן שאול, היא מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב" או "נתבעת 1"), השוכן למרגלות הר הגלבוע, בשטחה של המועצה האזורית הגלבוע. זמן מה לפני המועדים הרלבנטיים לתביעה, התקבלה על ידי חברי המושב הוותיקים ומייסדיו, החלטה להרחיב את המושב ב- 45 נחלות נוספות, שיועדו לבני המושב (להלן: "ההרחבה"). בעקבות קבלת ההחלטה הנ"ל נעשתה על ידי נציגי האגודה במושב, פנייה למועצה האזורית הגלבוע (להלן: "המועצה" או "נתבעת 2"), וזו האחרונה, פעלה במהלך השנים 2000-2004 מול משרדי הממשלה השונים, להשגת התקציבים הנדרשים למימון ביצוען של עבודות התשתיות בהרחבה, הכוללות בין היתר העתקת והטמנת קווי חשמל.

ביום 10/10/2004 שלחה שרת הבינוי והשיכון דאז – הגב' ציפי לבני, מכתב בעניין ההרחבה למזכיר המושב [נספח 1 לכתב התביעה], ובמסגרתו הבהירה כי, מעבר לתקציב שאושר בהתאם למחירי הטבלה, משרד השיכון והבינוי אישר השתתפות נוספת בעבור תשתיות ראש שטח (הכוללת העתקה ופירוק של קווי חשמל ובזק), בסכום של 350,000 ₪. בעקבות אותה תוספת, ירדה עלות הפיתוח בעבור כל מתיישב מסכום של 54,000 ₪ לסכום של 46,000 ₪.

ביום 25/11/2005 התקיימה ישיבה שבה נכחו נציגי הנתבעות ובמסגרתה עלה לדיון נושא תחילת עבודות הפיתוח והתשתיות בהרחבה. במסגרת אותה ישיבה סיכמו הצדדים ביניהם על כך שיש לבצע תשתיות עד לרמת מצעים, וכי מכל מתיישב יגבה המושב סכום של 46,000 ₪ בעבור השתתפות בתשתיות. סוכם בנוסף על כך שהכסף שייגבה מהמתיישבים יועבר לנתבעת מס' 3, לחשבון שיתנהל במשותף על ידה ועל ידי המושב. עוד סוכם, כי סדר העדיפויות בקשר לביצוען של עבודות התשתיות, יקבע בהתאם להנחיות המושב, וכי תנאי לקבלת היתר בניה מהוועדה המקומית הרלבנטית – הוא תשלום סכום ההשתתפות של כל מתיישב לנתבעת מס' 3 [נספח 2 לכתב התביעה].

בעקבות אותה ישיבה, ובו ביום, שלח מזכיר המושב לחברי המושב וביניהם, מכתב שבו הוא הודיע להם על תחילת עבודות התשתיות בהרחבה. צוינה בנוסף, במסגרת אותה פנייה, העלות הכוללת של ביצוע עבודות התשתיות בהרחבה בסך 5,960,000 ₪ לפי המכרז, וצויין בנוסף כי מתוך הסכום הנ"ל, קיבל המושב תקציב מאת משרד השיכון בסך של 2,375,000 ₪ ותקציב נוסף בסך 500,000 ₪ ממשרד התחבורה. בנוסף הבהיר מזכיר המושב במכתבו האמור כי משרדי הממשלה אישרו נכון לאותו מועד סכום התחלתי של 1,400,000 ₪ וכי הוחלט לבצע עבודות תשתיות עד לסכום האמור. עוד הודיע מזכיר המושב באותו מכתב כי על כל מתיישב העומד להתחיל בבניית ביתו לשלם את מנת חלקו בעלות הקמת התשתיות בסך של 46,000 ₪, בפריסה מקובלת [נספח 3 לכתב התביעה].

1. התובע מס' 1 הינו בן מושב מגן שאול, ומי שהוקצתה לו נחלה מס' 23 בהרחבה במהלך שנת 2005. לטענתו, הנתבעות היו אמונות על ניהול וביצוע עבודות הפיתוח ב- 45 הנחלות החדשות בהרחבה, והפיקוח עליהן, והן אלה שהתחייבו כלפיו, ואף התחייבו בינן לבין עצמן, לבצע את עבודות הפיתוח תוך זמן סביר בן מספר חודשים.
2. לטענת התובעים, הנתבעת מס' 3 – החברה הכלכלית גלבוע (להלן: "החכ"ל" או "נתבעת 3"), הינה הגורם אשר היה אחראי בפועל לביצוע עבודות הפיתוח בנחלת התובעים.

במסגרת ההליך, הנתבעות 2-3 יוצגו יחדיו, ובכל הנוגע לנתבעת 3 נטען כי תפקידה היה לפקח על ביצוע התשתיות וזאת בהתאם לכיסוי התקציבי ולתשלומים שביצעו המתיישבים, ובכלל זאת התובעים, וכי עבודות הפיתוח בוצעו ע"י קבלן שזכה במכרז שפורסם על ידי המועצה.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעים

1. על- פי הנטען בכתב התביעה, במהלך שנת 2005 התובע קיבל את הזכויות בנחלה מס' 23, הכוללת חלקה א' בשטח של כ- 3 דונם המיועדת למגורים (להלן: "הנחלה" או "נחלת התובעים"). באותה תקופה רכש התובע את השכלתו הגבוהה ולא היה בידו להעתיק את מקום מגוריו למושב. בשנת 2009 התובעים התקבלו לחברות במושב, ובשנת 2010, לאחר שבשלו התנאים לכך, קיבלו התובעים את החלטתם להעתיק את מקום מגוריהם למושב ולהקים בנחלה את ביתם. לשם כך, בחודש 12/2010 מכרו התובעים את ביתם בקריות, בכדי שהכספים שיתקבלו מהמכירה יממנו את עלות בניית ביתם בנחלה.
2. לטענת התובעים, בסמוך לאחר שהשניים התחילו בהליכי התכנון והבנייה של ביתם, התברר להם כי בשטח חלקה א' בנחלה עובר קו מתח גבוה, שאינו מאפשר הוצאת היתר לבניית הבית. בעניין זה נטען שבהתאם לתכנית המתאר החלה על המושב, "לא ינתן היתר בניה למבנה או לחלק ממנו מתחת לקווי חשמל עיליים". לתובעים התברר בנוסף כי עבודות הפיתוח והתשתיות במושב, אשר היו אמורות להתבצע במלואן במהלך שנת 2004, טרם הושלמו.
3. ביום 25/9/2011 נשלח על ידי מזכיר המושב לתובעים מכתב שבמסגרתו הוא בירך את התובעים על החלטתם לשוב למושב ודרש מהם לשלם את הסך של 46,000 ₪ המהווה רכיב ההשתתפות של התובעים בעלויות הפיתוח והתשתיות בהרחבה. בגדרו של אותו מכתב הבהיר מזכיר המושב כי המושב החליט לצאת למכרז לשם ביצוען של עבודות פיתוח בעלות של 2.8 מיליון ₪, הכוללות הורדת קו מתח גבוה – עבודות שאמורות להתבצע בהקדם האפשרי [נספח 4 לכתב התביעה]. בתגובה למכתבו האמור, נשלח למזכיר המושב על ידי התובע ביום 16/10/2011, מכתב שבמסגרתו התובע ביקש לדעת מה הוא המועד המתוכנן להורדת קו המתח, ובנוסף ביקש התובע לקבל הסבר באשר למשמעות שיש למונח "בהקדם האפשרי", באותו מכתב. עוד ציין התובע במכתבו האמור כי תשלום סכום ההשתתפות האמור בעלויות הפיתוח, אינו מהווה מכשול מבחינת התובע [נספח 5 לכתב התביעה]. בהמשך, ולאחר ישיבה שהתקיימה במושב בעניינו של התובע, התובעים הסדירו את תשלום עלויות הפיתוח בהתאם להחלטת המושב, וביום 4/11/2012 הם העבירו למושב שיק ע"ס 46,000 ₪.
4. לטענת התובעים, גם לאחר הסדרת התשלום בגין ההשתתפות בעלויות התשתיות והפיתוח, לא פסק העיכוב שחל בהעתקת קו המתח ועבודות הפיתוח, ובעקבות כן התובעים פנו אין-ספור פעמים לנתבעות 1-2, בכתב ובעל-פה, ואלה הבטיחו לתובעים שהעבודות צפויות להתבצע בקרוב. דא עקא, שהעיכוב בביצוע העבודות נמשך שנים ובפני התובעים לא נותרה ברירה מאשר לפנות בעצמם לחברת החשמל. מתשובה שמסרה זו לתובעים הבינו האחרונים כי הנתבעת 2 היא האחראית לעיכוב, בשל שינויים שבוצעו על ידה בכביש מס' 21 ושינויים ברשת החשמל. חברת החשמל הודיעה בהמשך לתובעים כי מזמינות העבודה - הנתבעות 1 ו-2, מעכבות את העבודות בכך שהן אינן מעבירות את האישורים והתשלומים הנדרשים [נספחים 8-10 לכתב התביעה].
5. לאור תגובתה הנ"ל של חברת החשמל התובעים פנו בכתב לנתבעת 1 מספר פעמים כדי להאיץ בה להביא לסיום העבודות. המושב הבטיח כי העבודות יבוצעו בקרוב, ולמרות הבטחתו האמורה, עבודות פינוי והטמנת קו המתח מנחלת התובעים התבצעו בפועל רק ביום 1/4/2014. הפינוי וההטמנה האמורים התבצעו לטענת התובעים בעיכוב ארוך וממושך של 5 שנים שבמהלכן נאלצו התובעים להתגורר בשכירות עד שהתאפשר להם לבנות את ביתם בנחלה.
6. לטענת התובעים, הנתבעות הן האחראיות על ביצוע עבודות התשתיות והטמנת קווי החשמל, ולשם כך הן קיבלו כספי סיוע ותקציבים ממשרדי הממשלה השונים. דא עקא שהתנהלות הנתבעות הייתה רשלנית, בלתי סבירה, ומנוגדת להתחייבויות ומצגים אשר יצרו הנתבעות כלפי התובעים. כתוצאה מהתנהלות רשלנית זו של הנתבעות, נגרמו לתובעים הפסדים ונזקים המתבטאים בתשלום דמי שכירות במשך 36 חודשים בסך של 113,400 ₪ וכן נזק בסך 123,618 ₪ בגין התייקרות עלויות הבנייה משנת 2011 לשנת 2014, כתוצאה מעליית מדד תשומת הבנייה ב- 9.32%. לצד נזקים אלו עותרים התובעים לפסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני בסך של 10,000 ₪, ובהתאם הם העמידו את סכום התביעה על 247,018 ₪.
7. לתמיכה בטענות התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע 1, אשר חזר על טענות התביעה באופן עקבי, למעט שינוי בעניין גובה ההפסדים, וכן הוספת מסמכים וראיות שלא צורפו לכתב התביעה. בנוסף, הוגש תצהיר עדות ראשית של אבי התובע 1 – מר אריה אברהם (להלן: "מר אריה"), אשר חזר על טענות התביעה והשתלשלות העניינים עד להקצאת הנחלה לבנו (התובע 1), בשנת 2005, והעיד כי כבר באותה עת ידעו הנתבעות על קו החשמל העובר בנחלתו של התובע 1 ועל הצורך בהטמנתו באדמה כתנאי לביצוע הבניה. עוד העיד מר אריה כי נושא העתקת קו החשמל עלה לדיון לא פעם במסגרת ישיבות וועד הנהלת האגודה של המושב וכי במשך שנות כהונתו בוועד ההנהלה במושב, הוא שב והתריע בפני האגודה במושב על הצורך בהעתקת קו החשמל מנחלתו של התובע 1. בכל אותן הפעמים מנהלי האגודה אישרו בפניו כי הנושא נמצא בטיפול וכי העתקת קו החשמל אמורה להתבצע בהקדם. לדבריו, למרות האמור לעיל, ובשל קיומו של סכסוך אישי בינו לבין מזכיר המושב - מר אפרים יונה, הוא לא זכה למענה מתאים והעבודות לא קודמו ולא בוצעו. לעניין גביית כספי הפיתוח מהמתיישבים, העיד מר אריה כי האופן שבו התנהלו העניינים סביב עבודות הפיתוח האמורות, לא היה יעיל. כך למשל, בוצעו עבודות פיתוח בנחלות שמתיישביהן כלל לא שילמו הוצאות פיתוח ובמקרים מסוימים, העלויות לא נגבו במשך שנים רבות, או נגבו באמצעות פריסת תשלומים נדיבה למדי. לטענת מר אריה, למרות התנהלות זו, מיד עם קבלת החלטת וועד האגודה ביום 23/10/2012 על גביית התשלום מבנו התובע 1 בגין התשתיות, הוא מסר המחאה אשר אינה נושאת תאריך ע"ס 46,000 ₪, המחאה שהוחלפה בשלב מאוחר יותר בהמחאה אישית של התובע 1.

