1. התביעה היא לפיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות.

לטענת התובע, הנתבע הפיץ את תוכנן של שיחות טלפון פרטיות שנעשו ביניהם, תוך שהוא פוגע בפרטיותו של התובע. עוד טוען התובע, שהנתבע צילם אותו בתוך ביתו תוך שהוא פוגע באופן קשה בפרטיותו (נספח א' לתביעה).

2. בעניין לשון הרע טוען התובע כי הנתבע שיגר ביום 14/7/16 מכתב, שאותו מכנה התובע "מכתב שיטנה". לטענת התובע, אף שהמכתב הופנה למנהל שירותי פרט בעיריית חיפה, המכתב הופץ על ידי הנתבע בתפוצה רחבה, לאנשים רבים. לטענת התובע, המכתב כולל אמירות רבות, שיש בהן משום לשון הרע כלפיו.

התובע דורש פיצוי בגין לשון הרע ובגין הפגיעה שפגע הנתבע בפרטיותו.

3. הנתבע מכחיש את טענות התובע. לטענתו, הוא מעולם לא צילם את התובע, ולא ידוע לו מי צילם את התמונות, שעותק מהן צורף לתצהיר התובע. עוד טוען הנתבע, כי ההקלטות של השיחות שהופצו, לא הופצו על ידו אלא על ידי גורמים אחרים. לטענת הנתבע, מקור ההקלטות, ככל הנראה, במכשיר הטלפון הסלולרי של התובע, שנעלם והתובע הגיש תלונה על גניבתו.

4. אשר לטענות התובע בדבר לשון הרע – טוען הנתבע כי כל שפורט במכתבו היה אמת. לטענתו, המכתב אינו מהווה לשון הרע ובנוסף עומדות לו ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע ובכללן ההגנה הכלולה בסעיף 14 לחוק המכונה "אמת דיברתי".

5. לאחר שנשמעו הראיות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. אחרון הסיכומים הוגש ביום 19/11/18. ביום 3/1/19 הגיש הנתבע בקשה, שכותרתה "בקשה דחופה להבאת ראיות חדשות" (בקשה 27), ובה ביקש לחייב את התובע להמציא עותק מכל המסמכים שהוגשו במסגרת הליכים שמנהל התובע בבית הדין לעבודה בתיק 23965-06-18. מספר ימים אחר כך, הגיש גם התובע בקשה להתיר לו להגיש ראיות חדשות (בקשה מיום 8/1/19 בתוך בקשה 29).

6. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 2/5/19 החלטתי לקבל את שתי הבקשות. התרתי לתובע לצרף את המסמכים שביקש ולנתבע התרתי לעיין בתיק בית הדין לעבודה. על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור, כשהוא מבקש לבטל את ההחלטה שמתירה לנתבע לעיין בתיק בית הדין לעבודה.

7. בדיון שהיה בבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 29853-05-19), הגיעו הצדדים להסכמה, שלפיה יצומצם העיון של הנתבע במסמכי בית הדין לעבודה, רק למסמכים כפי שפורטו על ידם לפרוטוקול ובכפוף לזה נדחתה בקשת רשות הערעור.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 17/6/19, ולאחר שאיש מהצדדים לא ביקש לחקור אודות המסמכים הנוספים שהוגשו, אפשרתי לצדדים להגיש סיכומים משלימים. סיכומים אלה מונחים עתה בפני, והגיעה לכן העת למתן פסק הדין.

פגיעה בפרטיות –

8. התובע טוען לפגיעה בפרטיות בעיקר בשני עניינים: פרסום ההקלטות של שיחות שנעשו בינו ובין הנתבע ותמונות שצילם אותו, לטענתו, הנתבע בתוך ביתו.

9. לגבי התמונות – אני דוחה את טענות התובע. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבע הוא שצילם את התמונות שצורפו כנספח ו' לתצהירו. לבד מטענות בעלמא בעניין הזה, לא הציג התובע כל ראיה שהיא. מדובר אפוא בעדות יחידה של התובע, שהוא בעל דין לגבי העניין הזה, ובנסיבות העניין, אין בה די.

