רקע

1. מונחת לפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 22.6.16 בין שני כלי הרכב מושא התביעה (להלן: "התאונה").
2. אין חולק כי אירעה התאונה אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת התובעות, ביום 22.6.16, עת נסע רכב התובעות בנתיב נסיעתו ישר וכדין, פגע בו לפתע רכב הנתבעים אשר ניסה להשתלב לנתיב נסיעת רכב התובעות וגרם לו לנזקים.
2. לטענתן, התאונה נגרמה מנכס שלנהג רכב הנתבעים היתה שליטה עליו ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שנהג רכב הנתבעים התרשל מאשר עם מסקנה אחרת ולנוכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" נטל הראיה להוכיח היעדר רשלנות רובץ על הנתבעים.
3. לחלופין טוענות התובעות, כי התאונה אירעה בשל רשלנותו ו/או חוסר זהירותו ו/או הפרת חובה שבדין מצד נהג רכב הנתבעים.
4. הנתבעים מכחישים בכתב ההגנה את טענות התובעות. לטענתם, תאונת הדרכים אירעה כאשר הנתבע 1 נהג ברכב הנתבעים לכיוון היציאה מכביש קלקיליה, לפתע הגיח רכב התובעות אשר ניסה לבצע עקיפה, סטה מהנתיב ובשל כך נגרמה התאונה.
5. הנתבעים גם מכחישים את הנזקים שנגרמו לרכב התובעות, את אופן שומתם, את גובהם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.
6. ביום 7.10.18 התקיים לפניי דיון הוכחות בו העידו גב' ספיר הוד בן-דיין התובעת 2; מר יואב טויטו הנתבע 1; ומר טלעת דאוד עד מטעם הנתבעים.

דיון והכרעה

1. השאלה הטעונה הכרעה לפניי היא מי מבין הנהגים אחראי לקרות התאונה.
2. במקרה שלפניי אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.
3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הוצג לפניי, השתכנעתי להעדיף את גרסת הנתבעים לאופן קרות התאונה ואנמק.
4. בעדותה הראשית של התובעת 2 לפניי (להלן – "התובעת") ציינה זו כי:

"ביום התאונה נסעתי מאלוני שילה על כביש 55 לכיוון כפר סבא. נסעתי בכביש ראשי וכשהגעתי לנבי אליאס, נסעתי, יצא רכב מצד הכביש מצד ימין שלי, צפרתי לו, הוא נעצר באמצע הנתיב שלי, סטיתי כדי לעקוף אותו והוא נכנס בי. נסעתי, הוא נעצר, ממחישה את רכבי בנסיעה במנח ישר בנתיב, רכב הנתבעים הגיע מימין במאונך, סטיתי כדי לעקוף אותו ואז הוא נכנס בי. סטיתי שמאלה כדי לעקוף אותו ואז הוא פגע עם החלק הימני-קדמי באזור הימני - קדמי של הרכבי. אחרי התאונה פוניתי לבית חולים, הגיע מתנדב של המשטרה, אמבולנס הגיע, בעלי הגיע ופוניתי לבית חולים מאיר, אבל לא באמבולנס. נסעתי ב – 60-70 קמ"ש. מותר שם 50." (עמ' 2 לפרוטוקול).

