התביעה שבפניי הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעת על סך של 81,663 ₪, בגין יתרת חוב הלוואה

הכוללת הפרשי הצמדה וריבית, ריבית פיגורים הוצאות ודמי גבייה, אשר נותרה הנתבעת חייבת

לתובע, כך לטענתו.

1. הצדדים:

התובע (להלן:" הבנק/התובע") הגיש את התביעה דנן נגד הנתבעת, הגב' אילנה ברזילי גבריאלי (להלן:"הנתבעת") וזאת בגין יתרת חוב בסך כולל של 81,663 ₪ (נכון ליום 10.1.17 ).

הנתבעת היא הלווה שנטלה הלוואה מסוג משכנתה לצורך לרכישת דירה במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן".

1. רקע כללי:

ביום 18.4.2002 הנתבעת חתמה על הסכם הלוואה עם התובע לפיו לוותה סך של 403,720 ₪ לצורך מימון רכישת דירת מגורים ברחוב צפת 82/3 פתח תקווה (להלן: "הדירה").

ביום 29.08.2004 נפתח תיק בהוצאה לפועל למימוש הדירה כמשכון, וזאת בעקבות אי יכולתה של הנתבעת לעמוד בתשלומי ההלוואה.

הנתבעת הגישה תביעה, בכדי לבטל את הליכי ההוצאה לפועל, לביהמ"ש השלום ביום 1.7.2007 במסגרת תיק אזרחי 42238/07 בו ניתן פסק דין ביום 6.3.14. בית המשפט דחה את טענות התובעת וקבע כי על התובעת לעמוד בכל מלוא תשלומי ההלוואה וכן פסק הוצאות משפט לתובע בתיק בסך 7,500 ₪ (ראה נספחים ד' וה' לתצהיר התובע).

בתאריך 09/07/2007 קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים כי עד מתן פסק הדין הסופי תשלם התובעת (הנתבעת בתיק זה) 1,200 ₪ בחודש ובנוסף תשלם סכום של חד פעמי של 33,600 ₪

בתאריך 06/03/2014 הגישה הנתבעת ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 29811-05-14) , אך בתאריך 06/07/2016 היא חזרה בה מהערעור. (נספחים ו' וז' לתצהיר התובע).

לאחר סיום ההליכים המשפטיים בבית משפט השלום והמחוזי ולאחר הסדרת רישום הזכויות ביום 7.3.2016 הדירה נמכרה תמורת סך של 1,100,000 ₪ ורשם ההוצל"פ אישר את המכירה (ראה נספח י"א לתצהיר התובע).

יש לציין כי מתוך תמורת המכירה הופקד לתובע סך של 900,000 ₪ כאשר היתרה הינה בגין תשלומים מאושרים ע"י רשם ההוצל"פ של דמי היוון ע"ס 191,323 ₪ וכן אגרת קרן חוב ע"ס 10,603 ₪ (נספחים י"ב י"ג לתצהיר התובע). זאת ועוד מתוך הסך של 900,000 ₪ שהועבר לתובע שילם התובע את שכר טרחת כונס הנכסים כדין בסך של 70,014 ₪ וכן שכר טרחה בסך של 90,680 ₪ .

ביום 16.1.17 הוגשה תביעה זו, כתביעה בסדר דין מקוצר, על יתרת החוב אשר, לטענת התובע, נותר בגין ההלוואה לאחר מימוש הדירה. והנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן. ביום 20.3.17, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

הנתבעת כפרה בקיומה של יתרת חוב. לתמיכה בטענותיה הביאה הנתבעת חוות דעת מומחה של המומחה, מר יונתן ברלינר (להלן:"המומחה") (חוו"ד מיום 22.10.2018) ( חוו"ד צורפה כנספח א לתצהיר הנתבעת מיום 24.10.18). הנתבעת טענה כנגד התנהלות התובע במימוש הדירה ובחישוב החוב בגינו מומשה הדירה.

מטעם התובע הוגש תצהירו של נציג הבנק מר חיים זילבר, שהוחלף לאחר מכן, בשל מצבו הבריאותי

(החלטה מפרוטוקול 13.5.20 ), בתצהירה של גב' דנה שריר קדוש.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של הנתבעת.

הגיעו להעיד מטעם התובע -נציגת הבנק, הגב' דנה שריר קדוש ומטעם הנתבעת, הנתבעת בעצמה וכן המומחה מטעמה מר יונתן ברלינר. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים:

1. תמצית טענות התובע:

לטענות התובע, הנתבעת נטלה ההלוואה לצורך רכישת דירה בשנת 2004. הנתבעת לא עמדה בביצוע התשלומים על פי לוח הסילוקין, ולכן התובע פתח תיק בהוצאה לפועל למימוש משכון - הדירה. הנתבעת מנגד הגישה תביעה וערעור. ההליכים התנהלו במשך כשמונה שנים. לטענת התובע, הנתבעת פעלה מתוך רצון לסכל את הליך מימוש ומכירת הדירה. לאחר סיום ההליכים נמכרה הדירה בסכום של - 1,100,000 ₪. לטענת התובע בניכוי הוצאות הליך הכינוס ושכ"ט עו"ד ושכ"ט כונס הנכסים, לא היה בתמורת המכירה כדי לפרוע את חוב הנתבעת במלואו. ומכאן עילת התביעה – תשלום יתרת החוב בגין ההלוואה שלקחה התובעת לרכישת הדירה.