10. אם לא די בכך, ככל שניתן לזהות מתוך התמונות כפי הוגשו, נראה שהתמונות כלל אינן מתוך ביתו של התובע. אציין, שהתמונות שנסרקו לתיק בית המשפט יחד עם תצהיר התובע, נסרקו ללא צבע, והסריקה בלתי ברורה. יחד עם זאת, ניתן לזהות בחלק מהתמונות שמדובר בצילום של גדר חיצונית, בכניסה לבית ובשער של בית. התמונה ו/2 אינה ברורה בכלל בנט המשפט, ולא ברור מה מצולם בה. התובע הגיש גם עותק כרוך ומדוגל ללשכתי, אך גם בו מופיעות התמונות ללא צבע וכשהן מטושטשות כמו בנט המשפט. לכן, גם בעותק שבפני, לא ניתן לראות מה מצולם בתמונה נספח ו', ואם מדובר אכן בתמונה שצולמה בתוך ביתו של התובע. אוסיף, כי מהתמונות עצמן לא ניתן גם ללמוד מי צילם אותן. יוצא שלא הוגשו על ידי התובע ראיות להוכיח כי בצילום התמונות האלה הנתבע פגע בפרטיותו.

11. באשר להקלטות – לטענת התובע, מדובר בהקלטות של שיחות שנעשו בינו ובין הנתבע, אשר הנתבע הפיץ, והביא לכך שפורסמו בין כלל עובדי העירייה וכן ברדיו האזורי.

12. הנתבע הודה בכך שהקליט חלק מהשיחות. כך, למשל, עולה מעדותו במשטרה מיום 23/4/15 (ת/1), שם הוא מתאר תוכן שיחה שהיתה בינו ובין התובע ואשר הוקלטה על ידו. כפי שטען הנתבע במשטרה, באותה שיחת טלפון, איים התובע על אחד המצילים בכך שהוא יהרוג אותו ויעשה אותו נכה לכל החיים, ועל מציל אחר בכך שאמר "זה או הוא (התובע, ה.א.) או שאהין" (שו' 8 ב- ת/1).

13. יחד עם זאת, אין כל ראיה לכך שהנתבע הוא שפרסם את אותן שיחות, מלבד חשד שמעלה התובע בעניין הזה. חשד זה אין בו די, במיוחד לאור העובדה שהתובע עצמו טוען שאחד ממכשירי הטלפון שלו נגנב ונפרץ, והעובדה שרק אחרי אותה גניבה פורסמו ההקלטות.

על כך שרק לאחר הגנבה פורסמו ההקלטות ניתן ללמוד , בין היתר, מהעדות שמסר הנתבע במשטרה ביום 23/4/15 (ת/1 בשו' 11), וכך גם עולה מההודעה שמסר הנתבע במשטרה ביום 6/5/15 (ת/2). באותה הודעה אומר הנתבע כי בין היתר שמע בהקלטות של השיחות שפורסמו כי התובע "מלכלך" גם עליו (שם, בשו' 61).

14. יוצא, שכפי שאפשר להניח, אולי, שהנתבע פרסם את ההקלטות, כפי שטוען התובע, בהחלט ייתכן שההקלטות פורסמו על ידי מי שפרץ למכשיר הטלפון של התובע שנגנב, כפי שטוען הנתבע. לא עלה בידי התובע להביא ראיות לכך שהנתבע הוא שגנב את המכשיר או פרץ לתוכו, ואין לכן די ראיות על מנת להטות את הכף דווקא לטובת הגרסה שמבקש התובע לאמץ. יוצא אפוא, שלא עלה בידי התובע להוכיח, במידה הנדרשת בהליך שבפני, כי הנתבע הוא שפרסם את אותן הקלטות.

