1. לפני בקשות הנדונות במאוחד, בשני התיקים שבכותרת (כקבוע בהחלטה מיום 7.3.17).
2. המבקש טען בהתנגדותו הקצרה כי הוא "מתנגד חלקית" לשטר החוב שהוגש לביצוע ולסכומו. לטענתו, המשיב קיבל כסף וסחורה תמורת החוב ונותרה יתרת חוב של כ-43 אלף ₪. המבקש הוסיף כי יש לו "הוכחות, ראיות" ועדים לכך ששילם את החוב. המבקשת, בהתנגדותה, השתמשה בנוסח דומה.
3. המשיב עתר למתן פסק דין חלקי נגד המבקש, על סך 43,000 ₪.

נקבע (החלטה מיום 20.2.17) שאין צורך בפסק דין זה, שכן שטר החוב שהוגש לביצוע היה על סך 130,000 ₪ ובהתנגדות נכתב כי היא על סך 87,000 ₪ - וממילא לא התנגד המבקש לסכום שאינו שנוי במחלוקת. מטעם זה נקבע באותה החלטה כי לא יעוכבו ההליכים ביחס לסכום שאינו שנוי במחלוקת.

1. לאחר שאוחדו הדיונים הגיש המבקש תצהיר ביחס להתנגדותו למתן פסק דין חלקי ובו טען כי ההתנגדות היא למלוא הסכום והוסיף טענות ביחס להתנגדות עצמה – כי השטר פסול ומזויף, מבחינת השם והתאריך שעליו; וכי לא ניסה להטעות כאשר התחייב להעביר למשיב רכב שהיה בבעלות חברת בלו ליס.

בהחלטת כב' הרשם הבכיר לרנר (החלטה מיום 27.4.17) נקבע כי מדובר, למעשה, בבקשה לתיקון ההתנגדות וכי זו תידון בדיון.

1. בתאריך 3.5.17 התקיים דיון בפני.
2. ב"כ המשיב ויתר על חקירת המבקשים נוכח עמדתו כי אין בתצהיר כדי לבסס מתן רשות להתגונן. לעמדתו, אין התצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין החלקי משום חלק מההתנגדות ולא ניתן להכריע בהתנגדות על פיו.
3. המבקש חזר על הנטען בתצהיר המאוחר והתייחס אף להחלטות בית המשפט. בין היתר התייחס להחלטה מיום 20.2.17, אך נדמה כי הבין בצורה לא מדויקת את ההחלטה ואת ההתיחסות שהיתה בה לנושא ההתנגדות. בהחלטה נקבע כי "לא תהיה תחולה להוראה בדבר עיכוב ההליכים (עקב הגשת ההתנגדות)", בהקשר של ביטול עיכוב ההליכים ביחס לסכום שנדמה כי לא היה שנוי במחלוקת. המבקש למד מהחלטה זו כי הוא רשאי להגיש התנגדות, אך מובן שלא כך נקבע וכי בית המשפט התייחס אך ורק לשאלת עיכוב ההליכים בהוצל"פ עקב הגשת ההתנגדות.
4. דין ההתנגדות להדחות.

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

1. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

1. זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

1. בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

1. למעלה מכך. יש להניח, לצורך הבקשה בלבד, כי יהא בידי המבקשים להוכיח את טענותיהם שהובאו בתצהיר, ולו היה באמור בתצהיר כדי לבסס הגנה היה מקום לקבל את ההתנגדות (ולשקול להתנות החלטה זו בהפקדה כספית).
2. עם זאת, גם אם יתקבלו תצהירי המבקשים כלשונם, אין בהם כדי לבסס הגנה.

על המתנגד לביצועו של שטר להתכבד ולהכנס לפרטי הגנתו ואין די באמירות כלליות ולקוניות אודות קיומן של ראיות והוכחות לכך שהחוב נפרע.

1. גם אם נבקש לראות בתצהיר המאוחר, שהוגש לתיק בית המשפט ביום 21.3, משום בקשה לתיקון ההתנגדות (כפי שנקבע, כאמור, בהחלטה מיום 27.4), וגם אם נוכח שתיקת ב"כ המשיב בדיון בשאלת הבקשה לתיקון ההתנגדות ניתן לקרוא את הסכמתו המשתמעת לתיקון, הרי שאין בתצהיר המתוקן כדי להשלים את החסר.
2. לבד מן העובדה כי התצהיר הוגש מטעם המבקש בלבד, ואין בו כדי לבסס טענות מצד המבקשת, הרי שכל שנאמר בו אף הוא לא מפורט דיו – המבקש מסתפק באמירות כלליות אודות תשלומים שביצע למשיב וסחורה שניתנה בעד יתרת החוב.
3. זאת ועוד, אין התצהיר המאוחר מתיישב עם גרסתם הראשונה של המבקשים.

הבקשה לביצוע שטר החוב היתה על סך 130,000 ₪, כאמור. המבקשים סימנו בטופס ההתנגדות כי מדובר בהתנגדות חלקית וגם לו היה מדובר בסימון שגוי – ציינו במפורש את הסך 87,000 ₪, התומך בטענה כי, אכן, מדובר בהתנגדות חלקית לחוב. גם קריאת נוסח התצהיר התומך בהתנגדות ("נשאר בערך 43 אלף ₪ לחוב") תומכת באותה גרסה – כי המבקשים מתנגדים לביצוע הסכום העולה על 43,000 ₪ (דהיינו: 87,000 ₪).

הגרסה המאוחרת והמתוקנת, ולפיה מדובר היה בסימון שגוי על גבי הטופס, אינה מתיישבת עם הפרטים הנוספים כמתואר לעיל.

1. סיכומו של דבר, לא מצאתי כי הוצגה בפני הגנה של ממש ודין ההתנגדות, לפיכך, להדחות.
2. ההליכים בתיק ההוצל"פ 526017-12-16 ישופעלו ככל שלא ייפרע החוב בתוך 30 יום מהיום.
3. לפנים משורת הדין, ובשים לב לעובדה כי המבקשים לא היו מיוצגים ונוכח החיובים הנוספים המצטרפים ממילא לסכום החוב בתיק ההוצל"פ, אין צו להוצאות.
4. ההחלטה תישלח לצדדים.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, בהעדר הצדדים.