התייחסות התובע לטענותיה העיקריות של הנתבעת:

חישוב הריבית בתקופת התשלום בהתאם להחלטת הביניים:

לטענת התובע, חיוב ריבית הפיגורים בתקופת החלטת הביניים היה כדין, משום שהחלטת בית המשפט היא החלטת ביניים והחלטה שכזו איננה משנה את תנאי ההלוואה ואיננה מקימה הלוואה חדשה. לפיכך, צריך לגבות ריבית פיגורים על התקופה שהנתבעת לא עמדה בתנאי ההלוואה. וכי אין בהחלטת הביניים בכדי להקים הלוואה חדשה.

תשלום שכר טרחת עורך הדין והכונס:

לטענת התובע, הסכומים שנגבו ברכיב שכר טרחת עו"ד היו כדין שכן ניהול ההליכים בגין גביית חוב ההלוואה חויבה בשכ"ט של 125,000 ₪ במקום 90,680 ₪ (פער של 34,538 ₪ בחישובי המומחה שהינם כשליש מסכום התביעה). כמו כן, התובע צירף את האסמכתאות המעידות על כך. זאת ועוד, סכומי שכר הטרחה הם בהתאם להחלטות שיפוטיות.

חיוב עמלת ביטוח למפרע:

התובע גורס כי אין מניעה לחייב למפרע בעמלות ביטוח החיים וכי מלכתחילה הפסקת החיוב הייתה בטעות.

אישור הנתבעת לחיובים:

לבסוף, הנתבעת לא העלתה כל טענה לגבייה או חיוב שלא כדין, (ראה צורפו דוחות שנתיים 2006-2016 נספח ט' לתצהיר התובע וכן דוח תקבולים חיובים וזיכויים- נספח י' לתצהיר התובע כאשר הנתבעת אישרה את נספח ט' הנ"ל). כמו כן, הנתבעת אישרה בחתימת ידה את הליך מכירת הנכס וכל הכרוך בכך. (ראה נספח יא לתצהיר עדות ראשית התובע).

1. תמצית טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, היא איננה חייבת לבנק כל סכום כסף שהוא. ונהפוך הוא, לטענתה הבנק הוא זה שחייב לה. לטענתה, הבנק חייב אותה בחיוב יתר על המשכנתא וגבה ממנה סכום שלא כדין ולא בצדק. לטענתה, הבנק טעה ברשלנות או בזדון. לתמיכה בטענתה צירפה חוות דעת מומחה מטעמה שלאחר חישובו טען כי נעשו חיובי יתר במספר רכיבים כדלהלן:

ריבית פיגורים:

לטענת הנתבעת הבנק חייב אותה בחיוב ריבית פיגורים שלא כדין. לטענתה, הבנק גבה ריבית פיגורים על כל תקופת הזמן שמיום 09/07/2007 –עד למתן פסק הדין. בתקופה זו נתן בית המשפט החלטת ביניים, החלטה הקובעת כי גובה ההחזר החודשי יעמוד על סך של 1,200 ₪. לטענת הנתבעת מאחר וקיימת החלטה של בית משפט בעניין, אין החוב נחשב "חוב בפיגור" וכל חיוב של אי תשלום יתרת החוב בתקופה זו בריבית פיגורים הוא חיוב שלא כדין.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת הבנק חייב אותה בריבית הפיגורים המקסימלית. לטענתה הבנק לא היה מחויב לחייב בריבית כ"כ גבוהה, משום שבנק ישראל אומנם מאפשר לגבות ריבית בסכום גבוה זה אך בשונה מטענת הבנק הוא איננו מחויב לגבות את הריבית המקסימלית אלא רק יכול.

חיוב בשכ"ט עו"ד ושכ"ט הכונס:

בנוסף, לטענת הנתבעת, הבנק חייב אותה שלא כדין ולא ע"פ החלטות שיפוטיות מתאימות ולא צירף, כפי שהתבקש על ידי בית המשפט, את האסמכתאות הנוגעות לרכיב גביית שכר טרחת עו"ד.

עוד טענה הנתבעת כי התנהלות התובע הייתה לא מוצדקת שכן לא רק גבה מהנתבעת עשרות אלפי שקלים שלא כדין, אלא אף התנגד שצד ג' ימחל על חובו כלפי הנתבעת שכן חלק מההלוואה היה מענק מותנה מטעם המדינה. הנתבעת הגישה לועדה הבינמשרדית בקשה למחיקת החוב כלפי המדינה , אלא שהבנק הציג בפני הוועדה מידע שגוי ובכך סיכל את האפשרות למחילה על החוב. בשנת 2019 התובע הסכים לשנות עמדתו, אך בתנאי שהנתבעת תוותר על כל טענה מצידה כלפי הבנק (ראה סעיף 50 לסיכומי הנתבעת).

