תביעה זו נולדה בבית המשפט לתביעות קטנות. בישיבה הראשונה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי התביעה אינה ראויה להתברר כתביעה קטנה והוריתי להעבירה לבית משפט השלום לפסים של סדר דין מהיר.

התובע ואשתו שכרו את שירתיו של הנתבע , אדריכל במקצועו, לצורך הכנת תוכניות והוצאת היתר לבית מגורים.

אין מחלוקת כי ההסכמות בין הצדדים קיבלו את ביטוין בחוזה בכתב מיום 3.3.2015 ,(להלן : "החוזה") שצורף כנספח א' 1 לכתב התביעה.

כמו כן, אין מחלוקת כי התובע שילם לנתבע את מלוא התמורה החוזית טבין ותקלין בסך של 29,200 ₪ במעמד חתימת ההסכם.

לטענת התובע, בעיצומן של הפעולות להוצאת ההיתר, דרש הנתבע ממנו לשלם לו תוספת של אלפי שקלים בגין תיקונים שנדרשו על ידי הועדה ואשר לא היו לטענת הנתבע צפויים מראש בעת כריתת החוזה.

הנתבע אישר בכתב ההגנה כי המחלוקת נוצרה עקב דרישת תשלום בגין שינויים שלטענתו אינם כלולים בחוזה אך לא טרח לציין בכתב ההגנה את מהותם של השינויים ועל שום מה אין לראותם ככלולים בחוזה. ( כתב ההגנה מופיע כנ/1 בתיקיית מוצגים מאחר שהוגש במהלך הדיון).

מיד אעיר כי אף שהמסכת העובדתית פשוטה והמחלוקת נקודתית , התובע הגיש כתב תביעה ארוך ביותר ומתיש באופן חריג ולא שגרתי שבו אין הבחנה בין טפל ועיקר. כתב התביעה מחזיק כ 70 סעיפים שכל סעיף הוא פסקה שלמה עשויה ממספר שורות . מדובר בעשרה עמודים צפופים של הרצאת פרטים שחלקם הגדול חזרה על אותם דברים פעם אחר פעם וחלקם לא רלוונטי. ביחד עם נספחיו, מחזיק כתב התביעה 127 דפים. מאידך כתב ההגנה הוא מספר שורות עמוד אחד בלבד.

בישיבה שהתקיימה בבית המשפט לתביעת קטנות לא הצלחתי להבין מעדויות הצדדים אם התיקונים שנדרשו הם בגדר תיקונים שאדריכל סביר היה צריך לצפותם מראש או שמא מדובר בתיקונים חריגים שאינם ניתנים לצפייה. זו הסיבה שבגללה ראיתי להעביר את התובענה לסדר דין רגיל. בעשותי כך , סברתי גם שכאשר תצהיר עדותו הרשאית של התובע ינוסח על ידי כותב יודע משפט, כי אז התצהיר יהיה ברור יותר וקולע והרבה יותר קצר.

ברם, תוחלתי נכזבה. מה עשה בא כוח התובע? לקח את כתב התביעה והפך אותו לתצהיר עם שינויים קלים ביותר. התוצאה היא שהצהיר באותו אורך של כתב התביעה. כך במקום לעזור לבית המשפט לעשות משפט הכביד עוד יותר בהגשת תצהיר ארוך באופן בלתי סביר שלאחר קריאתו התברר כי מהווה העתקה מלאה של כתב התביעה שכאמור רובו המכריע ראוי למחיקה בהיותו לא רלוונטי או טפל ושינון הטענות פעם אחר פעם.

העברת התובענה לסדר דין רגיל לא תרמה להעמקת הבירור גם מאחר שהנתבע לא פנה לעו"ד ולא עוד אלא שהגיש תצהיר שאינו חתום בפני עו"ד אותו הוריתי להוציא מתיק בית המשפט.