טענות המושב - הנתבעת 1

1. הנתבעת 1 טוענת כי יש לסלק את התובענה נגדה על הסף בשל היעדר יריבות, שכן לטענתה מכתב התביעה עולה כי עבודות התשתיות והפיתוח ב- 45 הנחלות בהרחבה בוצעו ע"י הנתבעת 2, באחריותה ובפיקוחה של נתבעת 3, וכי העתקת קו החשמל מנחלת התובע בוצעה ע"י חברת החשמל בהתאם ללוח זמנים שנקבע על ידה בתיאום עם המועצה. משכך, אם היה עיכוב בביצוע העבודות, הרי שמקורו של זה הוא במעשיהן או מחדליהן של הנתבעת 2-3 או חברת החשמל, ולא הנתבעת 1.
2. עוד טוענת נתבעת 1 כי התובע ידע על קיומו של קו המתח ועל הצורך בהעתקתו, כבר בתחילת הדרך ולא רק בשלב שבו הוחלט על ידו להתחיל את בניית ביתו, בשנת 2011. מעידה על כך העובדה שהתובע , בהתאם להוראות רשות מקרקעי ישראל, התבקש לחתום על תצהיר לעניין מצבם של המקרקעין, בטרם הקצאתם לטובתו. בנוסף, מכחישה הנתבעת 1 טענת התובעים שלפיה קו המתח הגבוה היווה הגורם שבלעדיו אין לעיכוב הנטען בבניית הבית.

1. הנתבעת 1 מכחישה את טענת התובעים שלפיה כל עבודות הפיתוח והתשתיות בהרחבה היו אמורות להתבצע בשנת 2004.
2. הנתבעת 1 מאשרת את קבלת ההמחאה ע"ס 46,000 ₪ מהתובע ביום 4/11/2012, אם כי לטענתה, למרות מועד מסירת ההמחאה הנ"ל, סוכם בינה לבין התובע כי זו תיפרע רק במועד התחלת הבניה בנחלה. בהתאם לאותו סיכום ההמחאה נפרעה בפועל רק ביום 28/4/2014.
3. בתמיכה לטענות הנתבעת 1 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר דני דניאל – יו"ר אגודת המושב (להלן: "מר דניאל"). במסגרת תצהירו האמור נטען על ידי מר דניאל כי בשנת 2006 נערך בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 חוזה פיקוח, בו העביר המושב את עבודות הניהול והפיקוח על עבודות התשתיות לנתבעת 3, וכי בשנת 2010 נחתם הסכם נוסף בין אותם צדדים, בו הוסכם כי ייפתח חשבון נאמנות בו ירוכזו כל הכספים המשולמים על ידי המתיישבים בגין תשתיות, לאחר העברתם לנתבעת 3 [נספחים ו' ו- ז' לתצהיר מר דניאל]. עוד העיד מר דניאל כי ביום 4/11/2012 התובע הוציא מכתב לחברי ועד ההנהלה במושב בו הוא מציין דבר העברת המחאה ע"ס 46,000 ₪, ודורש שלא להציג את ההמחאה לפרעון לפני מתן היתר בנייה [נספח י' לתצהיר מר דניאל]. עוד הצהיר מר דניאל, כי הוא אינו מקבל את טענת התובעים שלפיה נמנעה מהם האפשרות להתחיל בבניית ביתם. תימוכין לכך ביקש מר דניאל למצוא בעובדה שנטענה על ידו ולפיה, משפחה אחרת במושב (משפחת פרג'), שנחלתה גובלת בנחלת התובעים, ומעליה עבר אותו קו מתח, קיבלה היתר בניה כבר במהלך שנת 2013.

טענות הנתבעות 2-3

1. הנתבעות 2-3 טוענות כי המועצה פעלה בשקידה סבירה לשם קבלת תקציבים ממשרדי הממשלה השונים, למען הקמת התשתיות בהרחבה. אלמלא פעולות אלה של המועצה היה על המתיישבים לשלם סכומים גבוהים בהרבה מהסכומים אותם נדרשו לשלם בפועל. עוד נטען כי המועצה ביצעה הזמנה להקמת הרשאה תקציבית לכיסוי עלויות ביצוע תשתיות ראש שטח במשרד השיכון, כבר בשנת 2005, וכי בשנת 2013 השיגה זו הארכה לתוקף ההזמנה לאור העיכובים שחלו בביצוע התשלומים ע"י המתיישבים [נספחים א'-ד' לכתב ההגנה של נתבעות 2-3].
2. עוד טוענות נתבעות 2-3 כי קבלת התקציבים מהגופים השונים היתה תלויה בהתקדמות בביצוע עבודות התשתיות, וזו האחרונה היתה קשורה קשר ישיר בקצב שיווק הנחלות בהרחבה ע"י המושב וכן בקצב גביית התשלום בגין תשתיות מהמתיישבים, וביניהם התובעים. התובעים שילמו את מנת חלקם רק ביום 28/4/2014 והיוו אחד הגורמים לעיכוב.

1. לטענת הנתבעות 2-3, העתקת קו המתח הגבוה מנחלת התובעים היתה תלוי בכמה גורמים, כאשר שני הגורמים העיקריים הם: 1) דרישת חברת החשמל (שביצעה את העתקת קו החשמל בפועל), כי טרם ביצוע העתקת קו המתח הגבוה יבוצעו כל התשתיות עד למפלס גובה אפס, ובכלל זה ריבוד ראשוני בכבישים או שכבת מצעים אחרונה, דבר המלמד על כך שהעתקת עמוד החשמל היתה אמורה להתבצע רק בשלבים האחרונים בשרשרת ביצוע התשתיות; 2) שיווק הנחלות ותשלום המתיישבים את חלקם בעלות ביצוע התשתיות. לטענות הנתבעות 2-3, אף אחד מהגורמים הנ"ל לא היה בשליטתן.

