08 מאי 2018

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את המשיב/התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים/הנתבעים, בגין התביעה שהגיש כנגדם (להלן: הבקשה והתביעה, בהתאמה).
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובכל יתר המסמכים שבתיק, להלן הכרעתי.

המסגרת הנורמטיבית

1. זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כ"זכות ה"נעלה" מזכות יסוד" (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu, לא פורסם, ניתן ביום 6.7.2003). יחד עם זאת, וככל זכות, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
2. חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע מהווה פגיעה בזכות הגישה של התובע לערכאות, ולכן יש לערוך את האיזון בין הזכויות המתנגשות בהתאם לכללים שהתוו בחוק ובפסיקה.
3. עד ליום 2.9.2016 לא נכללה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה), תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי אמנם אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אולם נפסק, כי בבוא בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה "יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות" (בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתנה ביום 26.11.2006, ההדגשה במקור). כמו כן נפסק, יש להביא בחשבון "את המיוחד שבמשפט העבודה" (דב"ע (ארצי נה/218– 3 עלי איוב אל-הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, 394).

1. הלכה זו שונתה עם חקיקתו של התיקון לתקנות בית הדין לעבודה (תיקון תשע"ו, בתוקף מיום 2.9.2016, להלן: התיקון לתקנות בית הדין לעבודה), שבמסגרתו הותקנה תקנה 116א לתקנות, וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

1. על פי לשון התקנה, הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון תשע"ו (2016) לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר לתיקון לתקנות).
2. נכון לעת הזו, תלויים ועומדים בבית הדין הארצי לעבודה מספר ערעורים באשר לפרשנות תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה, ובשלב זה אף עוכבו מספר הליכי ערעור, בהסכמת הצדדים, עד למתן פסק דין או החלטה אחרת בתיק ע"ע 7737-01-17, שבו נדונה פרשנות התקנה.

כמו כן, ביום 3.1.2018 ניתן צו על תנאי בבג"ץ 7016/16 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים, המורה למשיבים לנמק מדוע לא תבוטל תקנה 116א לתקנות, מן הטעמים המפורטים בעתירה.

1. בשלב זה, משטרם ניתנו הכרעות בהליכים התלויים ועומדים כאמור, והמבקשים לא נתנו את הסכמתם לעיכוב ההכרעה בבקשה עד למתן הכרעות אלה, ניתנת החלטתי זו בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה, שעודנה בתוקף.

מן הכלל אל הפרט

1. אין מחלוקת, כי התובע אינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, ולכן הכלל הוא כי יש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו של התובע טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.
2. אשר לדרישה להציג ראשית ראיה להוכחת התביעה נכתב בדברי ההסבר לתיקון לתקנות, כי:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לתובע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו"

1. ודהיינו, אין די בראשית ראיה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, ונדרשת ראשית ראיה אף להוכחת הטענה כי לא שולם לתובע רכיב כלשהו, או לכך שהמעסיקים הנתבעים לא קיימו חבות אחרת המוטלת עליהם על פי דין.
2. במקרה שלפניי כופרים הנתבעים בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק בינם לבין התובע, וטוענים כי הועסק על ידי אחר, ששימש קבלן משנה. הנתבעים תומכים את טענותיהם בהסכמי התקשרות עם צדדים נוספים ותיעוד ההתחשבנות עמם.
3. מנגד, התובע מבקש לבסס קיומה של ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגד כל אחד מהנתבעים על יסוד תדפיס רישיונות עבודה שהונפקו עבור, על שם הנתבע 1 כמעסיק, עבור התקופה שהחל מיום 15.4.2012 ועד ליום 15.10.212 (שישה חודשים מתוך 15 חודשי עבודה שלהם טוען התובע בתביעה). מעבר למסמך האמור לא הוצגו אסמכתאות נוספות כלשהן להוכחת קיומו של קשר בין התובע לבין מי מהנתבעים, דוגמת תצהירים של עובדים אחרים שיתכן ועבדו עמו, תיעוד שיחות טלפון וכיוב'. האמור יפה ביתר שאת בהתייחס לנתבע 2, שאף תדפיס הרישיונות שהוגש אינו נושא את שמו ואינו מעיד על קשר כלשהו בינו לבין התובע.
4. לאור האמור, משהתובע הציג ראשית ראיה חלקית בלבד לקיומו של קשר בינו לבין הנתבע 1, אך לא הציג ראשית ראיה לכך שהנתבע 1 לא שילם את שכרו או לא נשא כלפיו בחבות אחרת, ואילו ביחס לנתבע 2 לא הוצגה ראשית ראיה כלל, הרי שהתובע אינו עומד בתנאי תקנה 116א לתקנות, ויש לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים בהליך זה.
5. סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

אשר לסכום הערובה – באיזון שבין זכות הגישה לערכאות, בפרט בעת הגשת תביעה למימוש זכויות סוציאליות מכוח חקירת המגן; לבין זכותם של הנתבעים שלא להיגרר להליך סרק שאף יקשה עליהם להיפרע את הוצאותיהם בגינו, יפקיד התובע בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 2,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו. לא תופקד הערובה במועד – תימחק התביעה.

1. לאור חיוב התובע בהפקדת ערובה, ועל מנת להימנע מהכבדה יתירה, אינני עושה צו להוצאות בגין בקשה זו, והן תילקחנה בחשבון עם סיום ההליך.

ניתנה היום, כ"ג אייר תשע"ח (08 מאי 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.