15. התובע יוצא בעיקר כנגד פירסומה של שיחה שהייתה לו עם הנתבע, ואשר לטענתו הייתה שיחה אישית על בסיס יחסי האמון שהיו בינהם. מאחר שכפי שציינתי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע הוא שפרסם את אותה שיחה, ממילא אין צורך להדרש לשאלה אם פרסום אותה שיחה, לו היה נעשה על ידי הנתבע, היה בו משום פגיעה בפרטיות והאם בנסיבות כאלה מדובר בסודות ופרטים אשר התגלו במסגרת יחסים בין אישיים שבהם קיימת צפייה גבוהה ליחסי אמון, ושעל פי קביעת בית המשפט ראויים להגנה משפטית (והשווה: רע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פורסם בנבו ,פסק דין מיום 24.4.14).

16. יוצא שיש לדחות את טענות התובע גם בעניין הזה.

17. טענה נוספת שהעלה התובע היא שהנתבע פגע בפרטיותו, בכך שעקב אחריו וצילם אותו בתמונות ובסרטונים במקומות שונים. התובע טוען כי אף אם הנתבע לא צילם בעצמו את התמונות והסרטונים, הרי שפגע בפרטיותו בכך שעשה בהם שימוש.

18. התובע צירף לתצהירו תמונות, שלטענתו צולמו על ידי הנתבע, ואשר מתעדות אותו במקומות שונים (נספח ז/1 - 3 לתצהיר התובע). גם התמונות האלה מופיעות רק בשחור לבן ובאופן מטושטש למדי, גם בנט המשפט וגם בעותק התצהיר המדוגל שמסר התובע בדיון. למרות חוסר הבהירות של התמונות, ניכר שהן צולמו במקומות ציבוריים, על חוף הים ובבתי קפה ולא מצאתי לכן שיש בפרסומן פגיעה בפרטיותו של התובע.

19. מעבר לכך, לא עלה בידי התובע להוכיח שהתמונות הופצו, ולא הובא ולו אדם אחד שיעיד עם כך, למעט טענה סתמית של התובע.

20. מכיוון שכך, יש לדחות את טענות התובע גם בעניין הזה. לא הוכח שהנתבע צילם את התמונות וגם אם צילם אותן, לא הוכח שהוא פרסם אותן. ככל שבהפצת התמונות מכוון התובע לכך שאלה צורפו למכתב נשוא התביעה, הרי שצירופן למכתב חוסה תחת ההגנות המפורטות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981.

עילת לשון הרע -

21. כפי שכבר בואר, התובע טוען כי במכתב ששלח הנתבע למר פיינטוך ביום 14/7/16, נכללו אמירות רבות, שכולן מהוות לשון הרע. לטענת התובע, המכתב הופץ על ידי הנתבע בתפוצה רחבה.

22. שני הצדדים הקדישו חלק ניכר מסיכומיהם, ומחקירות העדים, לברור השאלה אם האמירות הכלולות באותו מכתב הן אמת, ככל הנראה על מנת לבחון אם הנתבע יכול לחסות תחת ההגנה המפורטת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן – החוק). זאת, משום שככל הנראה אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהדברים הכלולים במכתב יש בהם משום לשון הרע, במובן זה שהם עשויים להשפיל את התובע, לבזותו ואף לפגוע במשרתו (כלשון סעיף 1 לחוק), וגם אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתקיים במקרה שבפנינו יסוד הפרסום (כמפורט בסעיף 2 לחוק).

23. איש מהצדדים לא דן בסיכומיו בשאלה אם חלה במקרה שבפני הגנה מכח אחת ההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק. הנתבע התייחס לאפשרות כזו רק בחצי פה, בסעיף 46 ו- 47 לסיכומיו. לכן, אבחן תחילה את ההגנה המפורטת בסעיף 14 לחוק.

24. סעיף 14 לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

25. דומה שגם התובע מסכים שכל הנתונים המפורטים במכתב נוגעים להתנהלותו הנטענת במקום עבודתו בעיריית חיפה, ולפיכך, יש בהם עניין ציבורי. ככל הנראה בשל כך מיקד התובע את טענותיו בשאלה אם הדברים שפורסמו היו אמת. אבחן אפוא שאלה זו.