1. לטענת הנתבעות 2-3, תפקיד החכ"ל היה לפקח על ביצוע התשתיות בהתאם לכיסוי התקציבי ולתשלומים שביצעו המתיישבים (ובכללם התובעים), ולחכ"ל לא הייתה השפעה לא על שיווק המגרשים, לא על גביית תשלום מהמתיישבים בגין תשתיות ולא על הנחיות חברת החשמל, ומכאן שיש לסלק את התביעה נגדה. בנוסף, ישנו מקום לדחות את התביעה נגד המועצה שכן זו, לטענתה כמובן, פעלה בשקידה רבה להשגת התקציבים מהגופים השונים, ולשחרור הכספים על פי הנחיות המדינה, כאמור, בהתאם לקצב התקדמות עבודות התשתיות.
2. הנתבעות 2-3 מכחישות את טענת התובעים שלפיה גילו אלה כי בנחלתם ניצב עמוד מתח גבוה רק כשהתחילו את הבניה. לטענת הנתבעות 2-3, עמוד המתח היה במקום גלוי לעין. בנוסף מכחישות הנתבעות 2-3 את הטענה שלפיה כל עבודות התשתיות היו אמרות להתבצע עוד בשנת 2004. לטענתן מעולם לא ניתנה על ידן, וגם לא על ידי המושב, התחייבות כלשהי לגבי מועד ביצוע העבודות.
3. הנתבעות 2-3 מכחישות את הנזקים הנטענים ע"י התובעים, ובד בבד מכחישות הן את חובתן לשלם פיצוי כלשהו לתובעים.
4. לתמיכה בטענות הנתבעות 2-3 הוגשו תצהירי עדות ראשית של: מר ירון אוחיון – שבזמנים הרלוונטיים לתביעה שימש כמנכ"ל החכ"ל (להלן: "מר אוחיון"), של מר מוזהר סעד – מפקח מטעם החכ"ל (להלן: "מר סעד"), ושל מהנדס המועצה בזמנים הרלוונטיים לתביעה- מר בני סגל (להלן: "מהנדס המועצה" או "מר סגל"). שלושת העדים האלה חזרו על גרסת הנתבעות 2-3 באופן עקבי, ומר אוחיון הוסיף בתצהירו כי לאחר שהמועצה הוציאה מכרז לביצוע העבודות ובו זכה קבלן, המועצה העבירה את הפיקוח על העבודות לחכ"ל, כך שהחכ"ל לא ביצעה את העבודות בעצמה ולא הייתה אחראית על שיווק הנחלות, ותפקידה התמצא בפיקוח וניהול בלבד. עוד הוסיף מר אוחיון כי פרויקט ההרחבה בוצע בעצלתיים זאת עקב קיומו של חוסר בתקציבים שהסיבה להיווצרותו נעוצה בכך שהמתיישבים שילמו סכומים נמוכים מאוד ואף זאת בתשלומים רבים. לטענת מר אוחיון, מלכתחילה היה ברור כי לא ניתן לבצע את העבודות באופן רציף ומהיר, ולכן סוכם כי העבודה תבוצע בשלבים וכי הנתבעת 1 (המושב), היא זו שתקבע את סדרי העדיפויות של ביצוע העבודות בנקודות השונות בשטח, זאת לאור העובדה שבידיעתה של זו מי מהמתיישבים אמור לבנות בזמן הקרוב ומי אמור לבנות בשלב יותר מאוחר. עוד הצהיר מר אוחיון כי במספר ישיבות שהתקיימו בין הנתבעות הוא התריע בפני אגודת המושב כי לאור הבעיות התקציביות שיצר המושב, לא ניתן לבצע את העבודות ברצף. עוד הוסיף מר אוחיון כי לפי הנחיות חברת החשמל הטמנת קו חשמל בקרקע תתבצע בסמוך לכביש שייסלל בשטח, וכי כביש 21 בהרחבה הוא הכביש שהתוואי שלו נמצא בסמוך לקו המתח שעבר מנחלת התובעים, ומועד סלילת כביש 21 נקבע על ידי הנתבעת 1, ורק לאחר שהמושב הורה למועצה לבצע את העבודות בכביש 21 התמלאו התנאים של חברת החשמל להטמנת קו המתח. עוד הוסיף מר אוחיון כי ידוע לו כי האגודה במושב התמהמהה באיסוף הכספים מהמתיישבים כך שבפועל החל איסוף הכספים רק בשנת 2012 והעברת הכספים לחשבון הנאמנות שנוהל בחכ"ל נמשכה עד שנת 2016, מה גם שהאגודה אישרה למתיישבים פריסה דמיונית ובלתי סבירה שהגיעה ל- 60 תשלומים. לטענת מר אוחיון, המועצה והחכ"ל לא התרשלו ולא עיכבו את ביצוע העבודות ואין להשית עליהן אחריות כלשהי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, והתובעים צריכים להפנות את טענותיהם כנגד הנתבעת 1 וכנגד שאר המתיישבים בהרחבה אשר לא שילמו את התשלומים במועד שהוטלו עליהם במועד. גם מהנדס המועצה חזר בתצהירו על אותם דברים של מר אוחיון, וכך גם מר סעד חזר על חלק מטענות מר אוחיון.
5. העדויות – ראיות הצדדים נשמעו במהלכם של 3 דיוני הוכחות. ביום 28/1/2019 נשמעו עדי התביעה - התובע 1 ואביו מר אריה ; ביום 8/7/2019 נשמעה עדותו של מר דניאל מטעם הנתבעת 1; וביום 11/12/2019 נשמעו העדים מטעם הנתבעות 2-3 : מר אפרים יונה – מזכיר המושב בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן: "מר יונה"), מר אוחיון, מהנדס המועצה מר סגל, ומר סעד.
6. בסיומו של שלב שמיעת הראיות ולאחר כישלונו של ניסיון שנעשה להבאת הצדדים להסכמות, ניתן צו להגשת סיכומים בכתב ועם הגשתם של אלה התיק נדחה למתן פסק-דין זה.

עיקר המחלוקת

1. למקרא טענות הצדדים ניכר כי, המחלוקת בין הצדדים סבה סביב טענת התובעים שלפיה בשטח נחלתם עבר קו מתח שהיה קיים צורך בהטמנתו באדמה שמחוץ לשטח הנחלה. אומנם התובע טען בכתב התביעה כי מדובר בקו מתח גבוה ובחקירתו הנגדית טען שמדובר בקו מתח נמוך [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 14-15], ואומנם יש מחלוקת בין הצדדים סביב השאלה האם בנחלת התובע היה עמוד חשמל, נראה לעין, כטענת התובע והנתבעות 2-3 או שמא עבר קו חשמל בלבד כטענת הנתבעת 1, יחד עם זאת, כל הצדדים מסכימים ביניהם על כך שקו חשמל עבר בשטח הנחלה. למעשה המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלות שלהלן:
   • 1. האם עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם שלפיה לא ניתן היה לבצע עבודות בניה בנחלה וגם לא לקבל היתר בניה, בטרם העתקם קו החשמל והטמנתו מחוץ לנחלה?
     2. ככל והתשובה לשאלה הקודמת היא חיובית, האם עלה בידי התובעים להוכיח כי חל עיכוב בהעתקת והטמנת קו החשמל אל מחוץ לשטח הנחלה, והאם עלה בידיהם להוכיח העיכוב האמור הוא תולדה של התרשלות מצד הנתבעות, או מי מהן, כלפי התובעים, שמזכה את האחרונים בפיצויים?
     3. ככל והתשובה לשתי השאלות הקודמות הינה חיובית, האם עלה בידי התובעים להוכיח את נזקיהם הנטענים?

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים, בחינת הראיות שהוגשו על ידם, ושמיעת העדויות, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, וזאת לאור הנימוקים שיובאו להלן.
2. בטרם כניסה לעובי הקורה אני רואה מקום להבהיר דברים אלה:

• ככל שהדברים נוגעים לנתבעת 1, התובעים הפנו את טענותיהם לוועד ההנהלה שניהל את המושב, וכונה ע"י התובעים בשם 'אגודה'. זאת חרף העובדה שוועד ההנהלה אינו בגדר ישות משפטית, שהיא ישות עצמאית ונפרדת מהמושב. בנסיבות אלה, מאחר ובסופו של יום כל חיוב שיוטל על האגודה או וועד ההנהלה, ישא בו ממילא המושב, החלטתי בפסק-דין זה להתייחס לטענות שהופנו על ידי התובעים לאגודה או לוועד המושב כאל טענות המופנות לנתבעת 1 עצמה.
• מאחר כספי המושב, וכמוהם גם כספי המועצה, הינם כספי ציבור שמיועדים לרווחת כלל המתיישבים והתושבים, והתובעים בכללם, הושקעו על ידי מאמצים כבירים כדי להביא את הצדדים להסכמות במטרה לחסוך מהצדדים עלויות ניהול ההתדיינות המשפטים, אלא שלמרבה הצער וכאמור ניסיונותיי האמורים העלו חרס.
• עוד יובהר כי התובעים לא הציגו מסמך ו/או ראייה כלשהי שיכולים להעיד על התקשרות חוזית ישירה בינם לבין הנתבעות ו/או מי מהן, שמגלמת את התחייבות הנתבעות, כלפי התובעים, לביצוע העבודות העתקת קו החשמל והטמנתו תוך פרק זמן קצוב או עד מועד מסוים. על כן, ניתן לקבוע כבר עתרה, שהתובעים לא הוכיחו קיומה של עילה חוזית שעליה ניתן לבסס את התביעה, ועל כן, בפסק דין זה ייבחנו טענות התובעים בעילה הנזיקית בלבד.

1. להלן אדון בשאלות שבמחלוקת לפי סדר הצגתן בסעיף 25 לעיל.

