1. לפניי שתי בקשות, שהגישו הנתבעות, כל אחת בנפרד, לסילוק התביעה על הסף.
2. לטענת נתבעת 1, בתמצית, יש לסלק את התביעה על הסף בהיעדר עילה ויריבות שכן על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת שילמה לנתבעת 2 את תשלומי היטל ההשבחה בגין השימוש החורג בשטח הסטייה. עילת התביעה המשוערת נגד נתבעת 1 לפי עשיית עושר ולא במשפט אינה מתקיימת. עוד טוענת נתבעת 1 להתיישנות עילת התביעה.
3. טענות נתבעת 2, בתמצית, הינן כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית שכן הסמכות הייחודית לדון ולהכריע, בכל טענה נגד חיוב בהיטל השבחה, מסורה לאחד הטריבונלים כמפורט בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, או לבית המשפט לעניינים מנהליים. הנתבעת 2 מעלה גם טענת שיהוי ומניעות, מאחר וחלף המועד לנקיטת הליך בהתאם להוראות חוק התכנון ובנייה. עוד טוענת הנתבעת 2, כי קיים בעניין מעשה בית דין מאחר וכבר בשנת 2006 הוכרעה השאלה שבמחלוקת על ידי שמאי מכריע, מבלי שהוגש ערעור על ההכרעה, שהפכה חלוטה. בנוסף, טענה נתבעת 2 להתיישנות מאחר וחלק משומות ההשבחה נמסרו לתובעת למעלה משבע שנים.
4. לטענת התובעת, הליך זה נולד לאחר שהמרצת הפתיחה שהוגשה קודם לכן, לבית המשפט המחוזי, נמחקה בהסכמה, בכדי שהתובעת תתבע סעד כספי במסגרת הליך אזרחי, ועל כן מושתקת נתבעת 2, מחמת השתק שיפוטי, לטעון טענה משפטית הסותרת טענתה הקודמת לפיה ההליך האזרחי הוא ההליך הנכון לניהול הסכסוך. מוסיפה וטוענת התובעת כי הנתבעות עשו יד אחת כדי לגבות ממנה כספים ביתר, תוך שכל אחת מתנערת מאחריות ומטילה את האשמה על השנייה. לעניין היעדר הסמכות, טוענת התובעת כי נתבעת 2 מתעלמת מהעילות החוזיות והנזיקיות עליהן מושתת התביעה, מלבד העילה על עשיית עושר לרבות רשלנות, גזל והטעייה. התובעת גם דוחה את טענות השיהוי וההתיישנות.

החלטתי לדון בשתי הבקשות, במאוחד.

דיון

1. כלל הוא, כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות, בבואו להורות על סילוק תביעה על הסף, ומקום שקיימת אפשרות, ולו קלושה, שהתביעה תתקבל והתובע יזכה בסעד המבוקש, אין נועלים את שערי בית המשפט בפניו.

לעניין זה ראו: ע"א 335/78 יוסף שאלתיאל ואח' נ' אריה שני ואח', פ"ד לו(2), 151.

1. הלכה היא כי בבקשות כגון דא, יש לבחון רק את הכתוב בכתב התביעה, תוך הנחה כי ככל שתוכחנה הטענות שבו, יהא בכך די כדי לזכות את התובע בסעדים להם הוא עותר. בספרו של א' גורן, סדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט - 2009 (בעמ' 171) נאמר בהקשר זה, כך:

"אמצעי חמור זה יש להפעיל בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על-יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד שאותו הוא מבקש" (ר' גם: ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פד"י לז(4) 721, 724, י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ירושלים-1995 384-383)).

1. עיון בכתב התביעה, מעלה כי התובעת תוקפת את עצם חיובה בהיטל השבחה, ותובעת את השבת הסכומים ששילמה.

סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") קובע מהי הדרך לתקיפת חיובים בהיטל השבחה, ומהו המועד לעשות כן.

תקיפת החיוב, גובהו או עצם הטלתו, יכולה להיעשות רק בהתאם לפרוצדורה שנקבעה בסעיף 14 הנ"ל.

יודגש, כי אין זה משנה אם מדובר בתקיפת החיוב בטרם תשלום ההיטל או בתביעה להשבת הסכום שכבר שולם כהיטל השבחה.

לעניין זה נפסק ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 כי אין לאפשר עקיפתה של הדרך המיוחדת שקבע המחוקק להשגה ולערר, וכי על רקע ניסוחן הכללי של הסמכויות ועל רקע המגמה ליתן בידי גופי הערר סמכויות נרחבות, ניתן לטעון לפני גוף הערר כל טענה כנגד החבות שהוטלה - הן טענה שאופייה מהותי והן טענה ספציפית יותר ובכלל זה גם טענתו של המבקש השבה, לאחר ששילם את סכום ההיטל. עוד נקבע בפסק הדין, כי רק במקרים בעלי נסיבות חריגות או בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת ניתן להגיש תביעה.

1. מהבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת 2, עולה כי התובעת אכן פעלה באופן הקבוע בחוק, ועוד בשנת 2006 מונה שמאי מכריע בהתאם לסעיף 14 (ב) לתוספת השלישית ביחס לאחת משומות היטל השבחה שעמדה אז על סך של 50,000 ₪. השמאי המכריע דן בטענות התובעת ודחה אותן. התובעת לא ערערה על הכרעתו זו של השמאי ולא מימשה את זכויות הערר וההשגה שעמדו לרשותה בהתאם לסעיף 14 לתוספת השלישית, לרבות הגשת ערר בפני ועדת ערר וערעור לבית המשפט לענייניים מנהליים על החלטת ועדת הערר. תחת זאת בחרה לאחר שנים, במסלול עוקף של הגשת תביעה אזרחית להשבה.

לעניין זה, נפסק כבר ב- ע"א 367/85, מדינת ישראל נ' קיטאי, פד"י מא(3)398:

"לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאיחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית- משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. בטענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו היתה מטרת המחוקק, שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם. מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל"מעשה-בית-דין", ואין מקום לעורר את העניין מחדש במסגרת תביעה להשבה" (ההדגשה הוספה- ע.ו.).

יפים לעניין זה גם דבריה של חברתי כב' השופטת פניה לוקיץ' ב-ת.א (קריות) 30140-02-12 כפיר רוטנברג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית אתא (26.2.13):

"דרכם (היצירתית, יש לומר, של התובעים) בכך ששילמו את ההיטל והגישו תביעה כספית להחזר חלק ממנו כתביעה שנטען שיש לגביה סמכות בבית משפט זה, משמעותה למעשה, יצירת "דרך עוקפת" להוראות התוספת השלישית לחוק שהינו בגדר חוק ספציפי וייחודי שבא להסדיר את המנגנון לבירור סוגיית היטל ההשבחה. קבלת טענת התובעים משמעה כי בכל פעם שישולם היטל השבחה "תחת מחאה" יוכל המשלם להגיש תביעה כספית ובדרך זו להביא בפני בית משפט השלום לבירור ענין שעפ"י החוק אינו מסור לסמכותו.

נראה לי כי כענין של מדיניות יש לכבד את המנגנונים שיצר המחוקק לבירור טענות ביחס להיטל ההשבחה, ולא לאפשר יצירת דרכים עוקפות, יצירתיות ככל שיהיו, תוך הסתמכות על מבחן הסעד שנקבע בפסיקת בית המשפט לצורך קביעת גבולות הסמכות של בתי המשפט"

1. איני מקבלת את טענת התובעת, לפיה הנתבעת 1 מושתקת, מחמת השתק שיפוטי, מלהעלות טענותיה בדבר חוסר סמכות עניינית, לאור טענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת ה"פ 3760-02-16.

באותו הליך, טענה הנתבעת 1 כי תביעת התובעת אינה תביעה לסעד הצהרתי, אלא תביעת השבה, היינו תביעה כספית, שהסמכות העניינית לדון בה נגזרת מסכום התביעה. אין בכך כדי להצביע על ויתור כלשהו מצד הנתבעת ביחס לטענות של חוסר סמכות עניינית, הנובע מכך שמוצו הליכי תקיפת השומה על פי דין – והדברים אף עולים מפורשות מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי.

1. טענות הנתבעת 1, בדבר היעדר יריבות, והעדר כל עילה נגדה, בפרט עילה מתחום דיני עשיית העושר, דינן להתקבל.

החיוב בהיטל השבחה, הוטל על ידי נתבעת 2, זאת על פי סמכותה הבלעדית להטלת היטל השבחה וגבייתו, בהתאם לסעיף 196א' לחוק התכנון והבניה.

מקובלת עליי טענת נתבעת 1 לפיה כאשר מדובר בדרישה להשבת תשלום שבוצע בגין חיוב בהיטל על ידי גוף אחד, לא ניתן לתבוע השבה מגוף אחר, במיוחד שעה שמדובר בשני גופים נפרדים. לא ניתן לקבל את הטיעון, לפיו קיימת לתובעת עילת תביעה כלשהי נגד הנתבעת 1, מכח דיני עשיית עושר.

1. אני מקבלת גם את טענת הנתבעת 1, כמפורט בסעיף 6 לבקשה מטעמה, לפיה עילת התביעה נגדה מבוססת על ההנחה הספקולטיבית, כי לא העבירה לנתבעת 2 את רכיב ההשבחה שהיה מגולם בתוך דמי החכירה אותם גבתה.

לא חלה על הנתבעת 1 חובה כשלהי להעביר תשלומים לנתבעת 2, אלא לרשות המקומית בלבד.

מכל מקום, אף אם הנחות אלו ימצאו נכונות (עצם גילום ההשבחה בתוך דמי החכירה וההנחה שלא הועבר לידי נתבעת 2), עדיין אין באמור בכדי להקים עילת תביעה של התובעת כלפי נתבעת 1, מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, או מכח כל עילה אחרת.

1. משהתקבלו טענות הנתבעות בדבר היעדר סמכות עניינית ביחס לטענות נגד הנתבעת 2, והיעדר יריבות עם נתבעת 1, לא מצאתי מקום לדון ביתר הטענות שהעלו הנתבעות.
2. לאור האמור, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

התובעת תישא בשכר טרחת באי כח הנתבעות בגין הליך זה, בסך של 5,000 ₪ לכל אחת מהן.

הסכום ישולם תוך 30 יום.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ז, 02 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.