26. הנתבע ייחס לתובע "התנהגות פסולה ואף פלילית" בכך ש"במהלך כל שנותיו היה מגיע למקום העבודה באגף החופים מחתים כרטיס ומיד הולך לעשות לביתו, ברוב שעות "העבודה"." התובע טוען כי הנתבע לא הוכיח ולו עבירה פלילית אחת שעשה התובע, וכי לכן בכך שייחס לו התנהגות פסולה ופלילית, פרסם הנתבע לשון הרע שאין בה אמת. אני דוחה טענה זו. הדברים האלה שכתב הנתבע הם רק מבוא לכל העובדות שפירט בהמשך מכתבו, ואשר אם יש בהן אמת, הרי שיש בהן התנהגות פסולה ופלילית. יש לבחון לכן את התלונות עצמן ולא את הכותרת.

27. הנתבע טען שהתובע היה מגיע למקום העבודה באגף החופים, מחתים כרטיס ומיד הולך לביתו. לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח טענות אלה. למעשה, אפילו לא עלה בידי הנתבע להוכיח שהתובע נעדר בחלק ניכר משעות העבודה.

28. אמנם, צורפו תמונות שמהן עולה כי התובע יושב בבתי קפה, אך אין בהן די כדי להוכיח את טענות הנתבע. התובע, כמו כל אדם, זכאי להפסקה, ואין כל ראיה לכך שתמונות אלה לא צולמו במהלך הפסקות שהתובע זכאי להן.

29. ככל שטענות הנתבע מכוונות כלפי הרהיטים שהוביל התובע לביתו – לא הוצגה ראיה אלא לארוע אחד, ואני מאמינה לעדות התובע, לפיה דובר במקרה חד פעמי, ולנסיבות כפי שתוארו על ידו. התובע לקח אחריות , הודה בכך בהליך משמעתי, ולא הוכח שהיו מקרים נוספים.

30. נסיונו של הנתבע, להוכיח את טענותיו אודות היעדרויותיו של התובע באמצעות העדים שהביא, נכשל.

א. מר דחדל, העיד אמנם כי היו מקרים בהם חיפשו את התובע ולא מצאו אותו (עמ' 58 שו' 10-17), אך בהינתן אופי עבודת התובע, שהיה אחראי על מספר חופים, אין בכך כדי ללמד על כך שהתובע לא היה באותה עת באחד ממקומות העבודה הללו.

ב. בכל הקשור לרושם שהותיר העד שאהין, שאף הוא העיד מטעם הנתבע, אגזור על עצמי איפוק, ולכן אומר רק כי עדותו הותירה רושם שלילי מאוד, ואינני מאמינה לו כלל. זאת, לא רק לאור הרושם הבלתי אמצעי שהותיר, אלא גם משום שהתברר כי הוא עשה שימוש בתעודת מציל מזויפת, ותשובותיו בעניין זה היו רחוקות מלהניח את הדעת (עמ'50 ואילך).

ג. גם עדותה של הגב' סימה גשרי הותירה רושם שלילי ומגמתי. רושם זה מתחזק מקריאת המסמכים הנוספים שהגיש התובע, ואשר מלמדים על כך שלא רק בפני מסרה עדה זו תיאור מגמתי אודות עניינים הקשורים בעבודת התובע. גם בהליכים שהיו בפני המל"ל, מסרה נתונים מגמתיים, כשטענה שעבודתו הייתה בעיקר עבודה משרדית, וזאת בניגוד לכל הממונים על התובע, שטענו שעבודתו הייתה כרוכה בשהייה ממושכת בשמש. לא למותר לציין שטענתה לפיה רוב עבודת התובע הייתה משרדית, אינה מתיישבת עם טענת הנתבע לפיה התובע כלל לא היה במשרד...

