1. לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 8.12.16 (להלן: "הועדה"), אשר התכנסה מכוח תקנה 36, קבעה למערער נכויות זמניות בשיעור 30% לתקופה שבין 17.12.15 ועד 31.1.16 וקבעה כי אין החמרה במצבו של המערער.

2. בשנת 2012 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה. הפגיעה שהוכרה היא חבלה ביד ימין.

3. עניינו של המערער נדון בפני ועדה רפואית לעררים מיום 28.5.13 אשר קבעה למערער 10% נכות לפי סעיף 40(11) בגין חיבור גרוע של עצם הרדיוס ו- 10% נכות לפי סעיף 31(4)(א)(2) בגין שיתוק חלקי של עצם המדיאנוס בצורה קלה.

4. בתאריך 17.12.15 הגיש המערער תביעה להחמרת מצב לפי תקנה 36. עניינו נדון בועדה מיום 21.2.16, עליה ערר המערער ביום 3.4.16.

5. ועדה רפואית לעררים אשר דנה בערר בתאריך 8.12.16 קבעה כדלקמן:

"לדעת הוועדה אחוזי הנכות שקיבל של 10% בתחום הנוירולוגי ו- 10% בתחום האורתופדי דהיינו מצב שורש היד לאחר השבר משקפים את מצבו.

הוועדה עיינה בחוות דעת ד"ר שי שבת ואינה מקבלת את גובה אחוזי הנכות שקבע – 20% בגין השבר מאחר ואין הצדקה לכך על פי הצילום ולא עלי פי טווחי התנועות שנמצאו בבדיקת הוועדה...".

6. לטענת המערער הועדה לא התייחסה לכלל המסמכים הרפואיים שהציג המערער (לרבות חוות הדעת של פרופ' שבת) המעידים על החמרה במצבו ואף לא דנה בטענותיו בדבר גובה הנכות הזמנית ותחולתה.

עוד טען המערער כי הועדה לא ערכה למערער בדיקה נוירולוגית כדבעי והתעלמה מקיומו של שבר דיסטילואיד באולנה וקיומן של הגבלות בתנועה בעטיין היה על הוועדה לקבוע למערער נכות לפי פריט ליקוי 40(10) וזאת בנוסף לנכות שנקבעה לו בגין שבר בעצם הרדיוס לפי פריט ליקוי 40(11).

המשיב, הסכים, כי יש להשיב את עניינו של המערער לוועדה בעניין הנכות הזמנית שקבעה הוועדה בלבד וטען כי יש לדחות את יתר טענות המערער.

לטענת המשיב הוועדה ביצעה למערער בדיקה קלינית מקיפה ובפניה עמד צילום שורש כף יד עדכני. קביעתה מנומקת ומפרטת השוואת הממצאים שעלו במסגרת בדיקתה עם ממצאי הבדיקה המקורית שבוצעה למערער.

הועדה התייחסה במנומק לחוות הדעת מטעם המערער.

מסקנת הועדה כי אחוזי הנכות שנקבעו למערער בעבר משקפים נכונה את מצבו הרפואי כיון, היא מסקנה רפואית המבוססת כדבעי על הממצאים שהיו לפניה.

דיון והכרעה:

7. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

8. על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

9. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לקבל את הערעור בהתאם להסכמת המשיב שפורטה לעיל.

10. הוועדה התכנסה ביום 16.8.16 שמעה את תלונות המערער (סעיף 5 לפרוטוקול) אשר ציין כי הוא סובל מכאבים עזים בעטים מתקשה להירדם כשידו הדומיננטית הינה יד ימין, מתקשה לעבוד ועל כן אחוזי הנכות שנקבעו לו בעבר, אינם משקפים עוד את מצבו.

11. בסעיף 6 לפרוטוקול סקרה הוועדה את הממצאים שעלו מתוך המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה מהם למדה שהמערער עבר ניתוח לשחרור עצם המדיאנוס, טופל בפיזיותרפיה ונוגדי כאבים. הועדה פרטה ממצאי צילום מ- 29.1.12 וצילום מתאריך 6.9.12 בו נצפה השבר מחובר במלואו.