עוד טוענת הנתבעת בסעיפים 32-36 לתצהירה כי התובע חייב בשכר טרחה בסך 125,208 ₪ כאשר ישנה הגבלה בגין הסכום שהבנק יכול לגבות מלווה שלא עמד בתשלומיו וראה לעניין זה סעיף 6 ב 1(א) לחוק הלוואות לדיור, תשנ"ב- 1992 וככל שהיה חוב היה על הבנק לגבות 22,995 ₪ ולא הסכום שדרש.

חיובים בגין ביטוח:

לבסוף, לטענת הנתבעת, בין השנים 2010-2006 הבנק חייב אותה בתשלום ביטוח חיים (בסך 14,462 ₪ ) וביטוח נכס באופן רטרואקטיבי בניגוד לדין. באותה התקופה הנתבעת לא הייתה מבוטחת בביטוחים אלו, אך הבנק חייב אותה לאחר התקופה באופן רטרואקטיבי. לטענתה, חיוב שכזה הוא מנוגד לדין ומנוגד להגיון, שכן הגבייה מהנתבעת הופסקה ולאחר שהנכס מומש אין טעם לבטחו.

לסיכום, הסכומים, לטענת הנתבעת (סעיף 52 לסיכומיה ), כעולה מחוו"ד המומחה , שהבנק גבה שלא כדין הינם כדלקמן:

1. סך של 243,316 ₪ הפרש בגין סך תשלומי הריבית שהיה מותר לבנק לגבות על התשלומים הנדחים (ע"פ ריבית ההלוואה) לבין סך תשלומי הריבית שנגבו בפועל (סעיפים 35-37 לחוו"ד המומחה).
2. 117,708 ₪ בגין שכ"ט עו"ד שנגבה בפועל שלא בהתאם להחלטה של בימ"ש רשם הוצל"פ.
3. 11,299 בגין ביטוח חיים (לא כולל ריבית פיגורים בסך 3,163 ₪ )(סעיף 50 לחוו"ד המומחה).
4. 5,080 ₪ בגין ביטוח נכס באופן רטרואקטיבי ( ס' 47 לחוו"ד המומחה, דוחות מצ"ב חשבון לשנים 2011-2012 נספח ט לתצהיר התובע מיום 10.1.2018).
5. ריבית פיגורים שלא כדין עבור שכ"ט עו"ד פרמיות ביטוח ועמלות.
6. 9,820 ₪ ההפרש בין 200,000 ₪ שהבנק גבה כביכול עבור דמי היוון ודמי היתר לרמ"י לבין התשלום בסך 190,180 שהועברו בפועל לרמ"י (ס' 18-19 לחוו"ד המומחה).
7. דיון והכרעה:

התביעה דנן עניינה יתרת חוב הלוואה הכוללת הפרשי הצמדה וריבית, ריבית פיגורים, הוצאות ודמי גבייה, אשר נותרה הנתבעת חייבת לתובע. בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו על סך של: 81,663 ₪ (נכון ליום 10.1.17).

אין חולק, כי נלקחה הלוואה לצורך רכישת הדירה בסכום של 403,720 ₪.

עוד אין חולק, כי הדירה נמכרה ע"י הבנק בסכום של 1,100,000 ₪ וכי מתוכם שולמו למינהל 191,183 ₪ .

עובדה נוספת שאיננה במחלוקת, כי בין השנים 2010-2006 התובע לא גבה דמי ביטוח חיים וביטוח נכס מהנתבעת.

כמו כן אין חולק כי בשנת 2011 גבה הבנק מהנתבעת דמי ביטוח למפרע.

המחלוקת עומדת על השאלה האם נותר חוב של 81,663 ₪ לחובתה של הנתבעת.

1. בית המשפט נדרש בסוגיה זו לארבע שאלות עיקריות:
2. האם התובע ענה לבקשת בית המשפט בבקשה לפרט בצורה ברורה את תזרים ההלואה?
3. האם גביית ריבית פיגורים על חוב הנתבעת, לאחר ההסכם בין הצדדים והחלטת בית משפט נעשתה כדין?
4. האם גביית ביטוח חיים וביטוח הנכס למפרע, נעשו כדין?
5. האם חיובי התובע בסעיף ההוצאות המשפטיות (שכ"ט עו"ד) היו כדין?

בפרשה זו על הבנק התובע חלה חובת ההוכחה, ולצורך קבלת תמונה מלאה ומפורטת יותר ניתנה על ידי החלטה בדיון שהתקיים ביום 27.9.17 לפיה על הבנק לתת פירוט לקיומה של יתרת החוב לאחר מימוש הדירה בסכום העולה על פי שניים מסכום ההלוואה המקורית, שאין מחלוקת ששולמו בגינה תשלומים מסויימים. הבנק התבקש בהחלטה זו כדלקמן: "התובע יגיש תצהירי עדות ראשית תוך 75 יום בהם יפרט את השתלשלות החיוב החל ממתן ההלוואה תוך הפרדה בין סכומי הקרן, הריבית , וההצמדה". למרות פירוט דפי החשבונות שהתובע צירף טרם מצאתי תשובה לשאלה הבסיסית - איך יתכן כי למרות מימוש הדירה ביותר מפי שניים מסכום הקרן, וצירוף תשלומים שהנתבעת שילמה במשך תקופת ההלוואה, עדיין נותרה יתרה בחשבונה של הנתבעת.

