מונחת לפני תביעה כספית, בגדרה עותרים התובעים לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך הכספי של 6,769 ₪, בשל נזקים שנגרמו לרכבם בתאונת דרכים.

1. התובע 2 הינו הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 61-491-65, התובעת 1 נהגה ברכב במועדים הרלבנטיים לאירוע; הנתבע 1 הינו הבעלים של רכב מ.ר 45-541-65; הנתבע 2 בתיק הינו הבעלים של רכב מ.ר. 76-100-67; הנתבעת 3 בתיק הינה הבעלים של רכב מ.ר 92-754-52.

ביום 19/4/16, בצומת כביש 431 מערב לכיוון רמלה, ארעה בין 4 רכבי הצדדים תאונת דרכים (תאונת שרשרת).

2. התובעת 2 – הנהגת הראשונה בשיירת הרכבים, תבעה את הבעלים של שלושת הרכבים שנסעו מאחוריה בשיירת הרכבים. הנתבע 1 נהג ברכב השני בשיירת הרכבים, הנתבע 2 ברכב השלישי בשיירת הרכבים, ומר עופר עינב, אשר נהג ברכבה של הנתבעת 3, נהג ברכב הרביעי בשיירת הרכבים.

למען השלמת התמונה, הנתבע 1 (הבעלים של הרכב השני בשיירה) הגיש תביעה שכנגד בה תבע את הנתבעים 2-3, והנתבע 2 הגיש תביעה שכנגד בה תבע את הרכיב הרביעי בשיירה.

כבר כעת יצוין, כי לא היה מקום להגיש התביעות כתביעות שכנגד, משהתובעים לא נתבעים בגדר תביעות אלו. עם זאת, משמדובר בעדויות זהות, תידונה שאלת האחריות במסגרת פסק הדין דכאן.

3. לטענת התובעת, ביום התאונה עצרה בשל מופע אור אדום ברמזור שהיה מוצב בדרכה, כשלפתע הנתבעים – כולם או חלקם – פגעו ברכבה מאחור. בשל הפגיעה, נגרמו לרכבה נזקים כוללים בסך 6,769 ₪: נזק ישיר בסכום של 4,971 ₪, ערכו של הרכב ירד בסכום של 398 ₪, דמי שמאות בסכום של 700 ₪, וכן הוצאות ובזבוז זמן בסך של 700 ₪.

לטענתה, עצרה את רכבה ברמזור אדום לפני קו העצירה של הצומת, שלאחר מכן חשה ב- 2 מכות, למצער, מאחור.

4. הנתבע 1, הנהג ברכב השני בשיירת הרכבים, טען בכתב הגנתו כי עצר את רכבו מאחורי רכב התובעים ולפתע חש חבטה יחידה מאחור. חבטה זו הדפה את רכבו קדימה לעבר רכב התובעים. עם זאת, בעדותו בבית המשפט, אישר כי פגע ברכב התובעים קלות עובר להדיפה הנוספת מהרכבים שנהגו אחריו (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 15-16, וכן ההקלטה שנשמעה).

הנתבע 1 הגיש תביעתו כנגד הבעלים של הרכב השלישי בשיירת הרכבים (נתבע 2), וכן כנגד הבעלים של הרכב הרביעי בשיירת הרכבים (נתבע 3), משלטענתו בשל נהיגתם הרשלנית של הנתבע 2 ו/או של נהג הנתבעת 3 נגרמו לו נזקים בסכום כולל של 10,883 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: נזק ישיר בהתאם לדו"ח השמאי מיום 14.11.16 בסך של 9,294 ₪ (נזק אחורי – 5,558 ₪ , ונזק קדמי 2,386 ₪), שכ"ט שמאי ששילם בסך של 1189 ₪, וכן הוצאות ועגמת נפש בסך של 400 ₪.

5. הנתבע 2, אשר נהג ברכב השלישי בשיירת הרכבים, גורס כי הנתבע 1 לא הספיק לבלום את רכבו ופגע ברכבה של התובעת, אולם הוא עצמו הספיק לעצור את רכבו באופן מוחלט. לפתע, התנגש בו מאחור נהג הרכב הרביעי בשיירה (מר עינב), והדף אותו בחוזקה אל עבר הרכבים שמקדימה.

הנתבע 2 הגיש תביעתו כנגד הנתבעת 3 ומר עינב, משלטענתו בשל הנהיגה הרשלנית של מר עינב נגרמו לו נזקים בסכום כולל של 33,400 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: ההפרש בין שווי הרכב לבין הכסף שקיבל עליו בפועל מחברת הביטוח בסך של 23,569 ₪, וכן הוצאות שכירות רכב מיום התאונה ועד קבלת הפיצוי בפועל בסכום של 22,438 ₪.

בשל הגבלת תקרת סכום התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, העמיד הנתבע 2 תביעתו על הסך של 33,400 ₪.

6. מר עינב, מצידו, מציין כי הרכבים שלפניו פגעו אחד בשני, והוא עצמו האט את רכבו ואף ניסה להסיט את רכבו שמאלה, אולם לא הצליח לעשות כן. מר עינב מאשר כי פגע בחלקו האחורי של רכב הנתבע 3, אולם מציין כי מדובר בפגיעה קלה ושטחית.

