1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א. 36346-12-15 שניתן על ידי כב' השופטת נעם חת מקוב ביום 27.10.16, בו התקבלה תביעה לפינוי מושכר ונקבע כי על המבקש לפנות את ההבית בו הוא מתגורר.
2. בין המבקש, אילן אסולין (להלן - "המבקש") לבין המשיב, עזרה עומסיי (להלן - "המשיב"), נחתם ביום 11.11.09 הסכם שכירות לפיו שכר המבקש מהמשיב בית צמוד קרקע ברח' הנשיא 25 באופקים (להלן - "הבית"). בהסכם נקבע, כי השכירות תהא למשך ארבע שנים ובמקום לשלם דמי שכירות בסך של 1,500 ש"ח לחודש, יערוך המבקש שיפוץ כללי בבית בשווי של 73,000 ש"ח, ובנוסף ישלם 100 ש"ח לחודש.

ביום 22.6.13 נחתם הסכם שכירות נוסף בין הצדדים לתקופה של 11 חודש מיום 1.11.13 ואופציה להמשך שכירות נוספת וזאת בתמורה ל-2,000 ש"ח לחודש אך הוסכם שלאור העובדה שהמבקש בנה תוספת לבית - הרי שבכפוף לקבלת האישורים הנדרשים על פי דין והערכת שמאי, תקוזז שווי התוספת מערך הבית. כן הוסכם על תשלום של 100 ₪ לחודש. ביום 29.9.14 הוארך ההסכם לשנה נוספת בהתאם לאופציה שהיתה קבועה בו ונקבע, כי ההסכם יסתיים ביום 1.11.15. כמה חודשים טרם סיום הסכם השכירות הודיע המשיב למבקש כי אין בכוונתו להאריך את תקופת השכירות, ובהמשך אף דרש ממנו לפנות את הבית, אלא שהמבקש סרב לעשות כן. על כן, הגיש המשיב ביום 17.12.15 תביעה לפינוי הבית.

1. במהלך ניהול התביעה הציג המבקש, אשר לא היה מיוצג באותו העת, הסכם בכתב יד מיום 17.5.13, בו הוסכם כי הוא ירכוש את הבית מהמשיב בתמורה לסכום כולל של 550,000 ש"ח. עוד נקבע בהסכם כי 100,000 ש"ח ישולמו במקום והיתרה תשולם רק עם העברת הנכס על שמו של המבקש לאחר שיוסדר רישום הבית בין המשיב ליורשים נוספים של הבית (נספח 1 לבקשה מיום 29.2.16). המשיב הכחיש את קיומו של ההסכם וטען כי החתימה עליו אינה חתימתו.
2. ביום 27.10.16 קיבל בית המשפט את התביעה והורה למבקש לפנות את הבית. נקבע, כי נושא הבעלות בבית אינו כלול במסגרת הליך זה ומאחר ואין חולק, כי כעת אין בין הצדדים הסכם שכירות בתוקף, על המבקש לפנות את הבית. בית המשפט הוסיף, כי גם אם נחתם הסכם בין הצדדים, הרי שהוא לא יושם, הסכום הנטען ששולם עבורו לא הוכח ולא ברור כיצד נחתמו אחריו שני הסכמי שכירות נוספים. כמו כן, המבקש מנוע מלטעון כי המשיב לא הוכיח את זכותו בנכס לאחר שחתם עימו על מספר הסכמי שכירות ושילם דמי שכירות. ככל והמבקש עומד על טענתו כי רכש את הנכס, עליו לפעול למיצוי זכויותיו, אולם אין בטענותיו כדי להוות הגנה מפני תביעת הפינוי.
3. ביום 18.1.17 הגיש המבקש, אשר בינתיים שכר יצוג משפטי, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה מתוקנת הוגשה ביום 23.1.17.

המבקש טוען, כי סיכויי הערעור הינם טובים. לטענתו, רכש את הבית כדין תוך שהוסכם, כי לא ישולם כל תשלום נוסף עד להסדרת צו הירושה ורישומו בלשכת רישום המקרקעין. אלא שהמשיב רקם נגדו מזימה על מנת לפנותו מהבית, תוך שהוא מכחיש את חתימתו על זכרון הדברים ואת קבלת המקדמה מהמבקש, ואף מציג הסכם שכירות פיקטיבי בפני בית המשפט, כך שפסק הדין שניתן בסופו של יום ניתן על בסיס מרמה ובידוי ראיות. המבקש מוסיף, כי לאור הסכם המכר הליך לפינוי מושכר אינו ההליך הנכון, שכן היחסים בין הצדדים הינם יחסי מוכר וקונה ולא יחסי שוכר ומשכיר. בית המשפט שגה כאשר קבע כי שאלת הבעלות בבית אינה רלוונטית להליך והיה עליו להפנות הצדדים להליך רגיל בו ישמעו עדויות הצדדים.

