בפני בקשה למחיקת האישום כנגד המבקשים (נאשמים) בטענה של הגנה מן הצדק.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום המיחס להם עבירות של אי קיום צו בית המשפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ו- 1965 (להלן: "החוק"), שימוש במקרקעין בלא היתר כדין, עבירה לפי סעיפים 204(א) לחוק, 208(א)(2),(3) ו- (7) לחוק.

נטען בכתב האישום כי המבקשים היו בזמנים הרלוונטים בעלי הזכויות במקרקעין הרשומים כגוש 8113 חלקה 36 ביישוב כפר יונה. על המקרקעין חלה תוכנית מתאר הצ/150 לפיה ייעוד המקרקעין הוא חקלאות.

מדובר במבנים שהוקמו במקרקעין ומשמשים כמוסך לכלי רכב תוך אחסנת חלקי חילוף לרכב.

ביום 31.3.98 ניתן כנגד המבקשים צו איסור לשימוש חורג, במסגרת ת"פ 410/96 (להלן: הצו הראשון"). ביצוע הצו נדחה ליום 31.3.00.

ביום 18.11.03 הורשעו המבקשים על פי הודאתם בעבירות של שימוש חורג במקרקעין לצורך אחסון חלקי חילוף לרכב. בגזר הדין הוטלו עליהם קנסות והם חתמו על כתב התחייבות להימנע מלעבור עבירות נוספות על החוק (להלן: "הצו השני").

בחודש ינואר 2017, הוגש כתב אישום נשוא תיק זה כנגד המבקשים. בכתב האישום נטען, כי מאז ועד היום, לא הפסיקו המבקשים את השימוש החורג במקרקעין והם ממשיכים לעשות בהם שימוש לאחסון חלקי חילוף לרכב.

בבקשה שבפני טוענים המבקשים לביטולו של האישום, נוכח השיהוי הרב מאז הינתן הצווים כנגדם, הראשון והשני, ועד להגשת אישום זה. לטענתם, חלף זמן ממושך של 14 שנה, דבר שעלול לפגוע בהגנתם. לטענת המבקשים, ביתו של מבקש 1 נפרץ, לאחר פטירת אביו, ולאחר הפריצה נעלמו מסמכים וראיות שהיו יכולים לעזור לו בהגנתו.

ב"כ המבקשים טוען כי השיהוי הרב עד להגשת האישום כנגד המבקשים, מהווה פגם מהותי המביא לפגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות. הסנגור הפנה לשני פסק דין שם הורו בתי המשפט על ביטולם של אישומים לאור חלוף זמן. ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל, תו"ב 14312-08-14 ועדה מקומית חדרה נ' אבורמד, תו"ב 45938-09-15 ועדה מקומית נ' יעקב קרול.

בנוסף, טוען ב"כ המבקשים, כי העמדה לדין בשיהוי כה ניכר עשוייה להיחשב בחירה באמצעי אכיפה לא ראוי.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בהתאם לתוכנית המתאר, ייעוד הקרקע הוא חקלאי. כנגד המבקשים הוגשו שני אישומים בהם הורשעו וניתנו צווים שיפוטיים. מאז שנת 2003, לא הפסיקו המבקשים את השימוש החורג במקרקעין והם ממשיכים לעשות בהם שימוש לאחסון חלקי חילוף לכלי רכב. המבקשים עושים כאמור, וללא היתר, בקרקע חקלאית המהווה קרקע מוגנת.

עוד טוענת המשיבה, כי דוקטרינת הגנה מן הצדק הורחבה בפסיקה יתר על המידה ויש לצמצמה. לשיטת המשיבה, יש להחיל את מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" כפי שנקבע בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (להלן: פרשת יפת). על פי מבחן זה, יש להיעתר לטענת ההגנה מן הצדק רק כאשר מדובר בהתנהגות שערוריתית של הרשות שיש בה רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. לשיטת המשיבה, אין כך בעניינינו.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי השיהוי שנקטה אינו כה חמור, בעוד שהמבקשים פועלים בדרך של זלזול בהחלטות בתי המשפט. השיהוי, אינו נגוע בזדון אלא נעשה בתום לב ואין די בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להיעתר לטענת הההגנה מן הצדק נוכח שיהוי.

