25 נובמבר 2018

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבעים 2 ו-3 (להלן ביחד - הנתבעים) לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם ככל שתביעתו כנגדם תידחה.

2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ולהלן אפרט נימוקיי.

המסגרת הנורמטיבית

3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.

(ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג (54) 38).

4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

מן הכלל אל הפרט-

5. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעים במסגרתה טען כי הם שימשו כמעסיקיו הישירים וכי הוא קיבל את שכרו במזומן בתוך מעטפות של י.א אירון הנדסה בע"מ. לטענת התובע, לכל אורך תקופת העסקתו לא הופקו לו תלושי שכר כלל ועתר לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתו וסיומה.

6. בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי התובע הועסק על ידי הנתבע 1 בלבד וכי הנתבעים 2 ו-3 היו שכירים ושימשו כמנהלי עבודה אצל הנתבע 1. לפיכך נטען להיעדר יריבות בין התובע לנתבעים.

7. במסגרת הבקשה שלפניי טענו הנתבעים כי הואיל והתובע הוא נתין מדינת אריתראה ומשכתב התביעה הוגש ללא פירוט האתר בו הועסק, שמות האנשים שסיכמו איתו בדבר תנאי העסקה וכיו"ב מבלי שבוססה זיקה או יריבות לנתבעים, הרי שיש להורות על חיובו בהפקדת ערובה. לאחר הדיון המוקדם שנערך בפני חברתי, כב' הרשמת ליבר לוין, הגישו הנתבעים לתיק טפסי 106 כראיה לכך שמשך כל תקופת העסקתו של התובע הם שימשו כעובדים שכירים.

8. התובע התנגד לבקשה והטעים כי מאחר שלא נמסרה לו הודעה על תנאי העסקה ולא הופקו תלושי שכר, הרי שאין הוא יודע מיהו המעסיק האם הנתבע 1 או שמא כלל הנתבעים יחדיו. התובע הוסיף כי הנתבע 2 שילם את שכרו והנתבע 3 הוא שנתן לו הוראות ביחד עם הנתבע 2. עוד טען כי אף אחד מהנתבעים לא לוקח אחריות על תשלום זכויותיו ועל כן המדובר במעסיקים המשותף אשר מתחמקים מתשלום זכויותיו.

9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר בתיק בית הדין סבורני כי התובע לא המציא ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבעים 2 ו-3 ולהלן אפרט נימוקיי.

10. ראשית, מעיון בכתב ההגנה שהוגש עולה כי הנתבע 1 אינו מכחיש כי העסיק את התובע ואף ציין פירוט של מקומות העבודה בהם הוא הועסק (סעיף 12 לכתב ההגנה). מכאן, כי אין בסיס לטענת התובע לפיה אף אחד מהנתבעים לא מודה בהעסקתו, שכן כאמור, הנתבע 1 והוא בלבד, מודה שהעסיק את התובע, גם אם אינו מודה בכל התקופה.

11. שנית, בכתב התביעה טען התובע באופן כללי כי הנתבעים 1-3 העסיקו אותו. כשנשאל בחקירתו הנגדית במסגרת עדותו המוקדמת שנשמעה ביום 23.7.18 האם הנתבעים 2 ו-3 עבדו איתו, השיב בחיוב ובהמשך העיד כי הנתבע 2 היה עובד איתו בימי שישי. עוד העיד כי הוא עבד "אצל גדי איתן ויובל" וכי "יובל וגדי" אמרו לו מה לעשות (פרוטוקול הדיון, עמ' 5 ש' 7-8, עמ' 7 ש' 3-6, 20-23).

לא ניתן ללמוד מעדותו של התובע האם הנתבעים 2 ו-3 היו שכירים אשר הועסקו עמו ביחד (ומתוקף תפקידם כמנהלי עבודה נתנו לו הוראות) או שמא הם היו מעסיקיו בפועל של התובע.

בניגוד לגרסתו של התובע, הנתבעים הגישו לתיק טפסי 106 לשנים 2014-2016 חתומים על ידי רו"ח מהם עולה כי הם הועסקו על ידי הנתבע 1 כעובדים שכירים בשנים הרלבנטיות לתביעה. במצב דברים זה, הרי שלעת הזו, התובע לא הראה ראשית ראיה לחיובם של הנתבעים 2 ו-3 ואין בכך שלא הופקו לו תלושי שכר או שלא שולמה לו זכות זו או אחרת להעיד על כך שיש לחייב את הנתבעים בתשלומה.

12. כעולה מדברי ההסבר לתקנות, על התובע להציג ראשית ראיה לעצם קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ולכך שיש יסוד לכך שהנתבעים לא קיימו חבות אחרת שלהם. בשים לב לכך שהוצגה ראיה לכך שהנתבעים הועסקו כשכירים אצל הנתבע 1, הרי שהתובע לא הוכיח בסיס משפטי לחיובם בתשלום כלשהו.

13. מבלי לגרוע מהאמור, התובע לא הוכיחה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותו מהפקדת ערובה.

14. הנה כי כן, מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל ועל התובע להפקיד ערובה לצורך הבטחת הוצאות הנתבעים.

15. אשר לסכום הערובה – לאחר שנתתי דעתי לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעים שלא לצאת בחיסרון כיס, ובשים לב לסכום התביעה ולשיעור ההוצאות הנפסקות בהליכים מהסוג דנן מצאתי לחייבו בהפקדת ערובה בסך כולל של 3,000 ₪, דהיינו 1,500 ₪ לכל נתבע.

סכום זה יופקד בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי התובע.

ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה.

16. בנסיבות העניין, לא מצאתי לפסוק להוצאות בגין בקשה זו, והן תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ט, (25 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.