1. בכדי לענות על שאלה זו היה, על הבנק לענות על שלוש שאלות בסיסיות:
2. מהו הסכום הכולל אותו שילמה הנתבעת לאורך כל תקופת ההלוואה.
3. מהו הסכום הכולל של ריביות הפיגורים מתוך כלל החוב של הנתבעת.
4. פירוט הסכומים הנוספים שהתובע גבה מן הנתבעת אשר אינם חלק הקשור לקרן החוב או לריבית הפיגורים.

כלומר היה מצופה מהתובע לפרט במסמך מסכם וברור את תזרים החוב הכולל לאורך כל תקופת ההלואה וחלוקה של הסכום הכללי למרכיביו השונים.

אין מחלוקת על כי בהליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים ניתנו החלטות ופסקי דין חלוטים ובהתאם גם מומשה הדירה, ואין בכוונתי להתייחס להליכים שהסתיימו והם חלוטים. יחד עם זאת את הסכום הנתבע בתביעה זו היה על הבנק להוכיח בצורה מפורטת וברורה.

1. הפן הנורמטיבי:

חובות הזהירות המוגברת של הבנק וחובת נאמנות

ביסודה של החקיקה המסדירה את פעולת הבנקים אל מול הלקוחות ניצבת ההנחה כי בין הבנק ללקוח מתקיימים יחסים מיוחדים המטילים עליו חובות מוגברות כלפי לקוחותיו אשר שמים בו את מבטחם ואמונם (וראה לעניין זה את חוק הבנקאות (שרות ללקוח), תשמ"א-1981 -איסור הטעייה של לקוחותיהם בס' 6 לחוק וכן איסור פגיעה בנסיבות שיש בהם משום ניצול חולשתו של הלקוח בס' 4 לחוק) ( וראה גם רע"א 9617/16 בנק דיסקונט בע"מ נ' לפינר (פורסם בנבו, 28.10.18)).

חובת האמון בין הבנק ללקוח נועדה להבטיח, שלמרות שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים, על הבנק, שהוא הצד החזק שבין השניים, לדאוג גם לשמירת האינטרסים של הלקוח. דהיינו לא מדובר ביחסים חוזיים רגילים בין שני הצדדים, אלא ביחסים חוזיים מיוחדים היוצרים כללים מתאימים שבאים לידי ביטוי בחובת האמון.

בעא (חי') 43233-10-17 נעאמנה פהמי נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (פורסם בנבו, 26.6.18) נקבע:

"64.  תכלית חובת הגילוי והנאמנות המוטלת על הבנק הנה למנוע מצבים שבהם אדם מן היישוב יתקשר עם מוסד בנקאי בעסקה שבגינה הוא עלול למצוא את עצמו בחובות כבדים וזאת בעקבות כך שהעסקה לא היתה ברורה לו כנדרש. בנסיבות אלה נפסק כי ראוי להטיל על הבנק, אשר יחסי הכוחות בינו ובין הלקוח (לרבות הערב)  אינם שקולים, חובת גילוי מוגברת על מנת שיכול הלקוח להיטיב לכלכל את צעדיו (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1998) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 161 (2000)). העוצמה הרבה בידי הבנקים מונעת לעיתים מלקוחות היכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. על כן הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן (ע"א 8611/06 בנק הפועלים נ' מרטין, [פורסם בנבו] פסקה 34 (02.03.2011)."

כאשר הבנק נוקט בהליכים נגד הלקוח, עקב אי עמידה בתנאי ההלוואה, אין ללקוח המוחלש את היכולת והאמצעים לבחון באופן ביקורתי את נכונות הריבית שחושבה על ידי הבנק למעט אם פנה למומחים בתחום.

חובת הנאמנות חלה אם כי כן לא רק עת לקח הלווה את ההלוואה אלא היא חלה לאורך כל התקופה הכוללת גם "משברים",כפי שראינו במקרה הנדון.