1. אפתח ואציין כי כבר מעדותה הראשית והספונטנית של התובעת (כמו גם מפירוט התאונה כפי שצוין בטופס ההודעה מטעמה – ת/2) מתעוררות מספר בעיות: ראשית, היא עצמה הודתה בעדותה שנהגה במהירות גבוהה מהמהירות המותרת בכביש המדובר. שנית, היא ציינה כי רכב הנתבעים יצא מצד הכביש, היא צפרה לו והוא נעצר. אם נעצר – לא ברור מדוע היה צורך שתעקוף אותו. בנוסף, ואם כבר עצר, כדבריה, בעקבות צפירותיה, לא ברור מדוע יחליט לנסוע שוב על אף שטרם חלפה על פניו. תהייה זו מתחדדת גם לאור האופן בו המחישה התובעת את קרות התאונה, כאשר רכב הנתבעים מימינה במאונך לרכבה, וכאשר במנח זה יש להניח כי הוא יכול להבחין ברכב התובעות.
2. בנוסף, כאשר המחישה את אופן המפגש בין הרכבים המחישה כי רכב הנתבעים פגע עם חלקו הימני-קדמי באזור הימני - קדמי של רכב התובעות (עמ' 2 לפרוטוקול). ואולם עיון בתמונות הנזק לרכב התובעות (ת/1) כמו גם בדו"ח השמאי שצורף לתביעה, מלמד על פגיעה שעיקרה בחזית רכב התובעות ולא בצדו הימני. בנוסף, בהודעתה במשטרה כפי שהוגשה באופן חלקי על ידי ב"כ הנתבעים, ואגב לא הוגשה כלל על ידי התובעות עצמן (נ/2), ציינה התובעת כי רכב הנתבעים פגע ברכבה עם הפינה הקדמית שמאלית שלו בפינה הקדמית ימנית שלה, באופן שעומד בסתירה לעדותה לפניי (ר' שורה 4 להודעתה במשטרה, נ/2).
3. התובעת ציינה בחקירתה הנגדית כי היא זוכרת היטב את התאונה, ואולם לא ידעה ליישב בין טענתה כי הנזק ברכב הנתבעים היה בחלק הימני הקדמי, לבין טענת הנתבע 1 (ובין הדברים שהיא עצמה מסרה בהודעתה למשטרה נ/2 שורה 4) כי רכבו נפגע בחלקו השמאלי הקדמי. בהמשך היא אף תיקנה את עדותה וציינה: "אני יודעת איך אני נפגעתי, לא יודעת איך הוא נפגע, יכול להיות שהוא נפגע במרכז. אני זוכרת שנפגעתי מימין ושאצלו זז הפגוש כשראיתי את הרכב לאחר התאונה." (עמ' 3 לפרוטוקול).
4. בהמשך, במסגרת חקירתה הנגדית שללה התובעת את הטענה כי היא עקפה את רכב הנתבעים וציינה כי "אי אפשר להגיד שאני בעקיפה, הוא סטה לנתיב שלי" (עמ' 4 למעלה לפרוטוקול). ואולם תשובתה זו עומדת בסתירה לעדותה הראשית הספונטנית שם ציינה כי "סטיתי כדי לעקוף אותו והוא נכנס בי." (עמ' 2 לפרוטוקול).
5. אם לא די באמור, הרי שהתובעת הודתה בעדותה כי ייתכן שלו היתה נוסעת במהירות המותרת על פי חוק, התאונה היתה נמנעת והיא היתה מצליחה לעצור (עמ' 4 לפרוטוקול).
6. לעומת עדותה רווית התהיות של התובעת, עדותו של הנתבע 1 היתה עקבית ולא נבקעו בה בקיעים בחקירתו הנגדית.
7. בעדותו הראשית לפניי ציין כי:

"...עצרתי באחת החנויות שם. קניתי משהו, חזרתי, עליתי על האוטו, נסעתי, עברתי מספר רב של חנויות. איך שנסעתי הרגשתי פתאום אחרי 10-12 חנויות, הרגשתי מכה מאוד חזקה. אני חושב שאיבדתי הכרה למספר שניות, זה מה שאני זוכר. היה איזה אוטו אדום שעמד בצד ימין ואמר לי שאם הוא לא היה חותך ימינה, היא היתה פוגעת בי. היא היתה הורגת אותי. היא נסעה במהירות גבוהה לפי מה שהבנתי. לא ידעתי שום דבר, לא ידעתי שזאת נהגת. את הרכב שפגע בי לא ראיתי, גם את התאונה לא ראיתי, קיבלתי מכה עוצמתית, אני כמעט בטוח שכנראה איבדתי הכרה למספר שניות. קיבלתי מכה בגלגל הקדמי שמאלי. בצד של הנהג.....אין לי כאן תמונות, היה שמאי שצילם את הכל ויש לי את הכל. קרה מה שקרה, חשבתי שזה פגע וברח. כשקמתי לא ראיתי שום אוטו. אחרי זה אמרו לי שמי שפגע בי כאן 150 מ' אחריך. ואז הלכתי אליה וראיתי מה קורה, לקחו אותה באמבולנס, אחרי זה חקרו אותי, לקחו פרטים שלי, הגעתי לתחנת המשטרה, נתתי פרטים וכך זה נסגר. היו שני חבר'ה שראו את המקרה, ואמרו לי שהם ראו אותה, שאלתי אם יוכלו לתת עדות ואמרו שאין בעיה. דחו את זה להיום, לא הצלחתי להביא את שניהם אבל יש אחד שכאן, השני הבנתי שלא נתנו לו לעבור במחסום. מה שראיתי היה רק את האוטו האדום בורח, וזה כל מה שראיתי. ממחיש את רכבי בנסיעה במנח ישר. רכב אדום הגיע בנתיב הנגדי וחתך בפתאומיות במאונך ימינה לכיוון נסיעתו, אחרי זה לא ראיתי כלום." (עמ' 5 לפרוטוקול).

