לפני ערעור לפי סעיף 70 ד(א) של חוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ע. כפכפי), שניתנה ביום 9.1.17, במסגרת ת"א 20768-07-15, ולפיה בוטל צו קודם, שניתן לבקשת המשיבה 1, ועל פיו - הדיון בתיק דנן יתקיים בדלתיים סגורות, ויאסר פרסומו של ההליך.

המשיבה 1 היא מורה בבית ספר תיכון, אשר הגישה תביעת נזיקין, בעילות שונות, כנגד המערערת והמשיבים 2-3, בגין כך שתמונות אינטימיות שלה צולמו מתוך מכשיר "טאבלט" שנמסר לה על ידי ביה"ס, והן הופצו ברבים, ברשת האינטרנט ובאפליקציית ווטסאפ, בידי תלמידים שהמכשיר נמסר לחזקתם הזמנית. המשיבה 2 היא מנהלת בית הספר.

המשיבה 1 פנתה לביהמ"ש, בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה, וביקשה ליתן צו איסור פרסום על קיום המשפט ולנהלו בדלתיים סגורות, מתוך עילות המעוגנות בסעיף 68(ב) של חוק בתי המשפט, ובהם הגנה על המוסר, והגנה על עניינה של המשיבה 1, בתור מתלוננת בעבירה שלפי החוק למניעת הטרדה מינית, ולמניעת פגיעה בפרטיותה.

בית המשפט נעתר לבקשה, בהחלטה מיום 13.7.15, כאשר, זו ניתנה טרם קבלת תגובות ודיון בה לגופה, ונאמר בהחלטה כי בירורה יעשה לאחר הגשת כתבי ההגנה. בפועל - ואף לשיטת המערערת - ההחלטה נותרה על כנה בבחינת "דה פקטו", בהעדר התנגדות או בקשה לדון בצו זה, מטעם מי מהצדדים האחרים, ולא כתוצר של הכרעה שיפוטית מנומקת.

ביום 29.7.16, לאחר שההליכים בתביעה נמשכו, תוך הקפדה על הצו דנן, הגישה המשיבה 1 בקשה לבימ"ש השלום להסיר את צו איסור הפרסום, ולפתוח את הדלתיים הסגורות, באופן שהדיון בתובענה ימשיך ויתנהל בדלתיים פתוחות. המשיבה 1 נימקה את הדבר בכך, שהבינה, במהלך הזמן שחלף וההתדיינות בין הצדדים, שראוי שהורי תלמידי בית הספר, מחלקת החינוך של העירייה, ואנשי משרד החינוך ידעו אודות התנהלות הדברים בבית הספר, ומשהיא חפצה לשים את טובת הכלל מול עיניה, ולממש את זכות הציבור לדעת, אף אם הדבר פוגע בפרטיותה.

בימ"ש השלום, בהחלטתו נשוא הערעור, נעתר לבקשה, לאחר עיון בתגובות שהוגשו, כאשר המערערת והמשיבה 2 התנגדו, והמשיבה 3 - המדינה - הותירה אותה לשיקול דעת. יישום ההחלטה עוכב למשך 30 ימים, על מנת לאפשר הגשת ערעור, כפי שנעשה.

בהחלטה נקבע, שיש לבטל את הצו בדבר הדיון בדלתיים סגורות ולאפשר פרסום ההליך, למעט פרסום שמם של הקטינים המעורבים בפרשה, או פרסום תמונות המשיבה 1. ניתן משקל לכך, שהיא עצמה הגישה הבקשה במקורה, וכעת עתרה להסירה. בית המשפט ראה משום נסיבות חדשות, המצדיקות שינוי ההחלטה הקודמת, גם בחלוף הזמן מהגשת התביעה ולאור רצונה העדכני של מגישת הבקשה. צוין, שהכלל הוא דיון בדלתיים פתוחות, וסגירת הדלתיים היא החריג, ונקבע, שלפי אופי ההליך הנדון והראיות שהוגשו, אין פגיעה חמורה בפרטיות המשיבה 1, ואין צורך להתעמק בטיב התמונות שפורסמו. ממילא, ניתן להורות על איסור פרסום של תמונות אלה. כמו כן, נמצא, בזיקה לטענות שהוצגו בתגובות המשיבים לאותה בקשה, ובהם תגובת המערערת דכאן, שהגנת הקטינים המעורבים בפרשה זוכה להגנה מספקת בדרך של איסור פרסום שמם. ככל שמדובר בפגיעה בשמו הטוב של המוסד החינוכי - איסור הפרסום לא נועד להגן על תכלית זו, ועיקרון פומביות הדיון גובר על פגיעה אפשרית כזו.

בערעור הנדון כעת, טוענת המערערת, כי לא השתנו הנסיבות שבעטיין ניתנה ההחלטה המקורית, ולא היה מקום לביטולה, וכן - שעלולה להיגרם פגיעה בקטינים, כאשר, בעטיה של תלונה למשטרה שהמשיבה 1 הגישה, אף נפתח הליך פלילי כנגד אחד מהם, הליך שהתנהלותו נעשית בדלתיים סגורות מכוח חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. המערערת מעלה חשש, שמא פרסום ההליך האזרחי, אף ללא נקיבה בשמות הקטינים, תביא לזיהויים הוודאי על ידי כלל הציבור וכמובן על ידי סביבתם הקרובה. הוטעם, שההגנה על קטינים מפני זיהוי וחשיפה היא רחבה, ומשתרעת, כגון לפי ההסדר שבסעיף 70 ג לחוק בתי המשפט, על כל הפרטים שעשויים להביא לזיהויים, ולא רק על שמם.