31. אל מול העדויות שהביא הנתבע, הציג התובע מסמכים רבים, המעידים על השבחים שקיבל על עבודתו (נספח ה' לתצהיר התובע). הנתבע לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת כיצד ניתן ליישב את מכתבי השבח הרבים האלה עם טענותיו כלפי התובע בכלל, ועם הטענות אודות ההיעדרויות הרבות של התובע, בפרט.

32. התובע הביא שני עדים, בניסיון להפריך את טענות הנתבע בעניין הזה. העד הראשון היה מר דניאל משיח. בתצהירו טען משיח כי התובע נכח בעבודה לאורך כל שעות היום, ואף הגיע לביקורות בחוף שבו שימש העד מנהל. בחקירתו הנגדית התברר כי הוא היה מגיע למשרד שבו ישב התובע, פעם בשבוע (עמ' 15 שו' 10), וכי התובע ביקר פעמים רבות בחוף שאותו ניהל העד, בתדירות של לפחות פעם בשבועיים (עמ' 14 שו' 23). החוף הוא אחד משישה חופים שהיו תחת אחריותו של התובע.

33. עד נוסף שהעיד מטעם התובע, מר מראענה נזי, הותיר בעדותו רושם שלילי ובלתי מהימן וניכר היה שמדובר בעדות מגמתית באופן מובהק. מעבר לרושם הבלתי אמצעי, והשלילי, שהותיר העד, הוא גם הוסיף בעדותו פרטים בנושאים רבים שכלל לא נכללו בתצהיריו, אף שהגיש תצהיר ותצהיר משלים. תשובותיו הסתמיות, כשנשאל מדוע לא פירט את אותם דברים בתצהיריו, אינן תורמות למהימנותו, בלשון המעטה (עמ' 17 שו' 36, 14). כך גם התשובה המתחכמת שנתן כאשר נשאל מדוע לא ציין בתצהירו דברים שכביכול מסר לו פקח בשם בן עגיב (עמ' 18 שו' 1-9).

בסופו של דבר, התברר כי בין התובע לעד מתקיימים יחסי גומלין במובן זה שכפי שהעד הגיע להעיד לטובת התובע בתיק שבפני, הגיע התובע להעיד לטובת העד בהליכים אחרים שמנהל אותו עד (עמ' 19 שו' 5-7) וגם מהטעם הזה ברור שיש לתת משקל מוגבל לעדותו של העד.

34. למרות האמור לעיל אודות עדותו של נזי, יש לזכור כי הנטל , להוכיח שהדברים שנכללו בפירסום הוא אמת, מוטל על הנתבע. נטל זה לא עלה בידי הנתבע להרים בכל הנוגע לטענות שכתב אודות היעדרויותיו של התובע.

35. התובע טוען גם שדבריו של הנתבע, כאילו הוא לא נכח בחוף ולא תפקד כמנהל בטחון, גם הם אינם אמת. גם כאן, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הדברים הם אמת, וגם בעניין הזה יפים הנימוקים שניתנו בכל הנוגע לטענות אודות העדרותו הכללית של התובע מן העבודה.

36. במכתב טען הנתבע גם שהתובע לא תפקד כמנהל בטחון והגיע עם לבוש שאינו מאפשר לו לתפקד כאיש בטחון. במכתב טען הנתבע כי התובע "הגיע עם מכנסי ספורט, נעלי בית וגופיה". לטענת התובע, הנתבע לא הוכיח את הטענה שלפיה התובע הגיע לעבודה בלבוש זה גם כשלא שימש מציל. מכאן, שלא עלה בידו להוכיח שהוא רשאי לחסות תחת ההגנה "אמת דיברתי".

37. אני מקבלת את טענת התובע בעניין זה.