העתקת והטמנת קו החשמל -

1. מעיון בכתבי הטענות ותצהירי הצדדים עולה כי, טענתם העיקרית של התובעים היא שמעל לנחלתם עבר קו מתח חשמל שהיה צורך להעתיקו אל מחוץ לנחלה ולהטמינו באדמה, במסגרת עבודות התשתיות שהיה על הנתבעות לבצע כדי לעמוד בתנאי תכנית המתאר החלה על המושב (תכנית ג/12553). לטענת התובעים כאמור העיכוב שחל בהעתקת קו החשמל והטמנתו כאמור, מנע מן התובעים לקבל היתר בניה ולבנות בנחלה. הנתבעות 2-3 אינן חולקות על כך שבנחלת התובעים עבר קו מתח שהיה צריך להעתיקו אל מחוץ לשטח נחלת התובעים (סעיף 8 לכתב ההגנה של נתבעות 2-3, וכן סעיפים 9-11 לתצהירים של מר אוחיון והמהנדס סגל). כך גם הנתבע 1 מודה בכתב ההגנה בקיומו של קו המתח בשטח נחלת התובעים ועל הצורך בהעתקתו, ואף טוען בסעיף 25 לכתב הגנתו כי התובעים ידעו על קיומו של הקו מלכתחילה, כבר במעמד הקצאת הנחלה להם, ולא רק במועד ביצוע הבניה. עם זאת, הנתבעת 1, בכתב ההגנה, מכחישה טענת התובעים שלפיה אותו קו מתח היווה 'הגורם שבלעדיו אין' לאי מתן היתר שמאפשר תחילת ביצוע עבודות הבניה בשטח הנחלה (סעיף 25 לכתב ההגנה של נתבעת 1). בתצהירו של מר דניאל, אף נטען כי אותו קו מתח עבר גם בנחלת משפחת פרג', שגובלת לנחלת התובעים, ולמרות עובדה זו משפחת פרג' קיבלה היתר בניה כבר במהלך שנת 2013.
2. טענה אחרונה זו של מר דניאל ביחס למועד קבלת היתר הבניה של משפחת פרג' וביחס לכך שמדובר בנחלה שגובלת בנחלתם של התובעים ומעליה עבר אותו קו מתח כלל לא נתמכה בראיות כלשהן. יחד עם זאת יצויין כי, במהלך שמיעת הראיות, התובע 1 נחקר ביחס למועד קבלת היתר בניה, ובחקירתו התברר כי גם התובעים קיבלו היתר לבנית ביתם בנחלה כחודשיים עובר למועד פינוי קו המתח מנחלתם [עמ' 11, שורות 16-22]. בהמשך חקירתו הנגדית התובע 1 נשאל על תנאי תכנית המתאר שעליה הוא מתבסס, במיוחד על סעיף 4.02.05 לתכנית המתאר שעניינו בהגבלת הבניה מתחת ובקרבת קווי חשמל [החלק הרלוונטי לתכנית המתאר הוגש וסומן כמוצג נ/1], והתברר כי למרות ההגבלה על מתן '(...) היתר בנייה למבנה או חלק ממנו מתחת לקווי חשמל עיליים', קיימת אפשרות לקבלת היתר בנייה בקרבת קווי חשמל עיליים בסוגי בנייה שונים ובהתאם לטבלת מרחקים. המרחק מקו מתח נמוך ועד למבנה נע בין 1.5 – 2 מטר. התובע 1 בחקירתו הנגדית אישר שזו היתה הפעם הראשונה שהוא רואה את נושא המרחקים וכי במשך כל התקופה הרלבנטית הוא סבר שההגבלה על מתן היתר בנייה מתחת לקו חשמלי אינה מסוייגת [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 16-33].

בסיכומיהן, כל הנתבעות, ביקשו להיבנות על הדברים שעלו מחקירתו הנגדית הנ"ל של התובע 1, ולשכנע כי למעשה לא היתה כל מניעה מכך שהתובעים יקבלו היתר בנייה, גם בטרם העתקת קו החשמל מחוץ לנחלתם.

בנושא הזה, והגם שלא הוצג לפניי היתר הבניה ותכנית הבניה של בית התובעים, והגם שהוכח לפני כדבעי שהתובעים קיבלו היתר בניה כחודשיים טרם פינוי קו החשמל מנחלתם, לא שוכנעתי כי התובעים יכולים היו לבצע את בניית הבית בפועל, בהתאם להיתר הבניה שניתן להם, בטרם פינוי הקו. שכן, התובע 1 הסביר בחקירתו הנגדית כי היתר הבנייה ניתן לו רק לאחר שמהנדס המועצה ידע ששולם 10% מההתחייבות הכספית לחברת החשמל והתכניות החדשות מאושרות, ולכן הסכים לתת לתובעים היתר בנייה כדי להתחיל בביצוע עבודות עפר בשטח, אך בפועל התכנית של בית התובעים נמצאות על עמוד חשמל ולמעשה הם לא יכולים לבנות [עמ' 12, שורות 1-9]. עדות זו של התובע 1 מתיישבת עם טענות הנתבעות בכתבי הגנתן ובתצהירי עדי הנתבעות 2-3, שמאשרות שהיה צורך בהעתקת קו החשמל אל מחוץ לנחלת התובעים והטמנתו בכביש 21 שנתיבו סמוך לקו חשמל זה. בנוסף, עדות זו של התובע 1 מקבלת חיזוק גם בעדותו של מהנדס המועצה - מר סגל, אשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע ניתן לתובעים היתר בנייה למרות ההגבלה בתכנית המתאר שלא יינתן היתר בניה למבנה מתחת לקו חשמל עילי, והוא השיב כי באותו מועד כבר הייתה התחייבות לתשלום לחברת החשמל והייתה התחייבות לבצע את העבודה, ולכן היתר הבנייה ניתן מתוך ידיעה שהולכים להעתיק את עמודי החשמל [עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 17-21].

1. מן האמור לעיל ניתן להסיק כי מהנדס המועצה מר סגל, לא נכון היה ליתן לתובעים היתר בנייה בטרם קבלת התחייבותה של חברת החשמל לבצע את העתקת קו החשמל הרלבנטי, דבר שמחזק את הסברי התובע 1 שלפיה, תכנית הבנייה של ביתו מציבה את הבית מתחת לקו החשמל ובפועל התובעים לא יכלו לבנות את ביתם בנחלה גם לאחר שניתן להם היתר בנייה. כל זאת עד להעתקת קו החשמל מהנחלה.
2. בנוסף, ולהבנתי, עצם העובדה שתנאי תכנית המתאר מאפשרים בנייה במרחק מסוים מקו החשמל, אינה מלמדת בהכרח על כך שניתן היה לבצע את בניית הבית בנחלה למרות קו החשמל שעובר בשטחה, בניגוד לנטען בסיכומי טענותיה של הנתבעת 1. בעניין זה לא נטען ולא הובאו ראיות שיכולות להצביע על כך שלא היה כל מניעה מהעמדת הבית במקום אחר בנחלה שאינו מחייב העתקת קו המתח ממקומו המקורי. כאמור, דבריו של התובע 1 לעניין קיומה של מניעה מבנית הבית קיבלו חיזוק בעדותו של מהנדס המועצה – מר סגל, שלפיה התובעים לא יכלו לבנות בנחלתם בטרם פינוי קו החשמל משטח והטמנתו בכביש הסמוך.
3. לסיכום חלק זה, הוכח כי התובעים לא יכלו לבנות את ביתם בשטח הנחלה עובר לפינויו של קו החשמל אל מחוץ לשטח הנחלה, וכי היתר הבנייה שניתן לתובעים כחודשיים עובר למועד פינוי קו החשמל בפועל, ניתן לתובעים רק לאחר שמהנדס המועצה היה סמוך ובטוח שהמועצה עשתה את כל ההכנות ועמדה בכל התנאים של חברת החשמל, ושחברת החשמל אמורה לבצע את עבודות העתקת והטמנת קו החשמל מנחלת התובעים בקרוב.

שאלת העיכוב בפינוי קו החשמל מתחום הנחלה ושאלת האחריות

1. מעיון בטענות הצדדים ובראיות שצורפו ע"י התובעים, ניכר כי אין מחלוקת על כך שחל עיכוב בביצוע עבודות התשתיות, שנמשך שנים. שכן, מאז הוצא המכתב הראשון של הנהלת המושב לחברי המושב המודיע להם על תחילת העבודות ביום 29/11/2004 [נספח 3 לכתב התביעה] ועד שפונה קו החשמל מנחלת התובעים, ביום 1/4/2014, עבר כעשור. מעבר לכך, מעיון בטענות הנתבעות 2-3, עולה כי הנ"ל מודות במפורש בסעיף 35 לכתב ההגנה כי העתקת קו המתח מנחלת התובעים התעכבה, אם כי לטענתן העיכוב נגרם בשל אילוצים שלנתבעות 2-3 לא היתה שליטה עליהם. כך גם כל עדי הנתבעות 2-3 העידו בתצהירי העדות הראשית שלהם כי פרויקט ההרחבה בוצע בעצלתיים עקב חוסר בתקציבים. גם הנתבעת 1 טוענת בכתב ההגנה כי ככל והיה עיכוב בביצוע עבודות התשתיות והעתקת קו החשמל, הרי שעיכוב זה מקורו במעשיהן ומחדליהן של הנתבעות 2-3 או חברת החשמל, והוא לא היה לא בשליטת הנתבעת 1 (סעיפים 7 ו- 34 לכתב ההגנה).
2. משכך, ניתן לקבוע כי המחלוקת בין הצדדים אינה לעניין עצם העיכוב בביצוע עבודות התשתיות והעתקת קו החשמל ופינויו מנחלת התובעים, אלא לעניין הגורם לעיכוב בביצוע העבודות, והאחריות לגרימתו.
3. כפי שפורט בסעיף 1 לפסק הדין, בפני הוצגו שלושה מסמכים שהופנו לנתבעות או שנערכו ע"י הנתבעות, בסמוך לפני מועד תחילת ביצוע עבודות התשתיות בהרחבה [נספחים 1-3 לכתב התביעה]. משלושת מסמכים אלה ניתן להבין מה היה תפקידן וחלקן של הנתבעות 1-2 בביצוע העבודות בפרויקט ההרחבה, וניתן בנוסף להתרשם מקיומה של בעיה תקציבית בפרויקט ההרחבה, כפי שיובא להלן.
4. מהמסמך הראשון שהוא מכתבו של משרד השיכון המופנה למזכיר המושב [נספח 1 לכתב התביעה], המגולל את נושא ההפחתה בסכום ההשתתפות של כל מתיישב לסך של 46,000 ₪, עולה כי משרד השיכון העריך את עלות ביצוען של עבודות התשתיות בפרויקט ההרחבה בסך של 4,940,000 ₪, כאשר מתוך הסכום הזה 700,000 ₪ מיועדים לפירוק והעתקת קווי חשמל, ומשרד השיכון הודיע כי הוא מסבסד 50% מהסכום הזה (קרי 350,000 ₪), מעבר לסכום ההשתתפות שאושר בהתאם לטבלה.
5. מהמסמך השני שהוא פרוטוקול הישיבה שנערכה בנוכחות נציגי הנתבעות עוד ביום 25/11/2004 [נספח 2 לכתב התביעה] - ישיבה שבה השתתפו, בין היתר, יו"ר המועצה, מהנדס המועצה, מפקח החכ"ל, ועוד 3 נציגים מהנהלת המושב, עולה כי בישיבה זו סוכם ע"י נציגי הנתבעות: 1) כי יש לבצע תשתיות עד לרמת מצעים, 2) כי מכל מתיישב יגבה סך של 46,000 ₪ ע"י המושב לטובת השתתפות בתשתיות, כאשר הכסף יועבר לחשבון משותף של החכ"ל והמושב, 3) כי סדר העדיפויות בביצוע עבודות התשתיות יקבע על ידי המושב, 4) וכי תנאי לקבלת היתר בניה מהועדה המקומית הוא תשלום המתיישבים את חלקם היחס בעלות התשתיות לחכ"ל.