דיון

7. לאחר שנתתי דעתי לראיות ולעדויות הצדדים, נחה דעתי כי האחריות לקרות נזקי התובעים מוטלת לפתחם של הנתבע 1 (נהג הרכב השני בשיירה) והנתבע 2 (נהג הרכב השלישי בשיירה), ביחד ולחוד, בשיעור שווה (כל אחד במחצית).

לא מצאתי לייחס אשם תורם כלשהו לנהיגתה של התובעת 1.

עדותה של התובעת 1 בכל הנוגע לשאלת האחריות הייתה מהימנה עליי ומצאתי לאמצה. התובעת נעדרת כל אינטרסים בכל הנוגע לשאלת האחריות (במובחן, כמובן, משאלת האשם התורם).

כעולה מעדותה, נהגה בכביש 431 ועצרה את רכבה, כאשר זמן קצר לאחר מכן חשה בשתי מכות מאחור לפחות.

נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהפגיעה הראשונה מבין 2 המכות נגרמה על ידי הנתבע 1. הנתבע 1 אישר, הן בעדותו והן בהקלטה, כי פגע "קלות" ברכבם של התובעים. גרסתו לפיה הודה בפגיעה על מנת לרצות את התובעת לא הוכחה ודינה להידחות. יש לייחס משקל לאמרות שלאחר התאונה, וליתן להן משקל יתר.

עם זאת, מצאתי לאמץ את גרסתו של הנתבע 1 בכל הנוגע לנזקים שנגרמו לחלקו האחורי של רכבו. אף בסוגיה זו, הנתבע 1 נעדר כל אינטרסים, כאשר לטענתו חש מכה אחת בודדה מאחור.

מכלול הראיות כפי שהוצגו, איפוא, מביא לקביעה, לפיה נהג הרכב השני (נתבע 1) לא הצליח לבלום את רכבו באופן מלא, "לא ב- 100%" - כגרסתו בפני בית המשפט.

8. אשר לפגיעה הנוספת שארכה לרכב התובעים, שוכנעתי כי זו נגרמה על ידי הנתבע 2. לנוכח הפגיעה שחווה הנתבע 1, לנוכח הפרשי הנזקים בין חלקו האחורי של רכב הנתבע 1 ובין נזקי החלק הקדמי של רכב (נזק מהותי בחלק האחורי), ונוכח הנזקים ברכבו של הנתבע 2 – הנזק בחלק הקדמי עולה באופן ברור על הנזק בחלק האחורי, ניתן לקבוע כנדרש במשפט אזרחי כי הפגיעה של הנתבע 2 הייתה בעוצמה גבוהה, עד כדי הדיפת הנתבע 1 אל עבר רכב התובעים.

לא מצאתי לאמץ את גרסתו של הנתבע 2, כי הצליח לבלום את רכבו לכדי עצירה מוחלטת.

אשר לאחריות מר עינב, הוכח, במאזן ההסתברויות ובהתבסס על שיעור הנזקים ברכבים, כי פגע ברכב הנתבע 2 קלות בלבד, פגיעה שלא הביאה להדיפת 2 הרכבים הנוספים שלפניו אל עבר רכב התובעים.

9. אשר לאשם התורם – נטען בדיון כי התובעת עצרה את רכבה בפתאומיות חרף מופע האור הירוק שברמזור.

לטענת חלק מהנהגים, מדובר במופע אור ירוק שלאחר ביצוע פנייה קודמת.

אלא, שלא הוצגה תכנית רמזורים, והצדדים אף ויתרו על הגשתה.

זאת ועוד, בכתבי הטענות של הנתבע 1 (סעיף 3 לכתב ההגנה) ושל הנתבע 2 (סעיף 4 לכתב ההגנה), נטען כי העצירה הייתה לאור מופע אור אדום ברמזור.

טענה זו, לפיכך, לא הוכחה ואין לקבלה.

10. סיכומו של דבר, תביעת התובעים מתקבלת במלואה, לרבות שיעור ההוצאות שהתבקש נוכח התביעה שכנגד שנדחתה.

הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים את הסך של 6,769 ₪, בחלקים שווים, וזאת תוך 30 יום מהיום.

פסק הדין הינו ביחד ולחוד נוכח הוראות סעיף 11 לפקודת הנזיקין.

אשר ליתר התביעות שכנגד – הנתבע 2 ישלם את נזקי החלק האחורי של רכבו של הנתבע 1, בצירוף 2/3 משכר טרחת השמאי וכן הוצאות בסך 300 ₪;

הנתבעת 3 תשלם לנתבע 2 את נזקי החלק האחורי של רכבו (בלבד), בצירוף הוצאות בסך 300 ₪. לא מצאתי לחייב בסכומים נוספים מעבר לכך, בשים לב לאחריות כפי שנקבעה במסגרת פסק הדין. כן הרכיבים הנלווים נדחים, בהתחשב באחריות כפי שנקבעה כאמור. בתיק לא מצויה חוות דעת השמאי. במקרה של מחלוקת, נא להגישה בצירוף פסיקתה.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (מחוז מרכז) תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ז, 15 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.