1. נטל ההוכחה

בעא 9145/18 שרות מזור א' לתיקון ושיפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ נ' שרות פלוס בע"מ (פורסם בנבו, 24.1.21) נקבע באשר לנטל ההוכחה במשפט האזרחי :

"21. בהליך אזרחי נטל ההוכחה מוטל במקרה הרגיל על כתפי התובע. על מנת להצליח בתביעתו, מחובתו לבסס בראיות לא רק את עילת התביעה לה הוא טוען (בענייננו, הזכות לאכיפה בעקבות הפרת חוזה), אלא גם את המצע העובדתי המאפשר לתרגם את זכויותיו הנטענות לסעדים משפטיים אופרטיביים (בעניינו, הסכומים שהיו משולמים למערערות אילו החוזה היה מקוים). כאשר, כמו במקרה שלפנינו, הסעד הנתבע הוא כספי, אין התובע יכול להסתפק אך בהצגת הפגיעה שנגרמה לו (לא שולמו לו כספים המגיעים לו על פי החוזה), אלא נדרש הוא לצייד את בית המשפט בראיות שיאפשרו לקבוע מהו הסכום הכספי לו הוא זכאי בגין פגיעה זו (היקף הסכומים להם הוא זכאי מכוח החוזה)."

במקרה דנן, על התובע חלה חובת הוכחה מוגברת עקב העדר ההלימה שבין סכום ההלוואה שנלקח כמשכנתא, לבין הסכום שהתקבל ממימוש הדירה שעמד על יותר מפי שניים, וזאת עוד ללא חישוב הסכומים שהנתבעת שילמה על חשבון ההלוואה.

לא ניתן במקרה זה להסתפק בדפי החשבון של הבנק כראיה על קיומו של החוב. לבקשתי היה על התובע לצרף מסמך מסכם של תזרים הסכומים בצורה ברורה, המעידה על היתרה שנותרה. הבנק אמנם צירף עשרות מסמכים, שאני מניחה שלפחות חלק מהנתונים מצויים בהם, אך מסמך מסכם של תזרים החוב, לא צורף.

יש לציין כי על התובע קיים נטל הוכחה מוגבר להוכיח כי למרות הסכום שהתקבל ממימוש הנכס והעומד על יותר מפי שתיים מסכום ההלוואה הנומינלי, עדיין נותר חוב.

1. מן הכלל אל הפרט:

פירוט התובע את סכום החוב לגורמים שונים:

כעולה מהחלטת בית המשפט (החלטה מפרוטוקול הדיון מיום 27.09.17 ) התבקש התובע לפרט בתצהיר עדות ראשית את השתלשלות החוב החל ממתן ההלוואה, תוך הפרדה בין סכומי הקרן הריבית וההצמדה, התובע אמנם צירף מסמכים רבים המראים את החיובים השונים לאורך השנים.

בהתאם לתצהיר צורף מסמך מסכם כנספח י"ז. לא מצאתי מסמך המסומן י"ז אך אני מניחה שמדובר בנספח האחרון שהוא העמוד האחרון לנספחי המצהיר מטעם התובע בתצהיר המקורי. אציין כי לא מצאתי במסמך זה הסבר לקיומה של היתרה הנתבעת, והסבר שכזה לא הוצג בפניי כחלק מתזרים לא בתצהיר ולא בדיון.

ללא פירוט וחישוב מפורט לא ניתן לקבל את קביעת הבנק לגבי חיובי הריבית. מצאתי כי במקרה הנדון יש חשיבות לקבלת פירוט לתקופות השונות ויש חשיבות להפרדה בין הקרן והריבית. זאת, עקב העובדה שלמרות המימוש בסכומים העולים עשרות מונים על סכום ההלוואה, עדיין לטענת התובע נותרת יתרת חוב. זאת ועוד, למרות כל המסמכים שצירף הנתבע לא מצאתי תשובה לשלושת השאלות לעיל – מהו הסכום הכולל אותו שילמה הנתבעת לאורך כל תקופת ההלואה, מהו הסכום הכולל של ריביות הפיגורים מתוך כלל החוב של הנתבעת וכן פירוט הסכומים הנוספים של התובע גבה מן הנתבעת אשר אינם נוגעים לקרן החוב או לריבית הפיגורים. שאלות אלו בסיסיות ביותר והתובע לא נתן להן מענה ברור.

המומחה מטעם הנתבעת הסביר בחוו"ד כיצד גדל כל כך חוב הפיגורים לאחר שהנכס מומש בטענה כי :

" 38.מעבר לריבית הגבוהה, הבנק בוחר 'להלבין' כספים שונים כחוב קרן או כריבית פיגורים במקום על סעיפם המקורי.

39. לדוגמא נכון למועד 7/1/2018 א. יתרת הקרן, נפרשי ההצמדה, והריבית בהלוואה עומדת על סך 4,543.98 ₪ .ב. הפיגורים בהלוואה עומדים על סך 90,140.6 ₪ .

40. כיצד קרה הדבר? לאחר מימוש הנכס, בסיום השנה הקלנדרית הבנק שינה את הסעיף של הוצאות משפטיות לסעיף של פיגורים! ומציג את החוב בדוח השנתי כחוב בגין קרן ההלוואה."

הסבר זה של מומחה הנתבעת מעלה את החשיבות בבקשה לפרט את הסכומים בצורה ברורה תוך חלוקה ברורה.