ממסמך זה אנו למדים כי 3 הנתבעות היו אמונות על ניהול פרויקט ההרחבה במושב, כאשר המושב היה מופקד על גביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים, ועל קביעת סדר העדיפויות בביצוע העבודות, בעוד שהמועצה היתה מופקדת על כך שלא יינתנו למתיישבים היתרי בניה בטרם תשלום חלקו של כל מתיישב ומתיישב בכספי ההשתתפות.

1. המסמך השלישי שהוא מכתבו של מזכיר המושב מיום 25/11/2004 המופנה לחברי המושב ובניהם [נספח 3 לכתב התביעה], כולל הודעת מזכיר המושב הנ"ל שלפיה עבודות המדידה וסימון בשטח אמורות להתחיל ב- 29/11/2004, ובמסגרתו פורטו מקורות התקציב ממשרדי הממשלה. צוין בו כי עלות ביצוען הכוללת של עבודות התשתיות, בהתאם למכרז, עומדת ע"ס 5,960,000 ₪, קרי בהפרש של כמיליון ₪ מהערכת משרד השיכון בהודעה של שרת השיכון [כפי שעלתה בנספח 1 לכתב התביעה]. חישוב אריתמטי פשוט, מלמד שככל חברי המושב בהרחבה היו משלמים כל אחד את הסך של 46,000 ₪ מראש, היה מתקבל סכום של 2,070,000 ₪, ואם מצרפים לסכום זה את התקציב שאושר משרד השיכון, בסך של 2,375,000 ₪, והתקציב שאישר משרד התחבורה בסך 500,000 ₪, מתקבל סכום כולל 4,945,000 ₪ מכל הגופים המשתתפים בעלויות התשתיות, כך שנותר חוסר של כמיליון ₪ בעלות הביצוע הכוללת.

עוד עולה ממכתב זה כי העבודות בפרויקט אמורות להתבצע בשלבים, שכן בסעיף 3 למכתב הודיע מזכיר המושב כי הוחלט לבצע עבודות עד לסכום ההתחלתי שאושר ע"י משרדי הממשלה בסך של 1,400,000 ₪ בלבד מתוך כלל העבודות בפרויקט ההרחבה.

1. עולה בנוסף מחומר הראיות ומהעדויות שהובאו לפניי, כי המועצה הייתה אחראית על תכנון פרויקט ההרחבה, על נושא הרישוי של הבתים, על בחירת הקבלן המבצע לעבודות לאחר פרסום מכרז, והחשוב מכל אלה הוא שהמועצה הייתה אחראית על השגת התקציבים ממשרדי הממשלה בהתאם לקצב התקדמות העבודות. נקודה זו עולה בבירור ממכתב משרד השיכון מיום 31/8/2005 המופנה למועצה [נספח ב' לתצהיר מהנדס המועצה- מר סגל], במסגרתו אושר תקציב בגין תשתיות ראש שטח (הכוללת עבודות של העתקת והטמנת קווי חשמל ובזק), בסך של 300,000 ₪ (ולא בסכום של 350,000 ₪ כפי שהתחייבה כב' השרה דאז), וגם ביחס לסכום האמור הובהר במסגרת אותו מכתב כי הסכום צפוי להיות משולם בהתאם לחשבוניות המעידות על ביצוע העבודות ובהתאם להתקדמות העבודות.

כאן המקום להעיר, כי התובעים משליכים את יהבם על המכתב האחרון הנ"ל ועליו הם סומכים את ידם בטענתם שלפיה היה על המועצה לדאוג לבצע את עבודות העתקת והטמנת קווי החשמל תוך 6 חודשים ממועד חתימת החשב ביום 20/12/2005, קרי לכל המאוחר עד ליום 20/6/2006. בעניין הטענה הנ"ל יאמר שנכון הוא שבמכתב הנ"ל משרד השיכון קצב את פרק הזמן הדרוש לביצוע העבודות ל- 6 חודשים, עם זאת, מראיות הצדדים עלה שהמועצה קיבלה אורכה לביצוע העבודות ומימונן, כפי שיובא בהמשך, לאור עיכובים בביצוע העבודות שלא היו בשליטתה, גם על כך נרחיב בהמשך.

1. באשר לתפקיד החכ"ל, וכפי שעולה מההסכמים שנחתמו בין החכ"ל לבין המושב [צורפו כנספחים ו' ו- ז' לתצהיר מר דניאל שהוגש מטעם הנתבעת 1], תפקידה של זו היה בניהול ופיקוח על ביצוע עבודות התשתיות במועדים אשר יקבעו ע"י המושב, תפקיד שכלל שליחת נציג מקצועי מטעמה כל פעם שהיא מקבלת הודעה מהמושב על ביצוע עבודות תשתיות בפרויקט ההרחבה [ראו סעיפים 5 – 6 להסכם מיום 24/12/2006 – נספח ו' לתצהיר מר דניאל]. מעבר לכך, ובהתאם להסכם שנחתם בין המושב לחכ"ל בשנת 2010 [נספח ז' לתצהיר מר דניאל], החכ"ל ניהלה את כספי הפרויקט שהיו מועברים לה ע"י המושב וריכזה אותם בחשבון נאמנות, בנוסף סוכם כי לחכ"ל ניתן שיקול דעת בלעדי לפנות למשרד השיכון כדי לקבל תקציבים ולהתחיל את העבודות, אך זאת לאחר שהמושב יגבה כספים מהמתיישבים וירוכזו כספים בחשבון הנאמנות בגובה של מיליון ₪ לכל הפחות [סעיפים 5 ו- 6 לנספח ז' הנ"ל].
2. נסכם את דברינו עד כה בכך ששלושת הנתבעות היו אחראיות על ניהול פרויקט ההרחבה, השגת התקציבים הדרושים לביצוע והפיקוח על ביצוע העבודות, כאשר תפקיד המושב היה לגבות את כספי ההשתתפות מהמתיישבים, ולקבוע את סדר העדיפויות בביצוע העבודות, ואילו תפקיד המועצה היה להשיג תקציבים ממשרדי הממשלה ולנהל את פרויקט ההרחבה מול קבלני המשנה, כגון הקבלן המבצע וכגון המפקח – החכ"ל, בנוסף לתכנון הפרויקט ומתן היתרי בניה למתיישבים לאחר וידוא תשלום כל מתיישב ומתיישב את חלקו בכספי ההשתתפות בתשתיות, ואילו תפקיד החכ"ל היה לפקח על ביצוע העבודות בפרויקט ההרחבה, לרכז את הכספים ולפקח על ביצוע העבודות בהתאם לתקציבים שהועברו לה ע"י המועצה וע"י המושב.
3. לאור הגדרת התפקידים הנ"ל של כל אחת משלושת הנתבעות בפרויקט ההרחבה, ומאחר והתובעים הם בעלי הזכויות בנחלה שנמצאת בפרויקט ההרחבה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי כל אחת מהנתבעות חבה כלפי התובעים בחובת זהירות מושגית, כמו גם חבות הן בחובת זהירות קונקרטית, והיה עליהן לצפות מלכתחילה כי כל עיכוב בביצוע עבודות התשתיות ובהשגת התקציבים לשם ביצוע העבודות יכול לגרום לנזקים בדמות עיכוב בקבלת היתר בניה ועיכוב בתחילת הבניה, והצורך לאתר מקום מגורים חלופי.

1. כידוע, המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את נושא האחריות בעוולת הרשלנות קבועה בפקודת הנזיקין ובהלכה הפסוקה, כאשר ידוע כי בקביעת האחריות האמורה מתעוררות שלוש שאלות: האחת, חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? השנייה, התרשלות - האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלומר האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, קשר סיבתי וגרימת נזק - האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? [ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982)] (להלן: "הלכת ועקנין").
2. מענה לשאלת הראשונה ניתן כבר לעיל. משכך, תיבחן להלן שאלת ההתרשלות. התובעים טענו לאורך כל ההליך, וחזרו על טענתם זו בסעיף 13(ב) לסיכומיהם, כי לאור התחייבותה של שרת השיכון דאז, ולאור העובדה שכל מתיישב מ- 45 הנחלות המוקצות בהרחבה נדרש לשלם 46,000 ₪ בלבד, וכולם ביחד 2,070,000 ₪, הרי שיתרת עלות ביצוע התשתיות בסכום של 2,875,000 ₪ מומנה ע"י משרדי הממשלה, וחלק ניכר של תקציב פיתוח התשתיות הציבוריות אשר יועד בין היתר להעתקת קווי חשמל, מקורו במשרדי הממשלה, וההחלטה היכן, על מה ומתי להשקיע כספים אלו הייתה בידי הנתבעות, או מי מהן, בלבד. לאחר שמיעת הראיות בתיק ובירור העובדות לאשורן, מתברר כי טענות התובעים הנ"ל כלל אינן מדויקות, שכן התברר כי יתרת עלות ביצוע התשתיות לאחר קבלת כל סכום ההשתתפות מכל המתיישבים אינה עומדת על 2,875,000 ₪ אלא על 3,890,000 ₪, ומתוכם משרדי הממשלה מימנו נכון לאותה שלב רק כ- 2,875,000 ₪, ובמילים אחרות לשם השלמת עבודות התשתיות בפרויקט ההרחבה חסר היו עדיין כמיליון ₪ (בסעיפים 15 ו- 16 לסיכומי התביעה יש תמיכה למסקנות אלו).

