1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשמת הבכירה ב' יהלום) מיום 25.12.16 לפיה אם לא יעביר המבקש למשיב את "מלוא המסמכים המבוקשים" בתוך 14 יום – תימחק תביעתו. המבקש טוען שלא היה מקום למתן החלטה מעין זו, שעה שהוא העביר לידי המשיב את כל המסמכים הרפואיים שבידיו לפני זמן רב.
2. המבקש הגיש לבית המשפט קמא תביעה כנגד המשיב שעילתה בטענה כי נגרמו לו נזקי גוף במהלך עבודתו אצל המשיב באתר בנייה (יובהר שהמשיב טען בכתב ההגנה, בין היתר, כי המבקש פעל במקום כקבלן עצמאי ולא כעובד של המשיב). לכתב התביעה, שהוגש לבית משפט השלום ביום 29.12.12, צרף המבקש חוות דעת רפואית מטעמו. ביום 19.5.13 נקבע כי המשיב יגיש חוות דעת רפואית מטעמו בתוך 90 יום. המשיב לא עשה כן, אך הגיש בקשה לחיוב המבקש בערובה להוצאות. בקשה זו נדחתה ביום 31.12.13. משלא הגיש המשיב חוות דעת רפואית, ניתן ביום 27.4.14 צו לתחשיבים. או אז הגיש המשיב בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית. בהחלטה מיום 15.5.14 ניתנה לו ארכה של 60 יום להגשת חוות הדעת. משלב זה ואילך הגיש המשיב בקשות חוזרות ונשנות בטענה כי המבקש לא העביר לידו את מלוא בדיקות ההדמיה והתיעוד הרפואי שברשותו. בשלב מסויים הוסיף המשיב וטען כי המומחה מטעמו שכח לבקש מהמבקש להזדהות ולפיכך יש לחייב את המבקש להגיע פעם נוספת למומחה לצורכי זיהוי.
3. המבקש הגיב ביום 10.8.14 בפירוט לבקשות המשיב. לבקשה נוספת, שהיתה דומה עד מאוד לקודמתה, צירף המבקש לתגובתו תצהיר מטעמו (ביום 17.11.14).לאחר עיון בתגובה זו סבר בית המשפט קמא (במותב אחר) שלא יגרם לתובע נזק שאינו בר תיקון אם תינתן ארכה למשיב, ולפיכך האריך את המועד להגשת חוות הדעת עד ליום 3.2.15.

על אף הארכה שניתנה לא הוגשה חוות הדעת. חלף זאת הגיש המשיב ביום 18.1.15 בקשה נוספת, זהה כמעט לחלוטין לקודמתה, וטען כי לא הועברו אליו המסמכים. בית המשפט קמא (במותב הקודם) הורה ביום 19.1.15 למבקש להשיב לבקשה, ומשזה חדל מלעשות כן – נעתר לה ביום 24.3.15.

לא למותר לציין כי ספק אם מבחינה עניינית היה מקום להחלטה זו כאשר לפני בית המשפט קמא עמדה תגובה מפורטת ומנומקת של המבקש, שניתנה במסגרת בקשות קודמות.