12. הוועדה ביצעה למערער בדיקה אורטופדית ונוירולוגית מקיפה וציינה ממצאי בדיקתה בסעיף 7 לפרוטוקול. בהתאם לממצאי הבדיקה כפות הידיים נמצאו מיובלות במידה שווה, לא נמצאה אטרופיה של השרירים הקטנים של כף היד והיקף אמה ימנית נמצאה גדולה בס"מ אחד בהשוואה לשמאל. כמו כן, ציינה הוועדה את טווח התנועות שמצאה בבדיקתה את שתי ידיו של המערער, קיומה של צלקת עדינה בשורש כף היד באורך 3 ס"מ בעקבות ניתוח CTS, והבהירה כי בבדיקת מישוש שתי הידיים באזור השבר לא נמצאה עדות ל- CRPS.

13. בפרק סיכום מסקנותיה ביקשה הוועדה (סעיף 10 לפרוטוקול) צילום עדכני של שורש כף יד ימין בשים לב לעובדה שהצילום שהונח בפניה היה משנת 2012.

14. הועדה התכנסה לישיבתה המסכמת בתאריך 8.12.16, אז פרטה בסעיף 6 לפרוטוקול את הממצאים הרפואיים שעלו מהצילום העדכני שבוצע למערער בתאריך 13.9.16 לפיו נמצא חיבור מלא של השבר ברדיוס ימין עם סטיה דורסלית קלה כשקצה הסטילואיד לא נצפה מחובר.

15. בפרק סיכום מסקנותיה קבעה הוועדה מסקנתה כי הנכות שהוענקה למערער טרם הגשת בקשת ההחמרה משקפת נכונה את מצבו של המערער נכון גם להיום.

הוועדה התייחסה לחוות דעתו של פרופ' שבת וציינה כי היא אינה מקבלת את חוות דעתו ואת מסקנתו כי הפגיעה שהוכרה למערער הצדיקה קביעת אחוזי נכות גבוהים יותר בשיעור 20% בגין חוסר איחוי של עצם האולנה וזאת בשונה מהנכות שנקבעה למערער בפועל בשיעור 10%. הוועדה הבהירה שקביעת המומחה המתייחסת לחוסר האיחוי של עצם האולנה היה קיים קודם להליך ההחמרה, נצפה כבר בבדיקות הדימות בשלב הקודם, ובגין מצב זה נקבעו למערער אחוזי הנכות לאחר שועדה רפואית קודמת בדקה את המערער בדיקת קלינית ובחנה את ממצאים.

16. בעניין זה צודק המשיב בטענת לפיה ככל שסבר המערער כי שגתה הועדה רפואית לעררים מיום 28.5.13 הרי שהיה עליו להשיג על החלטה זו. כך צודק המשיב בטענתו לפיה בסמכותה הבלעדית של הוועדה לקבוע את סוגי הבדיקות שהיא נדרשת להם לצורך קביעת מסקנותיה ואין ביה"ד מוסמך להתערב בכך.

17. בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל נ' המל"ל פד"ע כז 474, דב"ע לה/129-0 שריקי נ'המל"ל פד"ע ז' 206).

18. שוכנענו, כי קביעת הועדה כפי שפורט לעיל היא סבירה ומנומקת דיה. הדיון בוועדה ככל שהוא מתייחס לניתוח הבדיקות והממצאים שעמדו בפני הוועדה לרבות קביעות הוועדה כמפורט לעיל הן קביעות רפואיות ועל כן בית הדין לא יתערב באלה. ניתן להבין מהפרוטוקול כיצד הגיעה הוועדה למסקנותיה לאחר השוואת ממצאי בדיקה קלינית ובדיקות הדימות טרם ההחמרה הנטענת ולאחריה, השוואה זו ובדיקת הועדה עמדו כדין בבסיס המסקנה כי לא חל שינוי במצבו של המערער.

19. בעניין הנכות הזמנית טען המערער כי היה על הוועדה לקבוע לו נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה שמחודש 1/15 ולא רק מחודש 12/15 כפי שקבעה הוועדה. פרופ' שבת התייחס בחווות דעתו לגובה הנכות הזמנית ותחולתה. לפיכך בצדק, הסכים המשיב להחזיר עניינו של המערער לוועדה על מנת שתדון בשנית בקביעתה בעניין גובה הזמנית שיש לקבוע למערער ותחולתה.

20. לאור האמור לעיל מוחזר עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים בהרכבה מיום 8.12.16. הוועדה תשקול מחדש גובה הנכות הזמנית שיש להעניק למערער ותחולתה בשים לב לנימוקי הערר של המערער.

21. משהתקבל הערעור בהתאם להסכמת המשיב שניתנה במסגרת תגובתו להודעת הערעור – אין צו להוצאות.

22. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או למי יתמנה לכך על ידו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים.

22. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום ח' תשרי תשע"ח, 28 ספטמבר 2017 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.