הנתבע חקר את התובע חקירה נגדית שטחית ולא יעילה. הנתבע לא נחקר מאחר שתצהירו הלא חתום הוצא כאמור מהתיק.

הדרא, אפוא, קושיא לדוכתא וכעת עלי להכריע בתובענה על סמך החומר שבתיק.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את הראיות ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי עליי לקבל את התביעה במלואה. אני קובע שהנתבע הוא שהפר את החוזה. קביעתי זו מתבססת על עדותו של התובע בתצהיר עדותו הראשית בה אני נותן אמון מלא לרבות סעיף 65 לתצהיר בו טען כי :

"מחמת התעקשותו של הנתבע ואי הסכמתו למתן אישור לעשות שימוש בתוכניות , נאלצתי בלית בררה לשכור שירותיו של אדריכל אחר בעלות של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ ( 23,400 כולל) וכן סך של 7,500 ₪ בתופסת מע"מ ( 8,775 כולל) עבור שירותי קונסטרוקציה ועוד סכום של 1,200 ש"ח
בתוספת מע"מ ( 1,404 ₪ כולל) עבור שירותי מדידה ואגרה לוועדה לתכנון ובניה בסך 203 ₪ ובסה"כ הסתכמו נזקיי בסכום של 33,782 ₪."

נוסף על תצהירו של התובע שלא נסתר, מסקנתי מתבססת על הראיות והשיקולים שיפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984:

1.הצדדים עיגנו את הסכמתם בחוזה בכתב נספח א ' 1 לתצהיר התובע שבו פורטה התמורה

החוזית, אופן התשלום ותנאים נוספים.

2.בשירות מקצועי שניתן במסגרת תהליך מתמשך, כגון ייצוג משפטי, טיפול רפואי או שירותים

הנדסיים, לא ניתן במקרים רבים לצפות מראש את משך הטיפול ואת כמות העבודה אותה צריך

נותן השירות להשקיע. טול למשל מקרה של ייצוג משפטי שיכול להסתיים בהסדר פשרה בישיבה אחת

ויכול להסתבך ולהתמשך זמן רב וממושך על פני ישיבות ארוכות. במקרה זה כל עוד לא נקבע אחרת

בחוזה, התמורה החוזית איננה אמורה להשתנות כפונקציה לכמות העבודה המושקעת, וכשם שללקוח

אין זכות לבוא בדרישה להפחתת התמורה החוזית אם התיק הסתיים באופן חלק, כך גם לנותן

השירות אין זכות לדרוש תוספת תשלום אם הטיפול היה כרוך בקשיים שהצריכו השקעה רבה.

3.החוזה ,כאמור, מפרט את מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים. בסעיף 2 יש פירוט של העבודות

שעל הנתבע לבצע; יש התייחסות לתכנון מוקדם; המסמכים שההצעה המוקדמת תכלול; התכנון

הסופי; התכנון המפורט; פירוט עבודות קונסטרוקציה .בסעיף 5 נקבע כי לנתבע זכויות יוצרים על

השרטוטים והתוכניות.

4.מנוסחו של החוזה עולה אפוא כי התשלום שסוכם הוא תשלום גלובאלי שאינו משתנה בזיקה לכמות

העבודה שיהיה על הנתבע להשקיע בהכנת התוכניות והוצאת ההיתר.

זה המקום לציין שבסעיף 8 לחוזה נכתב כי תשלום בגין צילומים והעתקת תכניות אינם כלולים במחיר

המוסכם בסעיף 6 וכי מזמין העבודות ישלם עבורם בנפרד ישירות למכון העתקות. צא ולמד מעצם

הירידה לפרט קטן זה, כי הצדדים התייחסו לכל הנקודות האפשריות בחוזה ולו הייתה כוונה כי

התשלום יוגדל במקרה של הסתבכות הטיפול בהיתר היו הצדדים מתייחסים לכך בצורה מפורשת

בגוף החוזה.