בסיפת תגובתה, טוענת המשיבה, כי בהתאם לע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' (להלן: פרשת בורוביץ'), תוצאת קבלת טענת ההגנה מן הצדק, אינה בהכרח ביטולו כתב האישום. הסעד יכול וינתן בדרך אחרת של התחשבות והקלה בענישה.

דיון והכרעה

דוקטרינת ההגנה מן הצדק התפתחה בפסיקה החל מפרשת יפת, הרחבת הדוקטרינה בפרשת בורוביץ' בגדרה נקבע מבחן "משולש וגמיש" לבחינת הפגמים שנפלו בהתנהלות הרשות ועד לעיגונה של הדוקטרינה בחקיקה במסגרת תיקון 51, סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי.

הרחבת דוקטרינת ההגנה מן הצדק שנקבעה בפרשת בורוביץ', נגעה להבניית האיזון בין השיקולים השונים כאשר כל שלב מתבסס על קודמו ומצטבר לו. במבחן הראשון, בוחן בית המשפט את את הפגמים שנפלו בהליך ועוצמתם. במבחן השני, נבחנת השאלה האם בקיום ההליך חרף הפגמים יש פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי והאחרון, על בית המשפט לאזן בין השיקולים, האינטרסים והערכים העומדים ביסוד ההליך הפלילי, לפגמים שנפלו בהליך.

כאמור לעיל, ובהתאם להלכה המורחבת שנקבעה, ניתן לקבל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, גם במקרים בהם לא עומדת כוונת זדון מאחורי פעולות החקירה מצד הרשות וטעותה של הרשות היא בתום לב וללא כוונה. ואולם, הטענה תתקבל רק במקרים חריגים ונדירים כאשר טעות הרשות אינה מתוך כוונת זדון.

עניין השיהוי בהגשת כתב אישום נדון בהרחבה ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נגד ורדי ואח' (להלן: פרשת ורדי). כבוד המשנה לנשיאה, ח' מלצר קבע:

"סבורני כי במקרים חריגים תיתכן הכרה בתחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק, מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב אישום, וזאת בהתקיים התנאים דלהלן:

(א) משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי; (ב) הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחירותו ובנסיבות חייו האישיות, עקב השיהוי בהגשת כתב האישום, היא ממשית ומוחשית; (ג) אין בנמצא טעם המניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה, או עומס מכביד". (ההדגשות במקור- ט.א.נ).

המשיך וציין המשנה לנשיאה בפרשת ורדי:

"מקום בו מצא בית המשפט כי השיהוי שנפל בעניינו של נאשם הוא אכן מכביד, בהתאם לשיקולים הנ"ל- עליו לבחון האם עומדת לו הגנה מן הצדק, בהתאם למבחן התלת שלבי לתחולתה של הדוקטרינה, ובשים לב לשפע הסעדים העומדים לרשות בית המשפט, מקום בו מצא להורות על תחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק".

בפרשת בורוביץ', נקבע מבחן תלת-שלבי להחלת ההגנה מן הצדק כאמור: "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום."

מן הכלל אל הפרט

בחינת המחדל והפגם שנפל אצל המשיבה מעלה, כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2016 -שאז ביקר פקח אצל המבקשים והם הוזמנו לשימוע למסירת גירסה, נמנעה המשיבה מלהגיש כתב אישום כנגד המבקשים. מדובר על חלוף זמן משמעותי של כ- 13 שנים, העונה על דרישת חלוף הזמן עליו הצביעה הפסיקה.