כפי שכבר צוין, כל העדויות שהביא הנתבע התבררו כעדויות מגמתיות, והרושם שהותירו היה שלילי ובלתי מהימן. לכל היותר, עלה בידי הנתבע להראות שהיו מקרים בהם הגיע התובע לעבודתו כשהוא במכנסיים קצרים ובסנדלים, אך גם העדים מטעם הנתבע ציינו כי אין מדובר ב"מכנסי ספורט". כך, למשל, העד שאהין העיד כי התובע היה מגיע עם "מכנסיים קצרים משופשפים של ג'ינס... מגיע עד מעל הברך לפעמים". נראה איפה כי התיאור שמסר הנתבע במכתב היה מגמתי ונועד להכפיש את שמו של התובע. לכך יש להוסיף את העובדה שחלק ניכר מעבודת התובע כלל ביקורים בחופי הרחצה, ואף עבודה כמציל, ולא הוכח שהלבוש שלבש חרג מהמקובל שם, או מהנהלים.

38. יוצא, שגם בעניין הזה לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו ולהראות שהדבר שפורסם היה אמת.

39. התובע טוען כי גם הדברים שאמר עליו הנתבע, כאילו הוא נהג לצפות בסרטי פורנוגרפיה במחשב, לא הוכחו כנכונים. לאחר שעיינתי בתשומת לב בכל העדויות שהונחו בפני, ובכלל זה בתרשים המשרד ת/3, הגעתי לכלל מסקנה שיש ממש בטענת התובע, וכי גם בעניין הזה לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו כמתחייב מההליך האזרחי שבפני.

40. גרסת הנתבע, לא הייתה עיקבית. כך, למשל, הטענה לפיה התובע צפה באותם סרטים רק לאחר שחיבר אמצעי חיצוני לעקוף את החסימה שהותקנה על מחשבי המשרד, עלתה רק בשלבים מאוחרים, ולא נטענה כלל בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע. למעשה, רק לאחר שהתובע ציין ש בגלל חסימה שהתקין המעביד כלל לא ניתן היה לצפות בסרטים כאלה במחשב של העבודה,, עלו טענות הנתבע ועדיו לפיהן התובע עשה שימוש במעקף. כך, למשל, העד שאהין, שדווקא טרח לציין בתצהירו ארוע שבו ביקש התובע את עזרתו, (סעיף 3 לתצהירו), "שכח" לציין באותו תצהיר שהוא עזר לתובע גם בהתקנת מעקף, וטען זאת לראשונה רק בעדותו בבית המשפט (עמ'51 ש'19-22).

41. טעם נוסף, לכך שאינני מאמינה לעדויות הנתבע בעניין זה, נעוץ בכך שנמצאו סתירות בגירסאות כיצד בוצע אותו מעקף נטען. בעוד שהנתבע טען שהתובע עשה שימוש בראוטר כדי לעקוף את אותה חסימה, טען שאהין שהתובע עשה שימוש ב"סטיק".

42. אוסיף, כי ממבנה המשרד (ת/3), נראה שהמסך, שבו כביכול צפה התובע באותם סרטים, כלל אינו ניתן לצפיה על ידי מי שנכנס למשרד. העד דחדל, בניסיון להתגבר על מכשלה זו, טען שראה לפעמים את התובע כשהוא צופה בסרטים כאלה, כשעבר בדרכו אל תוך המשרד, מחוץ לחלונו של התובע (עמ' 56 שו' 19). אינני מאמינה לעדות זו, שלא רק שלא הוצגה ראיה שהוכיח את היתכנותה, אלא שהיא גם עלתה רק בעדותו של העד בבית המשפט, ולא בתצהיר עדותו הראשית, והיא בבחינת "עדות כבושה".

43. מכל האמור עולה שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שדברים אלה שיוחסו לתובע הם אמת.

44. במכתב נשוא התביעה כתב הנתבע שהתובע היה מתנהג ומדבר בצורה בוטה וגסה כלפי עובדות במקום. טענה זו עלה בידי הנתבע להוכיח רק ביחס לביטוי אחד ("את מוצצת חן בעיני"), שבו הודה התובע. למעשה, התובע הודה בכך שעשה שימוש בביטוי הזה, גם בשיחותיו עם עובדות המשרד. טענת התובע, לפיה מדובר בדברים שנאמרו בבדיחות הדעת ולא רק על ידו אלא על ידי עובדים נוספים במשרד ובעירייה, אינה מועילה לתובע שכן לצורך ההגנה שבסעיף 14 לחוק, די לנתבע שיראה כי הפרסום היה אמת. זאת, כאמור, עלה בידי הנתבע להוכיח, שכן התובע עצמו לא הכחיש שאמר את הדברים.