1. כחלוף שנה ניתנה החלטה בגדרה התבקש המשיב להבהיר מדוע לא הוגשה חוות דעת מטעמו. בהודעה מיום 1.5.16 הודיע המשיב כי המבקש לא העביר לידו את המסמכים על אף ההחלטה מיום 24.3.15. בתגובה טען המבקש כי העביר את המסמכים במצורף למכתבו מיום 15.4.15. הוא הבהיר שאין באפשרותו להעביר מסמכים נוספים שנזכרו בבקשות החוזרות והנשנות של המשיב, מאחר ואלה אינם ברשותו ולא היו מעולם ברשותו. לאחר תגובה זו טען המשיב ביום 29.6.16 כי המבקש העביר לידו דיסק ריק של בדיקות הדמיה [המשיב השיב כי העביר דיסק מלא וכי אם הדיסק אינו מכיל קבצים כיום יש להניח כי הדבר נעשה "בכוונת מכוון" על ידי גורם אחר], וטען (במכתב המצורף) שהמבקש לא העביר לידיו העתק מצילומי רנטגן משנת 2011 שנזכרו בחוות-דעת המומחה. המבקש השיב ביום 11.9.16, הבהיר שאין בידיו מסמכים נוספים וטען כי הרישום בחוות דעת המומחה אודות צילומים משנת 2011 הוא שגוי.
2. בהחלטה מיום 12.9.16 קבע בית המשפט קמא כי המשיב יבהיר בתוך 14 יום מה המסמכים הדרושים לו, והמבקש ימציאם לידיו בתוך 20 יום. המשיב הגיש פירוט, שאינו אלא חזרה על בקשותיו הקודמות, וביום 27.9.16 קבע בית המשפט קמא כי על המבקש לפעול בהתאם להחלטה מיום 12.9.16 [קרי: להעביר המסמכים תוך 20 יום]. המבקש הודיע ביום 6.11.16 כי עשה כן. ביום 14.11.16 הודיע המשיב כי המבקש לא העביר את כל המבוקש בבקשה בגינה ניתנה ההחלטה מיום 24.3.15. המבקש השיב ביום 25.11.16 כשהוא טוען שאין בידו מסמכים נוספים, וציין כי ההחלטות הקודמות כלל לא התייחסו לצילומים משנת 2011; שמעולם לא היו צילומים מעין אלה; ושהתייצבות חוזרת לצורך זיהוי אצל המומחה אינה בגדר המצאת מסמכים. לא למותר לציין כי המבקש הודיע פעמים מספר שאינו מתנגד להגיע פעם נוספת למומחה, אך הוא עומד על כך שהמשיב ישא בהוצאות הנסיעה הריאליות, מה גם שהצורך בה נבע ממחדלו של מומחה המשיב.

ביום 22.12.16 הודיע המשיב לבית המשפט קמא כי המבקש המציא לידיו מסמך נוסף אך לא ביצע את האמור ב"החלטותיו החלוטות" של בית המשפט. לפיכך עתר למחיקת התביעה. ההחלטה מושא הבקשה ניתנה על רקע בקשה זו.

1. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, ולאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות להודיע עמדתם בעניין האפשרות כי בית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור. דין הערעור להתקבל.
2. עיון בתיק בית המשפט קמא מעלה כי המשיב עשה כל שלאל ידו להשהות את הגשת חוות הדעת מטעמו. על אף הצהרות חוזרות ונשנות של המבקש לפיהן אין בידו מסמכים נוספים, חזר המשיב והגיש בקשות, זהות במהותן, לבית המשפט קמא, בגדרן טען כי המסמכים לא הומצאו לו. בסופו של יום ניתנה החלטה בהיעדר תגובה, שספק אם היה מקום לנתינתה לו הוגשה תגובה או לו היתה ניתנת על יסוד המכלול שעמד לפני בית המשפט קמא באותה עת. המצב שנוצר הוא כי לאחר שהמשיב נמנע במשך ארבע שנים מהגשת חוות דעת מטעמו, נענש המבקש על כי לא המציא מסמכים שאינם ברשותו, לטענתו. במצב דברים מעין זה ניתן היה לשקול מתן הוראות אחרות, דוגמת ההוראה לפיה יגיש המבקש תצהיר נוסף (שלו או של גורם מתאים אחר) לעניין תצלומי הרנטגן משנת 2011, בנוסף לתצהיר שהגיש בעבר, או כי יבהיר בתצהיר נוסף "ברחל בתך הקטנה" שאין בידו מסמכים נוספים. ניתן היה גם להבהיר שעל המבקש להתייצב לזיהוי על ידי המומחה מטעם המשיב – אם סבור בית המשפט קמא שיש לכך מקום – בכפוף להשתת הוצאות מתאימות על המשיב. מכל מקום, הודעה על כוונה למחיקת התביעה בשל אי מסירת מסמכים שצד טוען שאינם בידיו ולא היו בידיו אינה צעד מידתי ומתאים.
3. לפיכך אני מקבל את בקשת רשות הערעור ומורה על ביטול החלטת בית המשפט קמא מיום 25.12.16. בית המשפט יתן החלטה מתאימה אחרת תחת אותה החלטה.

המשיב ישא בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסכום של 5,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לב"כ הצדדים, ותשיב את הערבון לידי המפקיד.

ניתנה היום, ל' בשבט התשע"ז, 26 בפברואר 2017, בהעדר.