בנוסף, התברר כי משרדי הממשלה לא מימנו חלק ניכר מעלות פיתוח התשתיות, הכוללות גם העתקת קווי חשמל, שכן השתתפות משרדי הממשלה הייתה בפחות ממחצית עלויות הפיתוח, כך שמאותו מכתב של שרת השיכון דאז עולה כי עלויות ביצוע תשתיות ראש שטח (הכוללות העתקת קווי חשמל ובזק) עומדת על 700,000 ₪, כאשר רק ביום 20/12/2005 אישר משרד השיכון השתתפות בגבוה הסכום של 300,000 ₪, ואף את תשלום הסכום האמור הוא התנה בביצוע העבודות בפועל ובשלבים בהתאם להתקדמות ביצוע עבודות ראש שטח (הכולל העתקת קווי חשמל ובזק) [ראו נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעות 2-3]. כך מתברר שטענת התובעים כי ההחלטה מתי להשקיע את הכספים הייתה בידי הנתבעות בלבד כלל אינה נכונה, שכן החלטה זו הייתה קשורה במישרין לקצב ביצוע עבודות התשתיות בכלל, ולהחלטת משרד השיכון לשלם בשלבים בהתאם להתקדמות העבודה, והדבר קשור במישרין לקצב גביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים שהוא מקור המימון השני לעבודות התשתיות בהרחבה.

1. מעבר לכך, התובעים עצמם היו מודעים לכך שביצוע עבודות התשתיות 'ראש שטח', והעתקת קווי חשמל אינן יכולות להתבצע במנותק מיתר עבודות התשתיות בהרחבה, כפי שהוסבר היטב ע"י מנכ"ל החכ"ל, מהנדס המועצה, ומפקח החכ"ל שהעידו בתצהירי העדות הראשית מטעמם כי לאור הנהלים וההנחיות של חברת החשמל, העתקת קווי החשמל יכלה להתבצע רק לאחר ביצוען של עבודות התשתיות עד מפלס אפס, ובמילים אחרות העתקת קווי החשמל היתה מכוונת לשלבים האחרונים של שרשרת ביצוע התשתיות. כאמור, התובעים מאשרים עובדה זו בסעיף 11 לסיכומיהם, ואף מפנים לטענות מנכ"ל החכ"ל, וטוענים כי העתקת והטמנת קו החשמל הינה חלק מהשלבים הסופיים של עבודות הפיתוח של הכביש העובר בסמוך לנחלת התובעים. אם כי לטענת התובעים, פרק הזמן הדרוש לביצוע אותה עבודה עומד בממוצע על 4.5 חודשים בלבד, כפי שעולה ממכתב חברת החשמל [נספח 10 לכתב התביעה].
2. לעניות דעתי, טענה אחרונה זו של התובעים אינה יכולה ללמד באמת על פרק הזמן הכולל הדרוש לביצוע עבודות ההעתקה וההטמנה של קו החשמל, שכן בכדי שחברת החשמל תוכל לבצע את עבודות העתקת קו החשמל מנחלת התובעים והטמנתו בכביש העובר בסמוך לנחלת התובעים, היה על הנתבעות להגיע לשלבים הסופיים בביצוע עבודות התשתיות, ורק מאותו מתחיל להבנתי מניין 4.5 חודשים הנ"ל. כלומר, פרק הזמן הדרוש להעתקת והטמנת קו החשמל מורכב מ- 1) פרק הזמן שבו הנתבעות מקדמות את עבודות התשתיות בהרחבה עד לשלבים הסופיים, ובנוסף לו- 2) פרק הזמן הדרוש לחברת החשמל לקבלת האישורים הנדרשים לביצוען של עבודות ההעתקה וההטמנה של קווי החשמל, וביצוען של אלה (אותם 4.5 חודשים).
3. כפי שהובא בסעיף 37 לעיל, התובעים משליכים את יהבם על מכתבו של משרד השיכון שהופנה למועצה בשנת 2005 [נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעות 2-3], ומבקשים ללמוד ממנו שהיה על המועצה לדאוג לביצוע עבודות העתקת והטמנת קווי החשמל בתוך 6 חודשים ממועד חתימת החשב ביום 20/12/2005, קרי לכל המאוחר עד ליום 20/6/2006. טענה זו של התובעים לבדה, אין בה כדי ללמד על כשל כלשהו בהתנהלות המועצה, שכן כבר ראינו שבכדי שהמועצה תוכל להשיג את התקציב ע"ס 300,000 ₪ ממשרד השיכון לשם מימון עלות ביצוען החלקית של עבודות העתקת והטמנת קווי החשמל, וביצוען תוך 6 חודשים, היה עליה לקדם את ביצוע יתר עבודות התשתיות עד לשלבים סופיים, וכדי שתוכל לבצע את אלה היה עליה לקבל את חלקו הארי של התקציב המיועד לתשתיות, בסך של כ- 5 מיליון ₪. מתוך סכום זה, כפי שכבר צויין לעיל, הנתבעות קיבלו תקציב ראשוני ממשרדי הממשלה ע"ס 1,400,000 ₪ בלבד, וחלק ניכר מיתרת התקציב היה קשור בקצב גביית תשלומי ההשתתפות מהמתיישבים ע"י המושב, והחלק האחר קשור בקצב קידום העבודות והשגת יתר התקציבים ממשרדי הממשלה ע"י המועצה והחכ"ל.

מאחר והעיכוב נבע בעיקר מקצב גביית סכומי ההשתתפות מהמתיישבים, המועצה נאלצה לבקש הארכה לתוקף ההרשאה התקציבית לשם העתקת והטמנת קווי החשמל ביום 1/9/2013, והיא קיבלה את אישור משרד השיכון ביום 17/9/2013, להארכת מועד עד ליום 31/3/2015. בנסיבות אלה ומאחר ועבודות העתקת והטמנת קו המתח מנחלת התובעים בוצעו כבר ביום 1/4/2014, הרי שמועצה פעלה תוך פרק הזמן שניתן לה במסגרת הארכת המועד הנ"ל לשם מימוש כספי התקציב של משרד השיכון [ספחים ג' – ד' לכתב ההגנה של הנתבעות 2-3].

1. התובעים מבקשים להטיל אחריות על הנתבעות, בטענה כי קצב איסוף כספי ההשתתפות מהמתיישבים, פריסת התשלומים, אופן הניהול והפיקוח על העבודות בפרויקט וקביעת סדר עדיפויות לא ברור ו/או אחיד לביצוע העבודות ומיקומן, גרמה לעיכוב בהשלמת עבודות הפיתוח, וכתוצאה מכך עיכוב בהעתקת קו החשמל מנחלת התובעים והטמנתו בכביש העובר בסמוך לנחלתם, ולמעשה עיכוב בקבלת היתר בניה ותחילת הבניה עצמה. הנתבעות מצידן, מאשימות האחת את השנייה בעיכובים הנטענים, כך שהמושב מבקש להטיל אחריות על המועצה ועל החכ"ל בניהול הפרויקט ובפיקוח על העבודות והשגת התקציבים ממשרדי הממשלה הרלבנטיים, ואילו המועצה והחכ"ל מבקשות להטיל אחריות על המושב בשל קצב גביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים האיטי, שנגרם כתוצאה מאישור פריסות תשלום דמיוניות, וכן בקביעת סדר העדיפויות בביצוע העבודות. התובעים בסיכומיהם בחרו להציג את הגרסאות השונות של הנתבעות, ולייחס את האחריות לכל הנתבעות מבלי להצביע על הכשל שדבק לטענתם בפועלה של כל אחת מ- 3 הנתבעות בנפרד.
2. למרות שהתובעים לא הצביעו על חלקה של כל אחת מ- 3 הנתבעות בעיכוב ביצוע העבודות, כאמור, הרי שממכלול הראיות שהוצגו ע"י הצדדים, ולאחר שמיעת העדויות וההתרשמות הכללית מכל העדים, הוכח לפניי כי הנתבעת 1 (המושב), היא האחראית העיקרית לעיכוב שחל בביצוע העבודות מאחר והיא הייתה האחראית על גביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים, והיא זו שאישרה את הפריסה הנדיבה בתשלום חלקם של המתיישבות בהוצאות הפיתוח והתשתיות, כך שבהתאם לנספח ג' לתצהיר מנכ"ל החכ"ל – מר אוחיון, גביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים והעברת הסכומים לחכ"ל התחילה רק ביום 31/5/2010, וזו הסתיימה רק ביום 3/3/2016, כאשר בין הסכומים שנגבו ע"י הנתבעת 1 היו שיקים שמועד פירעון האחרון שבהם היה ביום 1/11/2017 !
3. לטעמי אשמה של הנתבעת 1 אינו מסתכם רק בכך שזו התחשבה במצבם הכלכלי של חברי המושב והתנהגה כלפיהם באדיבות בכך שאישרה לאלה פריסת התשלומים, שכן בעניין האמור בלתי נמנע יהיה שלא לייחס אחריות מסויימת לחברי המושב עצמם שביקשו פריסת תשלומים ארוכה. התובעים משיקוליהם, המובנים יש לומר, בחרו שלא לצרפם לתביעה. אלא שהנתבעת 1 אשמה בכך שזו נמנעה מקביעת מדיניות ברורה לגביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים בכלל, ומהמתיישבים שלא הייתה להם בעיה כלכלית בפרט – כדוגמת התובעים. רוצה לומר, היה על הנתבעת 1 לקבוע מדיניות מתאימה ואחידה שתגרום למתיישבים לשלם במועד את חלקם בעלות ביצוע עבודות התשתיות, דבר שלא נעשה על ידה כנדרש. לא זו אף זו. הגדילה הנתבעת 1 לעשות בעת שנתנה הסכמתה לפריסת תשלומים נדיבה של סכומי ההשתתפות הנ"ל, ביחס לחלק מן המתיישבים, והסכימה, לכל הפחות בעניינם של התובעים, לקבלת תשלומים מותנים ודחויים של אותם סכומים. גם למועצה (הנתבעת 2), היו יד ורגל בגרימת העיכוב האמור בגביית הסכומים האמורים, בכך שבמועד מתן היתרי הבניה למתיישבים בהרחבה, לא בדקה זו האם אותם מתיישבים שילמו את חלקם בהשתתפות האמורה. על כך העיד מהנדס המועצה בחקירתו הנגדית לפניי [עמ' 68, שורות 16-20]. בנושא הזה יש להבהיר כי התובעים לא הביאו ראיות כלשהן לגבי מתיישבים שקיבלו היתר בניה טרם תשלום חלקם למושב והעברת הכספים לחכ"ל, יחד עם זאת, העיד לפניי יו"ר וועד המושב – מר דניאל, כי היו לפחות 5 משפחות שבנו את בתיהם בהרחבה מבלי ששילמו את כספי ההשתתפות בתשתיות [עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 6-10]. ככל והמועצה הייתה בודקת כי לא יינתן היתר בניה למתיישבים שלא שילמו את חלקם בעלות הקמת התשתיות, גם ביחס ל- 5 משפחות אלו, היה בכך משום מתן תמריץ למתיישבים לשלם את חלקם האמור והיה בכך כדי לסייע בידי הנתבעת 1 לגבות מהמתיישבים השונים את סכומי ההשתתפות האמורים.