יחד עם זאת, לא די בשיהוי לבדו כי לבסס את דוקטרינת הגנה מן הצדק. בהתאם לפסיקה, כפי שצויין לעיל, יש להצביע על פגיעה ממשית ומוחשית בהגנה. כאן, לא מצאתי כי השיהוי שבהגשת האישום, גרם לפגיעה ממשית ומוחשית בהגנתם של המבקשים.

בדיון שהתקיים בפני בית משפט זה (כב' השופט ארז נוריאלי), ביום 7.5.17, טען מבקש 1 כך: "לפני 20 שנה קיבלתי שימוש חורג להביא רק תוכניות, ישבתי עם התובע בחוץ ושאל אם אני רוצה אישור גם על המבנה, אמרתי שלא, קיבלתי קנס בתשלומים. אבי נפטר ופרצו לנו את הבית בשבעה ולקחו לנו את כל הניירת ולא נשאר כלום. אני אישית באתי לשרונים וקיבלתי אישור על המים והכל, עד היום נרשם מגרש גרוטאות, פתאום התעוררו ואמרו שלא הגשנו, איפה היו כל השנים?". (פרוטוקול עמוד 2 שורות 18-21).

בבקשה זו חזר המבקש על דבריו אלה. לטענתו, בשל חלוף הזמן נעלמו ממנו מסמכים רלבנטיים להגנתו. טענתו של המבקש הינה טענה בעלמא שלא ניתן להתבסס עליה. המבקש לא מפרט מיהו אותו גורם שמסר לידיו את ההיתר, אילו תוכניות מסר כתנאי לקבלת אותו התר, עם איזה תובע ישב, מתי והיכן ישב עם התובע, ואיזה קנס שילם. המבקש אף לא מציג אסמכתא כלשהי לתשלום אותו נדרש לשלם או אישור כלשהו מחברת שרונים אליה פנה עם ההיתר שקיבל לידיו באותה ההזדמנות. היתר כלשהו לא נמצא בידי המשיבה והיא כלל אינה יודעת במה מדובר. המבקש אף לא הציג אסמכתא כלשהי כי התרחשה פריצה בביתו, כי הוגשה תלונה למשטרה וכי נטען אז, כי נעלמו מהבית מסמכים כלשהם.

לפיכך, מצאתי כי המבקשים לא הצביעו על פגיעה ממשית ומוחשית בהגנתם, נוכח השיהוי שבהגשת כתב האישום. המבקשים אף לא הצביעו ולו על ראשית ראיה כלשהי וטענתם נטענה בעלמא.

על כן, אין לקבל טענתם של המבקשים להגנה מן הצדק ולמחיקת האישום כנגדם.

אף אם אניח לרגע, ואקבל טענתם של המבקשים כי השיהוי הרב פגע באופן ממשי ומוחשי בהגנתם, הרי שיש לעבור ולבחון את הטענה בהתאם למבחן שנקבע בפרשת בורוביץ'.

שם, בשלב השני, על בית השפט לבחון האם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים, יש תחושה של פגיעה חריפה בעקרונות הצדק וההגינות.

מדובר במבקשים שאינם מבצעים, לכאורה, שני צווים שהוצאו תחת ידם של בתי המשפט וממשיכים בשימוש האסור במקרקעין תקופה כה ארוכה. סבורתני, כי התחושה של הפגיעה החריפה בעקרונות הצדק וההגינות תיווצר במקרה בו יקבל בית המשפט את טענתם של המבקשים ויורה על מחיקת האישום כנגדם, ולא להיפך.

גם במבחן השלישי שנקבע בפרשת בורוביץ', לא עומדים המבקשים. קיים אמצעי מתון של הקלה בענישה, בטרם יורה בית המשפט על מחיקתו של האישום.

עיינתי בפסקי הדין שהציג הסנגור, אולם סבורתני כי יש לעמוד במבחנים שנקבעו בפרשות בורוביץ' וורדי שנזכרו לעיל.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ט, 12 מאי 2019, בהעדר הצדדים.