45. התובע טוען שהדברים שכתב עליו הנתבע, לפיהם עקב מעשים פליליים הוא הורחק מתפקידו הקודם באגף החופים, גם הם אינם אמת. אכן, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי מדובר בדברים שהם אמת, משלא הובאה על ידו כל ראיה שהיא להוכיח מדוע הועבר התובע מתפקידו.

46. ביחס לטענה המפורטת בסעיף 17 לסיכומי התובע – גם כאן עלה בידי הנתבע להוכיח שמדובר בפירסום שהוא אמת. אולי לא הוכח קידום, אך הוכח שהתובע קיבל תפקיד מכובד בעירייה. למעשה, התובע עצמו מודה כי בתפקידו הנוכחי הוא משמש "רכז תפעולי בכיר למתחמים מיוחדים בעיר התחתית" (סעיף 3 לתצהיר התובע), תפקיד בכיר ומכובד. השאלה אם מדובר בקידום, היא "פרט לוואי" במכלול של כל המכתב נשוא התביעה. יחד עם זאת, לא הוכחה טענת הנתבע לפיה יש לתובע "קשרים" בעיריה.

47. התוצאה מכל האמור לעיל היא שעלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו, ולהראות שהדבר שפורסם היה אמת, רק בשני עניינים – בעניין הדיבור הגס באזני עובדות, ובעניין הקידום שהתובע זכה לו, כביכול. בשני עניינים אלה עומדת לנתבע ההגנה המפורטת בסעיף 14 לחוק.

48. אף שכפי שכבר צויין, הנתבע התייחס רק בחצי פה לטענה לפיה עומדת לו הגנה מכוח סעיף 15 לחוק, יש לבחון גם טענה זו.

על מנת ליהנות מההגנות שבסעיף 15, על נתבע להוכיח שעשה את הפירסום לא רק באחת מהנסיבות שפורטו בסעיפי המשנה, אלא שעשה אותו בתום לב. נטל זה לא עלה בידי הנתבע להרים.

49. מאחר שרוב רובם של הדברים שפורסמו לא היה אמת, והנתבע גם לא הוכיח שנקט בצעדים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הדברים שפירסם, ממילא לא עומדת לנתבע החזקה לפיה פעל בתום לב (סעיף 16(ב) לחוק, והנתבע גם לא הוכיח תום לב כזה.

50. ממכתבו של אוהד ישראלי, שצורף כנספח א' לתשובה שהגיש התובע בבקשה 29, עולה חשש שמא משלוח מכתבי תלונות על עובדים הינה שיטה שהנתבע עושה בה שימוש כשהדבר מתאים לצרכיו, והדבר מחזק את המסקנה לפיה הנתבע לא פעל בתום לב.

סיכום:

51. א. התביעה בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות נדחית.

ב. התביעה בכל הנוגע ללשון הרע מתקבלת, שכן בחלק הארי של לשון הרע שנכתבה על התובע אין לנתבע הגנה.

52. התובע זכאי לפיצוי גם ללא הוכחת נזק. לאור הדברים שכתב הנתבע, העובדה שנכתבו למי שממונה על התובע, וכאשר הנתבע ידע איפה שהם עלולים לפגוע במשרתו של התובע, שוכנעתי כי הדברים נכתבו מתוך כוונה לפגוע, ויש לתת לכך משקל לעניין הפיצוי שייפסק לתובע.

53 אני מחייבת לכן את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 45,000 ₪, ובנוסף גם את הוצאות התביעה (אגרות, מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובע בסכום של 8,000 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ב' חשון, 31 לאוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.