1. התובעים מבקשים לייחס אחריות לנתבעות 2-3 בכך שמלכתחילה ידעו על קיומו שך חסר בתקציב ולמרות זאת החליטו לעשות את העבודות בפרויקט. בנקודה זו הבהיר מנכ"ל החכ"ל בחקירתו הנגדית לפניי כי העבודות בוצעו בשלבים לפי תזרים הכספים שהועבר להם, כך שהכסף מייצר את הפרויקט ועבודות לא מתוקצבות מורידים אותם מהמכרז [עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 15-19]. בהמשך חקירתו הבהיר מנכ"ל החכ"ל מר אוחיון, כי המושב הוא זה שקיבל את ההחלטה לבצע את העבדות למרות שמלכתחילה היה ידוע שיש חוסר בתקציב [עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 22-27]. גם מהנדס המועצה מר סגל העיד כי הפרויקט בוצע בשלבים, לפי הסכום שעמד לרשות הגורמים המבצעים בכל שלב ושלב [עמ' 69 לפרוטוקול, שורות 6-11].

מנכ"ל החכ"ל העיד לפניי כי במספר הזדמנויות החכ"ל התריע בפני המושב כי התקציב אינו מספיק [עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 22-34]. גם מר אפרים יונה – מזכיר המושב בתקופה הרלוונטית, העיד לפניי כי נאמר לו ולמושב ע"י המועצה והחכ"ל כי ברגע שייגמרו הכספים יופסקו העבודות, ובכל זאת המושב נתן פריסה למתיישבים בהרחבה [עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 7-16].

1. לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי מלבד האחריות העיקרית שיש להטיל על המושב בגין אי קביעת מדיניות ברורה בגביית כספי ההשתתפות מהמתיישבים ומתן פריסה נדיבה שגרמה לעיכוב בביצוע העבודות בפרויקט בכללותו, ומלבד האחריות המשנית שיש להטיל על המועצה, שהיא פחותה בהרבה מהאחריות שיש להטיל על המושב, בגין אי בדיקת תשלום ע"י המתיישבים בטרם מתן היתרי בנייה, לכל הפחות ביחס ל- 5 משפחות בהרחבה, התובעים לא הצביעו על כשל כלשהו בהתנהלות החכ"ל, ולא הוכיחו כי נפל בהתנהלותה, כמי שהיתה אמונה על נושא הפיקוח ועל ניהול כספי הפרויקט בהתאם לתקציב שהיה מועבר לה, פגם כלשהו. כך למשל, התובעים לא הביאו ראיות שיכולות ללמד כי המושב העביר כספים לחכ"ל בגובה של כמיליון ₪ וכי החכ"ל התעכב בהשגת תקציבים כלשהם ממשרדי הממשלה (כפי ההסכמות בסעיף 6 להסכם משנת 2010 [נספח ז' לתצהיר מר דניאל]. על כן, החלטתי לדחות את התביעה נגד החכ"ל – הנתבעת 3. לא נעלמה מעיניי העובדה שחלק מן העדים מסרו בעדויותיהם כי החכ"ל, בין יתר תפקידיה, היתה מופקדת על ניהול הפרוייקט ובין היתר על לוחות הזמנים לביצוע העובדות. עם זאת, כאמור, המערכת ההסכמית הרלבנטית מלמדת על כך שתפקידיה של החכ"ל היו מצומצמים בהרבה ובנסיבות העניין נראה כי בפועלה לא דבק פגם המצדיק את חיובה בחלק מן האחריות.
2. חלוקת האחריות – לאור המקובץ לעיל, ובהתחשב בתרומתם של הנתבעות 1-2 לעיכוב שחל בביצוע עבודות התשתיות, ובכללן העתקת קן החשמל שעבר בנחלה והטמנתו באדמה שמחוץ לשטח הנחלה, סבורתני כי יש להטיל על הנתבעת 1 אחריות בשיעור של 70% ועל הנתבעת 2 אחריות בשיעור 30%.
3. אשם תורם של התובע - עד כה נסקרו פעולות הנתבעות שהביאו לעיכוב בביצוע העבודות, אם כי בנסיבות העניין נראה כי גם התובעים תרמו את חלקם ביצירת המציאות שהביאה בסופו של יום לעיכוב הנטען, וזאת מפאת כל אלה:
4. הוכח לפניי כי התובע 1 לא היה מעוניין בבניה ו/או בחזרה למושב לפני שנת 2010, ולכן הוא הגיש בקשה לסוכנות היהודית, בעזרת מר אפרים יונה, וביקש להאריך את המועד לביצוע עבודות הבניה במשך 5 שנים, קרי עד שנת 2010 [עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 29-33, וכן עמ' 9, שורות 1-6]. רק לאחר שהתחתן עם בחירת ליבו, התובעת 2, במהלך שנת 2009, החליט התובע 1 להקים את ביתו במושב, ועד למועד הזה לא הוכח כי התובע 1 נקט פעולה כלשהי כדי לקדם את ביצוע עבודות התשתיות בנחלתו, גם לא עשה בירור כלשהו בפני המושב.
5. למרות שהתובע 1 לא עשה בירור כלשהו ביחס לעבודות התשתיות הנ"ל, הוא החליט על דעת עצמו למכור את ביתו בקריות בשנת 2010, ולפנות את ביתו בחודש 7/2011, לשם מימון הוצאות בנית בית מגוריו, במושב, מבלי לבדוק אם הוא זכאי לקבלת היתר בניה ומה הוא פרק הזמן שנותר עד להשלמת ביצוען של התשתיות והטמנת קו החשמל העובר מנחלתו. למעשה, הנזק שנגרם לתובע 1, לטענתו, שנאלץ לשכור דיור חלופי עד להשלמת הבניה, היה תוצאה, בין היתר, של מעשיו עת מיהר למכור את ביתו טרם בירור מצב הרישוי והתקדמות עבודות התשתיות בנחלתו.
6. בנוסף, הוכח כי התובעים היו חלק מהסחבת ונתנו יד לעיכוב ע"י תשלום בשלב מאוחר, שכן התובע 1 נדרש לראשונה לבצע תשלום בגין התשתיות ביום 25/9/2011 [מכתב המושב שצורף כנספח 4 לכתב התביעה], ולמרות יכולתו הכספית לבצע את התשלום, התובע בחר להתנהל כמו חברי מושב אחרים דוגמתו, והתנו את תשלום חלקו בעלות ביצוע התשתיות, בתחילת ביצוע עבודות הבניה בנחלתו [ראו נספח י' לתצהיר של מר דניאל, וחקירתו הנגדית של התובע 1 בה אישר את התנאי הזה, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 3-5]. נוכח התנייתו האמורה השיק שנמסר על ידו למושב ביום 4/11/2012, נפרע בחשבון החכ"ל רק ביום 28/4/2014.

זה המקום לדחות את טענות הנתבעות 2-3 שעלו לראשונה בסיכומיהן, לעניין תחולת סעיף 23 לחוק המכר, בקשר למועד השתכללות זכות התובעים לדרוש פיצוי. בעניין זה טוענות הנתבעות 2 ו- 3 כי זכות התובעים לתובע קמה רק במועד התשלום ביום 28/4/2014, אלא שבמועד זה כבר ניתן לתובעים היתר בנייה ומסיבה זו לא היה מקום להגשת התביעה על ידם. טענה זו הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה דבר המצדיק לבדו את דחיית הטענה. עם זאת, אין בדחיית הטענה כדי לפגוע בקביעתי הנ"ל לעניין השלכת העיכוב בתשלום על אשמם התורם של התובעים.

בנסיבות העניין, שוכנעתי כי מוצדק לנכות מכל סכום אשר ייפסק לתובעים 30% בגין אשם תורם.