5.הנתבע אינו חולק על כך שהיחסים עלו על שרטון בעקבות דרישה מצדו לתוספת תשלום בסך של בין 2,000 ₪ - 4,000 ₪ בגין פעולות שבוצעו על ידו עקב שינויים בדרישות של הוועדה שהצריכו

לטענתו עבודה מרובה. כפי שצוין בפתח הדברים, הנתבע העלה בעדותו לפני בישיבה הראשונה את

הטענה כי לא מדובר בשינויים ודרישות שהם בגדר הצפיות הסבירה של מתכנן. מיד אומר כי הטענה

לא הועלתה בכתב ההגנה עצמו באופן מפורש כך שניתן לומר כי מדובר בשינוי חזית אלא אם כן נפרש

את הטענה הכללית שהעלה בכתב ההגנה ולפיה מדובר ב "שינויים רבים ועבודות אחרת שלא

נכללו בחוזה" כבסיס לטענה שמדבור בשינויים חריגים שאינם בגרד הצפיות הסבירה של בעל מקצוע

סביר. גם אם נפרש כך את כתב ההגנה לטובתו של הנתבע עדיין ,וכפי שיובהר להלן, הנתבע לא הצליח

להוכיח טענה זו. נבהיר עוד ,מעבר לנדרש, כי גם אילו הוכחה הטענה הנ"ל , גם אז הייתי צריך לקבל

את התביעה והכל יפורט להלן:

לא הוכח כי דרישות הועדה היו חריגות ובלתי ניתנות לצפייה בעת כריתת החוזה:

5.א. מעבר לעדותו של הנתבע בישיבה הראשונה שהתקיימה בבית משפט לתביעות קטנות, לא הביא הנתבע ראיה משכנעת כלשהי שתתמוך בטענתו כי נדרשו על ידי הוועדה שינויים שלא היו בגדר הצפיות הסבירה שלו כמתכנן ואינם צריכים להיחשב כחלק מהעבודות נשוא החוזה . הנתבע הוא בעל מקצוע ובגדר מומחה בתחום מקצועו. אילו היה ממש בטענתו, הוא היה מצביע בצורה ברורה על אותן דרישות ומביא ראיות שמוכיחות כי מדובר בדרישות חריגות ובלתי צפויות .משנמנע מהבאת ראיה כלשהי בעניין זה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שטענתו לא הוכחה ודינה להידחות. כך למשל נמנע התובע מהזמנת פקיד מהוועדה שייתן דעתו אם בתיק הנדון נדרשו מהוועדה דרישות כה חריגות ובלתי צופיות שמתכנן אינו אמרו לצפותן בעת כריתת הסכם עם הלקוח.

5.ב. בעדות שלו , הנתבע עצמו כשל בשכנוע בנקודה זו. לא זו בלבד שהעלה את הטענה בכתב ההגנה באופן כללי וסתמי, אלא שגם בעדותו לפני לא ידע להניח תשתית לטענתו ולא שכנע אותי.

להלן החלקים הרלוונטיים מעדותו של הנתבע:

"....כשהתחלנו עבודה קיבלנו דף מידע עבור הפרויקט שהוא התבסס על תכנית בינוי והדף מידע כבר התחלף 3 פעמים באותה ועדה............... מגיש תכניות פרוטוקול וההחלטה של וועדת הערר. הוגש וסומן נ/2. .... מה שראיתי ששוב פעם הועדה משנה דרך, והוא החליט לשנות את התוכנית עקב ההחלטה ביצעתי שוב פעם תכנית עם השינויים שהועדה דרשה מה שנקרא 002 של הבית לבן אדם שרוצה תוספת של 20 סנטימטר. המשפחה בחרה להעלות את הבית ב20 סנטימטר. לא ביקשתי בשלב זה תוספת. ראיתי שהועדה רוצה לשנות במקום ל20 ל50 בשלב הזה אמרתי לו השינויים החיצונים על ידי הועדה אני לא רוצה לספוג אותם. אני לא זה שצריך לספוג את זה. ביקשתי סכום מזערי מאוד על השינוי הראשון של התוספת 20 סנטימטר וביקשתי כמו שהוא טען שלא יהיה ויכוח. אני לא צריך לספוג את הדברים האלו. כל השינויים שהוא ואשתו ביקשו ביצעתי ולא דרשתי כלום. ..... הוא זה שמסיים את החוזה למה שאני אתן לו את התוכניות שאני עבדתי עליהן כל כך קשה. ביקשתי פשוט תוספת עבור העבודה שהיא לא באחריותי. אני לא אחראי על הנזק הזה. ביקשתי על שני התיקים 4,500 ₪ אחרי שסיימתי את הראשון. ואם מסתכלים על זה העבודה שלו והבית משפט שווה יותר מזה. התשובה הייתה שלילית לחלוטין."

לא ניתן להבין ( כל שכן לקבוע) על סמך דבריו הנ"ל של הנתבע כי שינוי דפי המידע של הועדה מהווה שינוי חריג ובלתי צפוי שיש הצדקה להחריגו מהחוזה.

אילו הוכח כי מדובר בדרישות ושינויים בלתי צפויים:

5.ג. גם אם נבוא לקראתו של הנתבע ונצא מתוך הנחה שדרישות הועדה היו חריגות ובלתי צפויות שהצריכו השקעה מרובה מצדו, ושבגינן מגיע לו תשלום. במקרה זה הסיווג המשפטי של הסיטואציה הוא סיכול החוזה, הווי אומר שנוצרו נסיבות חדשות בלתי צפויות שאינן בשליטתם של הצדדים, שהפכו את ביצוע ההסכם כ" בלתי אפשרי או שונה באפון יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים".

אילו קבעתי שזהו המצב שנוצר ,( ולא קבעתי כך), היה מקום להחיל אחת החלופות שבסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הקובע כי:

פטור בשל אונס או סיכול החוזה

18.(א) הייתה הפרת חוזה תוצאה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש , ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים"

(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן א' רשאי בית המשפט , בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9 , לשלם לו את שוויו , ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על הוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה , וכן אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו".

הנה כי כן, הנתבע קיבל מהתובעים סך של 29,200 ₪. באותו שלב שבו נוצרה המחלוקת לגבי הדרישה לתשלום נוסף , התובע קיבל כבר מהנתבע תכניות ושרטוטים שמהווים חלק מהעבודה שהנתבע התחייב לבצע על פי החוזה. אין מחלוקת כי הנתבע לא היה מוכן להשיב לתובע את החלק היחסי שקיבל עבור התכניות שהספיק לבצע עד אותו שלב ואין מחלוקת כי בה בעת הודיע לתובע כי אם יעשה שימוש בתכניות כי אז יחשוף עצמו לתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים. מיד אומר כי אופציה זו אינה קיימת על פי סעיף 18 לחוק התרופות שכן על פי החלופה הראשונה שבסעיף 18 (ב) חלופת ההשבה- על הנתבע להחזיר לתובע את מלוא הסכום שקיבל ממנו ואו אז להטיל איסור על עשיית כל שימוש בתוכניות. על פי החלופה השנייה ( השבת שוויו של מה שקיבל) , זכאי הנתבע להשאיר בידיו את שוויין של התכונית לפי חלק יחסי אך חייב הוא במקרה זה להסכים כי התובעים יעשו בהן שימוש.

התובע פירט בתצהירו כי הנתבע ביקש להשאיר בידיו את מחיר התכוניות ובנוסף אסר עליו לעשות בהן שימוש תוך שאיים עליו בתביעה משפטית בשל הפרת זכויות יוצרים. כתוצאה מכך התובע נאלץ לפנות לאדריכל אחר שעשה את כל העבודה מחדש ושילם לו את הסכומים המפורטים בסעיף 65 לתצהיר.