1. הנתבע 1 לא הכחיש בחקירתו הנגדית כי לא ראה את התאונה בעיניו וכי הדברים שציין בהודעתו במשטרה נאמרו על בסיס השערותיו, ואולם בכך יש לטעמי דווקא כדי לחזק את מהימנות גרסתו (עמ' 5 לפרוטוקול).
2. בחקירתו הנגדית ציין כי חנה בצד ימין, מימין לנתיב נסיעת המכוניות, במרחק של כ – 10-12 מ' (בהמשך עדכן זאת ל – 15 מ') לפני זירת התאונה ולאחר מכן השתלב לכביש, אך ציין כי כאשר השתלב לכביש לא היה שם רכב וכי התאונה התרחשה לאחר שכבר גמע מרחק מסוים לאחר ההשתלבות בכביש (עמ' 6 לפרוטוקול).
3. עדותו של הנתבע 1 לפניי גם עלתה בקנה אחד עם ההודעה שמסר במשטרה (נ/1) ולא מצאתי סתירה של ממש בין השתיים. גם בהודעתו במשטרה הודה כי הרגיש (ולא כי ראה) מכה חזקה ברכבו (עמ' 2 שורה להודעה במשטרה, נ/1), כי הבחין ברכב התובעות רק לאחר התאונה (עמ' 2 שורה 17 להודעה נ/1), וכי הפגיעה אירעה לאחר שכבר הספיק להתיישר בכביש (עמ' 2 שורה 26 להודעה נ/1). בנוסף, כבר בהודעתו במשטרה מסר את פרטי העדים הניטראליים לתאונה, וציין כי אינו מכיר אותם (עמ' 2 שורות 28-29 להודעה נ/1).
4. זאת ועוד. עדותו של הנתבע 1 מצאה חיזוק בעדותו של מר דאוד טלעת, עד ניטראלי.
5. בעדותו הספונטנית ציין מר טלעת כי אין לו כל קשר לנתבע 1, כי הוא בעל מוסף בנבי אליאס, וכי ראה את כל התאונה. הוא תיאר כי הוא ושותפו ישבו על הכביש, כי ראה את רכב הנתבע 1 עומד ליד חנות טמבור שממול, נוסע וחולף על פני מספר חנויות, רכב אחר שהגיע מכיוון הנסיעה הנגדי חתך ימינה לתוך החצר בה ישבו הוא ושותפו, ורכב נוסף שנסע במהירות של 90-100 קמ"ש ואף יותר, כלשונו: "דפק את הגלגל ימינה שלו בגלגל שמאלה של האוטו קאיה ריו לבן". לטענת מר טלעת, הוא ושותפו הלכו לנתבע 1 כדי לראות אם הוא זקוק לעזרה וראו את עיניו סגורות למשך כשתי דקות (עמ' 7 לפרוטוקול).
6. מר טלעת המחיש את אופן קרות התאונה באמצעות מכוניות באופן הבא: "ממחיש את רכב הנתבע נוסע על הכביש, אני ממול, המוסך שלי בצד שמאל ואני מצד ימין. הרכב האדום הגיע מהמחסום בנתיב הנגדי, עולה את העלייה, והוא פתאום פנה ימינה לכיוון שלי. הסתכלנו מה יש, הוא אומר לי להסתכל מלמעלה, ראינו רכב מגיע. ממחיש את רכב התובעת מגיע מכיוון נסיעת רכב הנתבע 1 מאחור במהירות, הגיע משמאל לרכב הנתבע 1 והרכב האדום, ופגע עם הגלגל הימני שלו באזור הגלגל השמאלי קדמי של רכב הנתבע וברח. אחרי זה לא ראינו עוד, לא ראינו מי באוטו. בסוף שם יש חנות ירקות, הרכב הפוגע עצר שם למטה אחרי 150 מ'." (עמ' 7 לפרוטוקול).