ולראיה בעדותה של נציגת התובע אשר העידה:

"

ש. למה מחייבים ב- 68,000 ₪ ? גם היום הסך של 68,000 מופיע כחוב בתוך החשבון של הנתבעת ? אם את הצהרת שאת שכר טרחת עו"ד גביתם מתוך כספי המימוש של הבית – למה היום עדיין יש חוב של שכר טרחת עו"ד בתוך החשבון?

ש.ב. אתם הגשתם תביעה ב- ינואר 2017 תביעה על יתרת חוב האם יש בה גם תביעה על שכר טרחת עו"ד ? ממה מורכבת התביעה הזאת אחרי שמכרת את הבית ושילמתם בסכום יותר גבוה מסכום ההלוואה, ממה מורכבת היום היתרה של מעל 81,000 ₪?

ת. מהיתרה של הפיגורים ממה שהיא לא שילמה.

ש.ב פיגורים ממתי איך ?

ת. כמעט מתחילת ההלוואה שנקלחה יש פיגורים על החזר ההלוואה, יתרת המשכנתא שהייתה שנכללה יחד עם הפיגורים הייתה מאוד מאוד גבוהה ולכן גם לאחר המכירה נשארה יתרה.

ש.ב. מה היה קרן ההלוואה ?

ת. הקרן נלקחה על 403,000 ₪. זה כולל את המענק.

ב"כ התובע:

הסכום היה 403,000 עם המענק.

ש.ב. מה שאת טוענת בעצם הריבית פיגורים על הפיגורים שלה בתשלום היו עוד איזה 500,000 ₪? כמה הוצאות וכמה ריבית פיגורים?

ת. משנת 2003 יש פיגורים בהלוואה.

ש.ב. מתי נמכר הנכס?

ת. ב- 2002. מתקנת: ב- 2016. מרץ 2016. הנכס נקנה ב- 2002.

ש.ב. ב- 2002 אתם נותנים לה 400,000 ₪ והיא קונה נכס בסכום הזה בפחות או יותר בסכום הזה ?

ת. כן. כ- 95%.

ש.ב. מתי התחלתם בהליכים?

ת. ב- 2004.

ש.ב. כמה כסף היא שילמה עד 2004 ?

ת. זה עד מאי 2003 שהיא שילמה בעצם.

ש. תאשרי לי בבקשה שלפי דוח של 2016 יתרת קרן ההלוואה בסוף 2016 עמדה על 6,608 ₪?

ת. כן. " (ע"מ 9-10 לפרו' דיון 15.2.21 החל משו' 16 )

ובהמשך:

ש. איך קרן ההלוואה עלתה מ- 6,600 ₪ בקירוב ל- 72,887 ₪ שנה לאחר מכן ?

ת. מה שהסתיים ב- 2016 עובר ל- 2017. זה המהות של הדוח, הוא משקף את כל ההשתלשלות עד לאותו מועד של הדוח.

ש. האם יכול להיות שהכנסתם את הסכום של 68,000 של שכר טרחת עו"ד משנת 2016 ורשמתם אותם בתוך סעיף קרן ?ההלוואה בשנת 2017 למרות שיש סעיף נפרד של שכר טרחת עו"ד והוצאות משפטיות?

....

ת.

ש. כשאת מעבירה משנה לשנה אז כל החיובים נעשים ביחד ?

ת. כן.

ש.בדהיינו הקרן תכלול באותה שנה גם את מלוא החיובים של השנה הקודמות זה נכון ?

ת. לא יודעת.

ש. תאשרי לי בבקשה בדוח של 2007 שמספטמבר 2007 ואילך הנתבעת שילמה בכל חודש 1,200 ₪ ?

ת. יש כאן סכום משתנה אבל היא שילמה.

ש. בדצמבר 2007 היה סכום של 33,600 ש"ח בנוסף ל- 1,200 ₪ כלומר בסהכ 34,800 ש"ח?

ת.כן. "

(ע"מ 12-13 לפרו')

ניתן לראות כי בתגובה לשאלה הפשוטה "כמה הוצאות וכמה ריבית פיגורים?" התקבלה התשובה הלאקונית - " משנת 2003 יש פיגורים בהלוואה" תשובה זו איננה מחדשת דבר איננה נותנת את המענה המתבקש והוא מה החלוקה מתוך סכום החוב?

וכן ביחס לשאלה בדבר האפשרות כי הבנק כולל את סכום החוב המסווג כשכר טרחת עו"ד לתוך סעיף קרן ההלוואה תוך שינוי הסיוג. לשאלה זו לא ניתן מענה מנציגת הבנק, וב"כ התובע טען כי אכן ברור שזה מתווסף. אם אכן ברור מדוע נציגת התובע לא יודעת לתת מענה לשאלה זו. ויתר על כן, אם אכן כך פועל הבנק, מתעצמת הדרישה כי תהיה חלוקה ברורה של הסכומים לפי סכום החיוב כריבית וסכום הקרן וסכומי החיוב הנוספים.

כיוצא מזה אני קובעת כי הבנק לא נתן מענה מספק בעניין זה .