שאלת הנזק

1. התובעים טוענים כי כתוצאה מהעיכוב שהיה בביצוע עבודות התשתיות והעתקת קו המתח, חל עיכוב במתן היתר הבנייה ובביצוע עבודות הבניה בנחלה. כתוצאה מכך נגרמו לתובעים נזקים אלה:

• 1. הם נאלצו לשכור דיור חלופי מאז המועד שבו פינו השניים את דירתם בקריות, בחודש 7/2011, ועד להשלמת בניית ביתם בנחלה בחודש 3/2015. בכתב התביעה ביקשו התובעים בגין רכיב זה פיצוי ע"ס 113,400 ₪ בגין דמי שכירות לתקופה של 36 חודשים, מבלי לפרט את התקופות ומבלי להציג ראיות המעידות על גובה דמי השכירות. ואילו בסעיף 45 לתצהיר התובע 1, התובע 1 פירט את התקופות שבמהלכן התובעים התגוררו בשכירות, והציג את הסכמי השכירות הרלוונטיים [נספח 18 לתצהיר התובע 1]. בהתאם לעדות התובע 1 ולהסכמי השכירות שהוצגו, התובעים התגוררו בשכירות במשך 44 חודשים, בתקופה הראשונה מיום 24/7/2011 – 24/7/2012 הם שכרו דירה בנשר ושילמו דמי שכירות חודשיים ע"ס 3,200 ₪, ובסה"כ שילמו 38,400 ₪ ; ובתקופה השנייה מיום 1/8/2012 ועד ליום 31/3/2015 הם התגוררו בשכירות במושב ושילמו דמי שכירות חודשיים ע"ס 2,500 ₪, ובסה"כ שילמו התובעים 77,500 ₪, וסך כל דמי השכירות בתקופה הרלוונטית עומדים ע"ס 115,900 ₪. בסיכומיהם, התובעים ביקשו להוסיף הפרשי ריבית והצמדה על צירוף הסכומים הנ"ל עד להגשת התביעה והעמידו את דרישתם ע"ס 119,162 ₪.

ביחס לרכיב זה, אני דוחה את ניסיון התובעים להגדיל את דרישתם מעבר לסכום שהם דרשו בכתב התביעה, שכן בכתב התביעה הם העמידו את דרישתם ע"ס 113,400 ₪ בלבד, ובגין סכום זה שולמה אגרת תביעה, ואני דוחה כל דרישה מעבר לסכום הזה. מעבר לכך, התובעים טוענים כי קו החשמל פונה מנחלתם ביום 1/4/2014, כאשר במועד הזה בידי התובעים כבר היה מצוי היתר בניה, כך שהעיכוב הנטען ע"י התובעים הגיע לקיצו ביום 1/4/2014, ועל כן, כל סכום בגין דמי שכירות ששולם מעבר למועד זה אינו בגדר נזק הקשור בקשר סיבתי עם העיכוב. לטעמי, בגין התקופה שבה ביצעו התובעים את הבנייה הם אינם זכאים לפיצוי כלשהו גם אם באותה תקופה הם התגוררו בשכירות.

על כן, להבנתי, חישוב הפסדי התובעים בגין רכיב זה צריך להיות מחושב מאז תחילת השכירות ביום 24/7/2011 – ועד לפינוי קו החשמל מנחלת התובעים ביום 1/4/2014, כאשר בהתאם להסכמי השכירות שהוצגו לפניי [נספח 18 לתצהיר התובע 1], דמי השכירות בגין אותה תקופה הם כדלקמן: בגין התקופה מיום 24/7/2011 עד 24/7/2012 שילמו התובעים דמי שכירות חודשיים ע"ס 3,200 ₪, ובסה"כ שילמו 38,400 ₪; ואילו בגין התקופה מיום 1/8/2012 – 1/4/2014 (20 חודשים) שילמו התובעים דמי שכירות חודשיים ע"ס 2,500 ₪, ובסה"כ שילמו התובעים 50,000 ₪. על כן, הוכח לפניי כי התובעים שילמו בגין התקופה שבה הם נאלצו להתגורר בשכירות כתוצאה מעיכוב פינוי קו החשמל וביצוע התשתיות בסך של 88,400 ₪, ובגין סכום זה ישנו מקום לפצות את התובעים.

• 1. נזק בגין התייקרות הבניה – התובעים טוענים בכתב התביעה כי מועד בניית ביתם בנחלה נדחה מחודש ינואר 2011 לחודש ינואר 2014, ובמהלך אותה תקופה עלה מדד תשומת הבניה ב- 9.32%, כאשר לטענתם עלות בניית ביתם בנחלה הסתכמה בסך של 1,450,000 ₪, ולכן נגרם להם נזק בגין התייקרות הבניה בסך של 123,618 ₪.

ואילו בתצהיר של התובע 1, הוא הצהיר בסעיפים 46 ו- 47 כי עלויות בנית ביתו בנחלה הסתכמו בסך של למעלה מ- 1,000,000 ₪, כאשר לטענתו ברשותו מצויות אסמכתאות בגין חלק מעלויות הבניה. בנוסף ביקש התובע 1 בתצהירו לחשב את התייקרות מדד תשומת הבניה מאז 1/12/2010 (ולא מינואר 2011 כפי שביקש בתביעה), וטען כי בתקופה הרלוונטית מדד תשומת הבניה עלה בכ- 10%, ולכן העמיד את דרישתו בגין רכיב זה ע"ס 99,730 ₪. בהמשך להצהרות אלו של התובע 1, בסיכומיהם ביקשו התובעים להעמיד את דרישתם בגין רכיב זה לפי החישובים והנתונים שבכתב התביעה!

ביחס לרכיב זה, נתחיל מכך שהתובעים לא הוכיחו את עלויות בניית ביתם בנחלה. בעניין העלויות האמורות נטען בפעם אחת שעלות הבנייה עמדה ע"ס 1,450,000 ₪, ובפעם אחרת נטען שזו הסתכמה בסך של כ- מיליון ₪, כאשר עיון בנספח 19 לתצהיר התובע 1 שממנו הוא מבקש לדלות את הנתון שעניינו עלויות הבניה, מעלה כי צורפו קבלות וחשבוניות המלמדות על הוצאות בסך של 128,900 ₪ בלבד. על כן, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי עלות בניית ביתם בנחלה עמדה ע"ס כמיליון ₪, ובוודאי לא מיליון וחצי ₪, כנטען בתביעה ובסיכומי התביעה!

מעבר לכך, התובעים מבקשים להשתמש בנתון של עליית מדד תשומת הבנייה כנתון שהוא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. בכתב התביעה ובתצהיר התובע 1 כלל לא הוסבר על מה נסמכים התובעים בקביעת שיעור התייקרות מדד תשומת הבנייה. רק בסיכומיהם הסבירו התובעים כי מדובר בנתון המתפרסם בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וטענו כי נתון זה משמש את כל ענפי הבניה והתשתיות במשק הישראלי ! טענות אלו של התובעים יש לדחות בשתי הידיים, ובעניינן אני מקבלת את טענות הנתבעות 2-3 שלפיהן כדי להוכיח נזק של התייקרות הבנייה, היה על התובעים לצרף חוו"ד מקצועית של כלכלן או רואה חשבון מן הטעם שמדובר בעניין שמצריך מומחיות, ומשלא עשו כן התובעים, וממילא משלא הוכיחו את עלויות הבניה, הרי שאני קובעת כי התובעים לא הוכיחו את נזקם בגין רכיב זה.

• 1. התובעים טוענים בכתב התביעה כי נגרם להם נזק בגין עוגמת נפש, ערך מטרד, אובדן ימי עבודה והכנסה, נסיעות, השתתפות בישיבות, שליחת מכתבים, טלפונים ועוד – בסך של 10,000 ₪. בטענתם זו משלבים התובעים את דרישתם לנזק לא ממוני ולנזק ממוני תחת ראש נזק אחד, מבלי לפרט כיצד וכמה אובדן הכנסה או אובדן ימי עבודה ונסיעות נגרמו להם וכו'. סתם כך, העמידו התובעים את דרישתם בכתב התביעה ע"ס 10,000 ₪, אם כי בתצהיר של התובע 1 ובסיכומי התביעה התובעים לא נקבו בסכום כלשהו לצד דרישתם לפיצוי בגין רכיב זה, והשאירו את הנושא לשיקול דעת בית המשפט.

ביחס לרכיב זה, סבורתני כי אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו בגין עוגמת נפש, שכן כפי העולה מההלכה הפסוקה על המבקש להוכיח נזק כזה להראות כי נגרם לו צער עמוק ופגיעה משמעותית, כאשר לא כל אי נחת, אכזבה או אי הסכמה מזכים בקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש. בנסיבות המקרה דרישת התובעים היינה כללית ונראה כי זו הועלתה בעלמא, ולכן אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו בגין עוגמת נפש. בדומה לכך, גם דרישת התובעים לנזק ממוני בדמות אובדן הכנסה או ימי עבודה וכו' לא נתמכה בראיות כלשהן, ומכאן שגם דרישה זו הועלתה בעלמא, ודינה דחייה.

1. לסיכום חלק זה, הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מעיכוב פינוי קו החשמל ועיכוב בניית ביתם בנחלה עומדים ע"ס 88,400 ₪.
2. מתוך הסכום הזה יש לנכות אשם תורם של התובעים בשיעור 30% כפי שהובא לעיל, והיתרה לתשלום ע"י הנתבעות 1-2 הינה ע"ס 61,880 ₪.

סוף דבר

1. אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 3, ומחייבת את התובעים לשאת בשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 6,000 ₪ המביא בחשבון את העובדה כי הנתבעת 3 יוצגה בהליך דנן ביצוג משותף עם הנתבעים 2. הסכום הנ"ל ישולם על ידי התובעים לנתבעת 3 תוך 30 ימים מהיום, אחרת - יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

1. אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, וכנגד הנתבעות 1-2 בלבד, לאור קביעתי ביחס לחלוקת האחריות, אני מחייבת את הנתבעת 1 (המושב) לשלם לתובעים פיצוי בסך של 43,316 ₪. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת 2 (המועצה) לשלם לתובעים פיצוי ע"ס 18,564 ₪ .
2. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעות 1 ו- 2 לשאת ביחד ולחוד בהוצאות התובעים בסך של 7,000 ₪ ובשכ"ט בא כוחם בסכום כולל של 15,000 ₪.
3. על הנתבעות 1-2 לשלם את הסכומים הנ"ל תוך 30 ימים מהיום, אחרת - יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-הדין לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ט' טבת תשפ"א, 24 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.