המבקש מוסיף, כי קיבל את פסק הדין רק ביום 15.11.16 ופנה לעורכי דין שונים ואף אסף מסמכים רלוונטיים, תוך שהוא מתעכב בשל הצורך לפנות לבני משפחתו למימון ההליך בשל מצבו הכלכלי והמשפחתי הקשה. המבקש טוען כי עשה כל מאמץ לעמוד במועד הקבוע בחוק אלא ששגרת חייו ומצבו האישי והכלכלי לא אפשרו לו לעשות כן.

עוד נטען, כי הותרת פסק הדין על כנו תביא לכך שהמבקש יקבל במרמה לידיו סכום של כחצי מליון ש"ח, כאשר דרכו של המבקש לערכאת הערעור תחסם רק בשל נסיבות חייו הקשות בגינן לא היה מיוצג בבית המשפט. בלתי מתקבל על הדעת שלאחר שהמבקש שיפץ את הבית והשביחו, ואף העביר למשיב תמורה על חשבון הסכם המכר, יזרקו המבקש ומשפחתו לרחוב, ויקבע כי את תרופותיו יוכל לקבל רק בהליך אחר. על כן, על שיקול הצדק לגבור במקרה זה על עקרון סופיות הדיון.

1. המשיב טוען, כי העובדות שנטענו בבקשה להארכת מועד לא נתמכו בתצהיר ודי בכך כדי לדחות הבקשה. כמו כן, ממילא אין הצדקה להאריך המועד במקרה זה.

המשיב סבור, כי הסיבות לאיחור אשר הוצגו על ידי המבקש הינן סיבות התלויות בו אשר אין בהן כדי להוות עילה להארכת מועד. המבקש ידע על פסק הדין ועל זכותו להגיש ערעור כבר ביום 31.10.16 וכעת מבקש הוא להציג מצג שווא לפיו נודע לו על פסק הדין רק ביום 15.11.16 וכי לא ידע באיזה צעד משפטי לנקוט. המשיב מוסיף, כי בית המשפט המליץ למבקש להיות מיוצג עוד בפתח הדיון שהתקיים בפניו והמבקש הוא שבחר מרצונו לייצג את עצמו, ועל כן יש לראות אותו כאדם שהיה מיוצג בהליך. המדובר בתביעה שהוגשה לפני למעלה משנה ופסק הדין בה ניתן לפני למעלה משלושה חודשים, והמבקש עודנו מתגורר בבית וגורם למשיב לנזקים גבוהים; המשיב הסתמך על פסק הדין שניתן וכל דחיה תגדיל את נזקיו.

עוד נטען, כי סיכויי הצלחת הערעור הינם נמוכים, שכן הערעור כולו נשען על הטענה, כי המבקש רכש את הזכויות בנכס ושילם מקדמה תמורתן, אולם טענה זו לא הוכחה ונדחתה על ידי בית המשפט. המדובר בתובענה לפינוי מושכר המתבססת על הסכמי השכירות שנחתמו לאורך השנים ועל כל טענה לבעלות בנכס להתברר במסגרת הליכים אחרים, כאשר עד היום המבקש בחר לא להגיש תביעה כזו. המשיב מבקש, כי לאור מצבו הכלכלי הקשה המוצהר של המבקש, ככל שתאושר הארכה היא תותנה בהפקדת ערבון כספי.

1. דין הבקשה להידחות.

תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 קובעת, כי המועד להגשת ערעור על פסק דין הינו תוך 45 יום ממתן פסק הדין. תקנה 528 מוסיפה וקובעת, כי ניתן להאריך מועד הקבוע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". נקבע, כי "טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו" (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, עמ' 3 (פורסם בנבו) (23.8.06)).

בהקשר זה נקבע, כי "לעיתים האינטרס של מבקש דל אמצעים, הנזקק לארכה לצורך הסדרת ייצוגו המשפטי, יגבר על אינטרס בעל הדין שכנגד ויבסס אותו טעם מיוחד"; עם זאת, גם במקרה כזה יבחן כל מקרה על פי נסיבותיו (רע"א 1778/07 יעל עופר נ' רבקה דיין, עמ' 5 (פורסם בנבו) (27.2.07)).

1. בענייננו, לא מתקיימים התנאים אשר יש בהם כדי להצדיק את הארכת המועד. ראשית יש לציין, כי הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור רוויה טענות עובדתיות, אלא שטענות עובדתיות אלה לא נתמכו בתצהיר. די היה כדי לקבוע, כי לא הוכח קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד.

פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 27.10.16, כאשר הבקשה להארכת המועד הוגשה רק ביום 18.1.17. גם אם ניתן היה לקבל את עמדת המבקש, כי קיבל את פסק הדין לידו רק ביום 15.11.16 -ויש קושי בכך מאחר וטענה זו לא נתמכה בתצהיר - אזי הבקשה הוגשה 64 ימים לאחר המצאת פסק הדין, דהיינו באיחור של כ - 20 יום. בנימוקיו של המבקש אין כדי להצדיק את האיחור האמור. מהודעות המסרונים שצורפו על ידי המשיב עולה, כי המבקש היה מודע לקיומו של פסק הדין כבר ביום 31.10.16, וכי כבר באותה העת היה בכוונתו להגיש ערעור. אמנם, חלק מהעיכוב נבע מהצורך של המבקש להסדיר את יצוגו המשפטי בערעור, אלא שבנסיבות העניין איני סבורה ,כי יש בכך כדי להוות טעם מיוחד לאיחור. המבקש, כזכור, בחר שלא להיות מיוצג לכל אורך ההליך בבית המשפט. גם אם אקבל את הטענה - אשר לא נתמכה בתצהיר או ראיות כלשהן - כי מצבו הכלכלי של המבקש קשה ובשל כך לא עלה בידו לממן את שכר טרחתו של עורך דין, אזי יכול היה לפנות, עוד במהלך ניהול ההליך בבית המשפט קמא, ללשכת הסיוע המשפטי או לפרויקט 'שכר מצווה' של לשכת עורכי הדין. כן יכול היה המבקש לפנות במועד לבני משפחתו בבקשה לסיוע, כפי שהוא טוען שעשה כעת לצורך מימון היצוג בערעור. משבחר המבקש לא לעשות כן, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו, ואין בצורך להסדיר את יצוגו כדי להוות נימוק להארכת המועד להגשת הערעור.

1. אוסיף, כי סיכויי הערעור, על פני הדברים, מצויים ברף הנמוך, מאחר והמבקש לא הוכיח כל זכות להתגורר בבית ואין חולק, כי אין כיום הסכם שכירות בתוקף בין הצדדים.

טענת ההגנה היחידה של המבקש הינה קיומו של הסכם מכר בינו לבין המשיב, לפיו המשיב מכר לו את הבית. אלא שגם אם ניתן היה לקבל את ההסכם ככתבו וכלשונו, הרי שאין חולק כי המדובר בהסכם שטרם הושלם, שכן נכון להיום הבית לא נרשם על שם המבקש וזה לא שילם את יתרת התמורה, כאשר ההסכם לכאורה אינו מעניק למבקש זכות מגורים בבית עד השלמתו. על כן, אין בהסכם כדי להוות טענת הגנה נגד תביעת הפינוי.

הערעור, כאמור, רצוף טענות עובדתיות אשר לא הוכחו כלל בפני בית המשפט ולא ניתן, בשלב זה, לפתוח מחדש את כל הבירור העובדתי שנעשה רק מאחר והמבקש שכר יצוג משפטי רק בשלב הערעור.

כמו כן, כי גם טענת המרמה ובידוי הראיות אינה ברורה, כי היא נוגעת להסכם השכירות משנת 2009, שאין חולק כי אינו עוד בתוקף, כך שגם אם היה המבקש מוכיח טענה זו לא היה בה כדי להועיל לו.

1. אוסיף, כי יש ממש בטענת המשיב כי עסקינן בהליך של תביעה לפינוי מושכר, אשר נועד להיות הליך מהיר שיאפשר לבעליו של מושכר להחזיר את הנכסלחזקתו ללא עיכוב ניכר. דא עקא, שבינתיים חלפו שנה וחודשיים מהיום שבו הוגשה התביעה, והבית טרם פונה. בכך יש כדי להוסיף ולהטות את הכף נגד מתן הארכה המבוקשת. על האמור עמד בית המשפט העליון ברע"א 5646/13 שלום נ' מדינת ישראל, עמ' 5 (פורסם בנבו) (25.8.13), שם נקבע–

"אין להשלים עם מצב של תפיסת חזקה במושכר, גם אם מדובר בדירת מגורים, תפיסת חזקה שלכאורה אינה כדין, תוך גרימת נזקים ממשיים למשכיר, בחסות משיכת זמן בטיעונים משפטיים פרוצדוראליים, שאין מאחוריהם טענות הגנה של ממש לגופו של עניין. לשם התמודדות יעילה עם מצבים קשים אלה, נוסף בשנת תשס"ט לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 פרק ט"ז4 (תקנות 215ז - 215יג) שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר". סדרי הדין שנקבעו לעניין זה כוללים לוחות זמנים "הדוקים" ומטילים חובות שונים על בעלי דין, שהמבקש לא עמד בהם, ומכאן החלטתו של בית משפט השלום. התקנות האמורות מבטאות בצורה ברורה את המגמה שלא לאפשר לשוכרים להביא למשיכת הליכי פינוי, ויש להביא מגמה זו לידי ביטוי גם במקרה דנא".

1. למען הסר ספק, בית המשפט הכריע רק בתביעה לפינוי מושכר שהוגשה לפניו, בה הורה על פינוי המבקש מהבית. ככל שיש לצדדים טענות נוספות זה כלפי זה, הן בעניין תוקפו של הסכם המכר והן בעניין חובות כספיים שונים, הרי שפתוחה בפניהם הדרך לברר את אותן טענות בהליכים שנועדו למטרה זו.
2. על כן, הבקשה נדחית. משנדחתה הבקשה, נדחית גם עמה הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקש ישלם למשיב הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ש"ח להיום.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ז, 23 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.