1. גבית ריבית פיגורים בתקופה בה חלה החלטת כבוד השופט יפרח מיום 9.7.2007 (להלן "ההחלטה"):

נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן נגבתה ריבית פיגורים בגין הסכומים המהווים את ההפרש שבין הסך של 1,200 ₪ לסכום החיוב החודשי הקבוע בגין החזר ההלוואה, גם לגבי התקופה בה עמדה הנתבעת בתשלומים שנקבעו בהסכמה שבין הצדדים אשר קבלה תוקף של החלטה.

כך העידה נציגת התובע:

"ש.ב. אין מחלוקת שהיא שילמה את ה- 1,200 ₪ לפי החלטת בית המשפט ?

ת. כן.

ש.ב. אין מחלוקת שאתם לפי החישובים שלכם המשכתם לחייב בריבית בפיגורים על הסכומים שלא שולמו?

ת. בהלוואה יש החזר חודשי משולם והיא שילמה פחות מן ההחזר החודשי ועל היתרה הזו חייבנו בריבית פיגורים.

ש. בסעיף 10 לתצהיר רשמת שהנתבעת שילמה סכומים חלקיים ולפרקים למשל סך חודשי של 1,200 במקום 6,500 ₪ - לפי הסכם ההלוואה היא הייתה צריכה לשלם כ- 1,200 ₪ ואחר כך בגלל הצמדה למדד זה עלה ל- 2,500 ₪ - מדוע כתבת שזה 6,500 ₪ ?

ת. החיוב החודשי זה 2,500 ₪. דהיינו 6,500 ₪ זה טעות דפוס.

ש. את רשמת בסעיף 17 א לתצהיר שריבית הפיגורים נקבעת על ידי בנק ישראל ושלתובע אין כל שיקול דעת בקביעת ריבית הפיגורים – האם נכון שריבית הפיגורים היא הריבית המקסימלית שמותר לבנק לגבות ?

ת. אני לא יודעת אם אפשר לגבות פחות. זו הריבית שנקבעה על ידי מדינת ישראל.

ש. בתצהיר השני ממרץ 2018 - בסעיף ז' – את הצהרת שריבית הפיגורים אינה נושאת הצמדה למדד ולמעשה ריבית הפיגורים נמוכה מריבית הבסיס שעומדת על 6% או צמודה למדד ?

ת. ריבית הפיגורים היא פריים פלוס 6.5 וריבית הבסיס שהיא צמודה למדד." (ע"מ 14 שו' 5-22 ) (ה.ש.ח.ק)

לטענת התובע יש לחשב את ריבית הפיגורים על כל התקופה בה חלה "החלטת הביניים", גם אם הנתבעת שלמה את הסכום המוסכם בסך 1,200 ₪, וזאת לאחר שתביעתה נדחתה. אין מחלוקת שהתביעה נדחתה והערעור נמשך, אך לא מצאתי כי נתנה החלטה לגבי חישוב ריבית הפיגורים בתקופה בה עמדה התובעת בהסדר שאושר בהחלטת הביניים מיום 9.7.2007. מטרת החלטת הביניים הייתה כי כל עוד אין החלטה בתביעה גופה, ישולם סכום מוסכם בגין החוב הנובע מההלוואה. לא מצאתי חישוב פרטני של הבנק לגבי הסכומים ששולמו בהתאם להחלטת הביניים ולכן לא ניתן היה לבחון את טענות הצדדים בנדון, אך העדר הפירוט על ידי הבנק מחדד את סימני השאלה לגבי סכום יתרת ההלוואה הנתבעת בתיק זה.

בנוסף יש לציין כי ההחלטה התקבלה בהסכמת הצדדים באשר הבנק העמיד את הסכמתו לסיכום וכי החלטת הביניים ניתנה בהתאם להסכמות הצדדים. לא השתכנעתי כי ככל והנתבעת עמדה בהסדר יש להגבות ריבית פיגורים גם אם תביעתה לא התקבלה. בגין תקופה זו נכון הוא לגבות את הריבית הרגילה החלה על ההלוואה.

1. חייבו בגין ביטוח חיים רטרואקטיבי:

אין חולק, כי אכן נגבו דמי ביטוח בדיעבד . נראה כי אין כל סיבה הגיונית לגבות ביטוח חיים או ביטוח נכס בדיעבד, לא ברור איזה צורך יש לבנק בביטוח למפרע? לאחר שהנכס נמצא בכינוס נכסים לא ברור לצורך מה מחויבת הנתבעת בתשלום עבור ביטוח חיים. גם לא ברור לצורך מה יש לשלם עבור ביטוח נכס בדיעבד, לאחר שכבר נמכר.

הבנק לא הציג אסמכתא כי אכן שולמו על ידו הפוליסות הנתבעות בזמן אמת, כך שלא מצאתי כל הצדקה בחיוב רכיבים אלו והתביעה בעניין זה נדחית.

1. גביית שכר טרחה:

ביום 15/02/2021 נתן ביהמ"ש החלטה לפיה על ב"כ הבנק להפנות במסגרת הסיכומים לכל ההחלטות בעניין שכר טרחת עו"ד שניתנו הן בבתי המשפט והן בערכאות השונות כולל לשכת הוצל"פ.