הנתבע מודה כי בחר להחזיק בחבל משני הקצוות. בכך התעלם מהנזק שנגרם לתובע והתמקד סובייקטיבית באינטרס האישי שלו בלבד. לפי החוק לא הייתה לו זכות לנהוג כך.

6. לאותה תוצאה ניתן להגיע על פי עקרון תום הלב וזאת אם עושים השוואה בין הסכום הקטן שבגללו התגלעה המחלוקת (סך של כ- 2,000 ₪ - 4,000 ש"ח) לבין הסכום אותו שילם התובע לנתבע מראש והסכום שהתובע מסיד על פי הצעתו של הנתבע , לפיה ישלם לו התובע את מלוא התמורה על התוכניות שהספיק לבצע אך ייאסר עליו לעשות בהן כל שימוש. חובת תום הלב במקרה זה מחייבת את הנתבע להשלים את העבודה ולהגיש תביעה נפרדת לקבלת הסך של כ 4,000 - 2,000 ₪ שמגיע לו לטענתו בגין הדרישות של הוועדה. מדבריו של הנתבע עולה כי הוא מודע שכשל כשלא עשה כך, כאשר בסיכום דבריו לפניי בישיבת 21.12.17 ובתשובה לשאלה מדוע לא השלים את העבודה תוך שמירת זכותו לתבוע את הסכום הקטן הנ"ל השיב כי פעל באופן אמוציונלי : "לא אפשרתי לו להשתמש בתוכניות עקב האמוציות שזלזלו בי להשלים פרויקט" (פרוטוקול עמ' 12 ש' 26-27).

סוף דבר:

על יסוד כל האמור לעיל אני קובע כי:

הנתבע לא הוכיח כי הייתה לו זכות לדרוש מהתובע תשלום נוסף ומשכך לא הייתה לו זכות להפסיק את העבודה אלא הוא היה חייב להשלימה עד הסוף ומשלא עשה כן הפר את החוזה.

מעבר לנדרש : גם לו הוכח כי הוועדה העלתה דרישות חריגות שלא ניתן היה לצפותן מראש בעת כריתת החוזה, וכי התובע זכאי היה לתשלום נוסף בגין הטיפול באותן דרישות, הוא לא היה זכאי להפסיק את מתן השירות ,בשל אי הסכמת התובע לשלם את התשלום נוסף ,ללא החזרת מלוא הסכום שקיבל ( סך של 29,200 ₪) בהינתן שביקש לשמור על זכויות היוצרים ולאסור על התובע לעשות בתוכניות כל שימוש דבר שאילץ את התובע לשכור אדריכל אחר שעשה את כל העבודה מחדש תמורת תשלום מלא.

סעד:

הסכומים ששילם התובע לצורך הוצאת ההיתר לאחר שפנה לאדריכל אחר עקב הפרת החוזה על

ידי הנתבע מפורטים בסעיף 65 לתצהיר עדותו הראשית שלא נסתר. מדובר בסך של 33,782 ₪ , סכום

שעולה על סכום התביעה.

לאור האמור, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 33,400

ש"ח.

אי פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד:

בהעברת התביעה לבית משפט השלום סברתי כי תצהיר עדותו הרשאית של התובע יהיה ברור יותר וקולע והרבה יותר קצר מכתב התביעה שמחזיק עשרה עמודים וכ - 70 פסקאות.

מה עשה בא כוח התובע? לקח את הכתב התביעה והפך אותו לתצהיר. כך במקום לעזור לבית המשפט לעשות משפט הכביד עוד יותר בהגשת תצהיר ארוך באופן חריג ביותר ובלתי סביר בעליל שלאחר קריאתו התברר כי רובו המכריע ראוי למחיקה בהיותו לא רלוונטי או טפל.

לאור האמור, ואף כי התובע זכה במשפט אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ח, 30 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.