7. מר טלעת ציין בעדותו כי ממקום הגעתו של הרכב האדום יש עלייה קטנה (עמ' 7 לפרוטוקול, בתחתית העמוד), כי הרכב האדום נסע לאט וחתך בפתאומיות ימינה (עמ' 7 לפרוטוקול בתחתית העמוד), והתעקש לאורך כל חקירתו הנגדית כי מיד לאחר שראה את הרכב האדום פונה ימינה לחצר, ראה את רכב התובעות מגיע במהירות במו עיניו, והרכב האדום סטה על מנת שלא להתנגש ברכב התובעות (עמ' 8-9 לפרוטוקול).
8. אמנם מר טלעת ציין כי רכב הנתבע 1 חנה ליד הטמבור כ – 25 אולי 27 מ' לפני מקום התאונה במקביל לנתיב הנסיעה (עמ' 9 לפרוטוקול) בעוד שהנתבע 1 ציין כי מדובר במרחק קטן יותר. ואולם, אין לטעמי בסתירה זו לעניין המרחק המדויק בין החנות למקום התאונה כדי לעמוד לנתבע 1 לרועץ – הן מן הטעם שהנתבע 1 ציין בעדותו כי איננו מכיר את המקום (ר' עמ' 5 לפרוטוקול, בתחתית העמוד), והן מן הטעם שגם מר טלעת עצמו ציין בהמשך חקירתו הנגדית כי רכב הנתבע 1 כבר היה בנסיעה בכביש עצמו, באופן שעולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע 1.
9. אשר על כן, לאור התהיות שהתעוררו למשמע עדותה של התובעת ולאור הסתירות בין הדברים שמסרה בבית המשפט אל מול הודעתה במשטרה, ובפרט מקום שמעדותה שלה עצמה עלה כי נסעה במהירות גבוהה ומעל לזו שמותרת באותו כביש מחד, ולאור עדותו העקבית ומהימנה של הנתבע 1 אשר מצאה חיזוק בעדותו של העד הניטראלי, כמו גם בחומר הראיות הנוסף שצורף והוגש לתיק, אני סבורה כי גרסת הנתבעים לאופן קרות התאונה הגיונית ומשכנעת יותר.
10. בהתאם, אני קובעת כי התאונה התרחשה עת רכב הנתבעים כבר הספיק להשתלב בכביש 55, רכב התובעות הגיע מאחור במהירות נסיעה גבוהה מאוד – גבוהה בהרבה ממהירות הנסיעה המותרת באותו כביש, ניסה לעקוף את רכב הנתבעים אך הופתע מרכב אדום שהגיע ממול. הרכב האדום סטה ימינה לכיוון החצר בה ישבו העד הניטראלי ושותפו על מנת לחמוק מפגיעה, ורכב התובעות סטה בחדות ימינה כדי להימנע ממפגש עם הרכב האדום ופגע ברכב הנתבעים.
11. בנסיבות אלו, מלוא האחריות לקרות התאונה רובצת על התובעת.

סיכום

1. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובעות תשלמנה את מחציתה השנייה של האגרה ככל שזו לא שולמה, תישאנה בשכר העדים כפי בנפסק במהלך הדיון, ותישאנה בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 4,000 ₪.
2. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
3. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, ל' תשרי תשע"ט, 09 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.