בסעיף 16 לסיכומי התובע, (מיום 14/06/21) הוא מפרט כארבע סכומים שלטענות נגבו כדין:

1. 11,593 ₪ חויבו בחודש 06/2013 (בתיק ההוצל"פ)
2. 9,903 ₪ חויבו בחודש 04/2014 (בביהמ"ש השלום)
3. 1,170 ₪ חויבו בחודש 02/2016 (בביהמ"ש השלום)
4. 70,014 ₪ חיובו בחודש 08/2016 (בתיק ההוצל"פ)

התובע טוען כי הוא מפנה לנספח גילוי המסמכים המאשר את גביית הסכומים. מעיון בתצהיר עולה כי הנספח היחיד בדבר אישור לגביה מרשות שיפוטית, הינו נספח ה' - החלטת בית המשפט השלום מיום 06/03/14 אשר פוסק הוצאות משפט בסכום: 7,500 ₪ סכום שאיננו תואם אף אחד מהסכומים לעיל.

בסיכומי התשובה של התובע מיום 01/11/21 משנה התובע את רכיבי הסכומים ועושה זאת ללא כל הסבר מתאים וטוען כי הוא מפנה אך ורק למען הסדר הטוב. לטענתו רכיבי החיוב הינם:

1. 19,508 ₪ מיום: 16/04/2014 - אישור שכ"ט בתיק ההוצל"פ
2. 70,014 ₪ מיום: 09/11/2016 - אישור שכ"ט בתיק ההוצל"פ
3. 7,500 ₪ מיום: 06/03/2014 - אישור שכ"ט בתיק 42232-07
4. 7,500 ₪ מיום: 06.07/2015 - אישור שכ"ט בע"א 29811-05-14

נראה כי הגירסאות לגבי הסכומים שחויבו בגין הוצאות משפט בסיכומי התובע ובסיכומי התשובה אינן שוות, שכן בסיכומי התובע צויינו סכומים שונים מהסכומים בתשובה לסיכומי הנתבע.

התובע עושה זאת ללא כל הסבר מדוע שינה את הסכומים. בנוסף, לטענת התובע הוא צירף את ההחלטות הרלוונטיות. מעיון בנספחים המצורפים עולה כי, צורפה החלטת בית המשפט השלום מיום 06/03/2014 המאשרת גבייה של 7,500 ₪. וכן צורפה החלטת בית המשפט המחוזי בע"א 29811-05-14. מעיון בהחלטה עולה כי בניגוד לטענת התובע בדבר חיוב נוסף של 7,500 ₪ פסק הדין בע"א 29811-05-14 הינו כי הערעור נמחק ללא הוצאות. וכי התייחסות בפסק הדין בדבר חיוב המערערת בסך 7,500 ₪ נוגע להחלטה הקודמת בדבר החיוב בבית המשפט השלום בתיק 42232-07.

מכל מקום התובע אף לא התייחס למגבלה הקבועה בסעיף 6 ב 1 (א) לחוק הלוואות לדיור, תשנ"ב- 1992 .לגבי שכר הטרחה שניתן לגבות בגין מימוש נכס עקב אי תשלום תשלומי ההלוואה שנתנו בגינו.

1. סוף דבר:

לאחר בחינת מכלול הראיות עולה כי התובע לא תמך את תביעתו בראיות מספיקות מחד, ומאידך עוררה הנתבעת סימני שאלה לגבי חישוב יתרת החוב הנתבעת, כפי שפורט לעיל. בהעדר הפירוט הנדרש בראיותיו של התובע, הרי שלא עמד הוא בנטל ההוכחה הרובץ עליו. הבנק אמנם צירף מסמכים רבים כנספחים, אך אין במסמכים אלו לתת מענה לשאלה שהעמדתי בפני הבנק החל מתחילת הליך זה. אחזור ואציין כי גם העדה מטעם הבנק התקשתה לתת מענה לשאלות שנשאלה הן על ידי בית המשפט והן על ידי ב"כ הנתבעת. יש לציין כי גם הנתבעת בחרה לנהל הליכים מרובים בגין אותה הלוואה, שרק העצימו את גובה החוב. לא נותר לי אלא להצטער שהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות בשלבים המוקדמים של ההליכים, אשר היו חוסכים את המשך ההתדיינות רבת השנים.

במקרה הנדון נטל ההוכחה על קיומו של החוב היה על הבנק התובע, קבעתי כבר בתחילת פסק הדין שבמקרה הנדון הנטל אף גבוה יותר, שכן כאמור נגבה כבר סכום של יותר מפי שניים מסכום ההלוואה. לא השתכנעתי כי במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח במקרה הנדון, נעשו המאמצים הנדרשים לצמצום החיובים, הגם שמימוש הנכס בוצע כדין ובהתאם להחלטות חלוטות.

לאור האמור לעיל מצאתי לדחות את התביעה.

הבנק ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט, בדמות שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ .

ניתן היום, י"ב אדר ב' תשפ"ב, 15 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.