המערערת הוסיפה והעלתה חשש מפני פגיעה בבית הספר, המשתייך לרשת של המערערת, ובעקבות כך - פגיעה בתלמידי בית הספר, בעבר, בהווה ובעתיד.

המשיבה 1, בתשובתה על הערעור, הטעימה, שהעדויות שיובאו במשפט יעסקו בהתנהלות המוסד החינוכי ובממשק שבין ההנהלה והמורים לבין המשיבה 1 עצמה, ולא יעסקו בתכנים הנוגעים לתמונות או לקטינים שהייתה להם מעורבות בפרשה. כמו כן - נטען, שאין חשש לפגיעה בקטינים וכי בית המשפט נתן דעתו לכך ואיזן בין הדברים.

המשיבה 2, בתגובתה, הצטרפה לטענות המערערת, וגורסת, כי יש להותיר הצו המקורי בעינו, והוצגה תהייה, הכיצד, לפתע, המשיבה 1 החליטה להעדיף את זכות הציבור לדעת על פני זכותה לפרטיות, כפי שנטען על ידה בעבר. נטען עוד, שהסרת הצו תביא לפגיעה בפרטיות של יתר המעורבים, לרבות הקטינים, והמשיבה 2 עצמה, אשר נטען שצורפה לתביעה על לא עוול בכפה. הפגיעה בפרטיות, הן שלה, והן של הקטינים, צריכה, לשיטת המשיבה 2, לגבור בשל עוצמתה, על פני עיקרון פומביות הדיון והאינטרס הציבורי לדעת על הפרשה.

המדינה - משיבה 3, הותירה את ההחלטה לשיקול דעת, ולא נקטה עמדה בנשוא הערעור.

לאחר עיון בכתבי הטענות שלפני, ומשהצדדים הסכימו למתן הכרעה על-פי הכתובים, ללא צורך בדיון פרונטאלי, החלטתי לדחות הערעור ולקיים החלטת בימ"ש קמא בדבר ביטול הצו שניתן בעבר לבקשתה של המשיבה 1.

ראש וראשונה - אף מבלי להיכנס לשאלה אילו נסיבות השתנו, יש ליתן משקל רב לעצם העובדה שמי שביקש, מלכתחילה, את צו איסור הפרסום, היה המשיבה 1, ושהיא עצמה עתרה לביטולו של הצו לימים, כאשר, בשעתו, מתן הצו, לבקשתה, לא נעשה לאחר דיון סדור והצטרפות של המערערת או של המשיבים האחרים לאותה בקשה, אלא, רק לפי הנימוקים שהיא הציגה. בנסיבות אלה - וכאשר לא הוגשה כל בקשה נפרדת ועצמאית נוספת לאיסור הפרסום וסגירת הדלתיים - קשה להלום איזה אינטרס לגיטימי ומוצדק עומד למערערת בבואה "לכפות" על המשיבה 1 המשך קיומו של אותו צו.

מעבר לכך - איני מוצא שגגה בכך, שבית המשפט ראה משום שינוי נסיבות בעצם חלוף הזמן מהגשת התביעה, וברצונה של המשיבה 1 לשנות את מבוקשה במישור זה. זאת - משההליך התקדם והתנהל, ומשהמשיבה 1 הגיעה למסקנה, שמבחינתה, שוב אין חשש לפגיעה קשה בפרטיותה. הקרע לכך היה בהינתן הראיות והעדויות שטיבם והיקפם כבר ידוע וברור יותר מכפי שהיה ידוע בעבר.

הטענה המרכזית, המועלית על-ידי המערערת והמשיבה 2, בדבר הפגיעה האפשרית בפרטיות הקטינים, תלמידי בית הספר, מעט תמוהה, מלכתחילה, באשר, בעלי דין אלה רואים עצמם כרשאים לטעון ולהציף את עניינם של אותם קטינים, כאשר אין מי מהם אפוטרופוס שלהם, או שלוחם של הקטינים לעניין זה. ברי, שתחת אצטלה זו, חפצים המערערת והמשיבה 2 להשיג הגנה על פרטיותם שלהם ולהשיג מניעת פרסום, אולי מביך, אודותם, אך, אלה אינטרסים שבנסיבות ענייננו, בפני עצמם, אינם מצדיקים הותרת הצו על כנו ואינם גוברים על שיקולי פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.

ההוראות שניתנו בידי בימ"ש השלום, להגנת זהות הקטינים מחשיפה, והוראות החוק הרלוונטיות האחרות, האוסרות על פרסום פרטיהם של קטינים, בעת ניהול הליכים משפטיים, די בהם להגן על הקטינים, ואין צורך שמי מבעלי הדין שכאן יריב את ריבם. ככל שבהמשך ההתדיינות האזרחית יעלה חשש, שבמסגרת שמיעת העדויות עלולה להיווצר פגיעה בקטינים, באורח שכרגע אינו בנמצא ואינו ידוע, בוודאי תימצא הדרך הדיונית, שבגדרה, אותם קטינים, או הוריהם, יוכלו לפנות ולבקש צווים מתאימים מבימ"ש השלום.

כידוע, ברירת המחדל, הינה קיום דיון פומבי, בדלתיים פתוחות, וכשהפרסום מותר. במקרה הנדון, ביקשה המשיבה 1 לאסור על כך, וכעת היא מבקשת לשוב ליישום ברירת המחדל. איני רואה שום סיבה להתערב בהחלטה שאישרה מהלך זה, כאשר, נעשו האיזונים הנאותים וניתנו הוראות שיבטיחו הגנה על הקטינים המעורבים בפרשה, בעקיפין, לשם שמירת זהותם כחסויה.

על כן - הערעור נדחה.

על המערערת לשאת בהוצאות המשיבה 1 בסכום של 2,500 ₪.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ז, 07 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.