1. לפנינו תביעות הדדיות שעניינן התחשבנות כספית בין הצדדים - התובע עתר להשבת כספים שנוכו, לטענתו, משכרו שלא כדין ואילו הנתבעת עתרה להשבת שכר ששולם, לטענתה, ביתר לתובע.

2. מהלך דיון-

ההליכים לפנינו החלו בתאריך 22.01.17 עת הגיש התובע תביעה ובה ביקש כי יוצהר, שנכון למועד הגשת תביעתו, עומדים לזכותו 107 ימי חופשה, כן עתר, התובע, לחייב את הנתבעת להחזיר לו סכומים שנוכו ממשכורתו, לטענתו שלא כדין, ואשר מסתכמים בסכום של 47,097 ₪.

הנתבעת הגישה כתב הגנה, במסגרתו הכחישה את טענות התובע וטענה, בעיקר, כי לאחרונה, היא ביצעה חישוב וניתוח שכרו של התובע מהם עלה שלא רק שהוא קיבל את זכויותיו אלא שהוא קיבל תשלומים ביתר, המסתכמים בסכום של 7,937 ₪, אותם ביקשה לקזז מכל סכום שיפסק, אם יפסק לזכות התובע.

בתאריך 03.10.17 התקיים, לפני ראש מותב זה, דיון מוקדם מקיף במהלכו השמיעו הצדדים את טענותיהם, התייחסו זה לטענותיו של רעהו. עוד, ובין היתר, התברר במהלך הדיון, כי הנתבעת כבר קיזזה משכרו של התובע את תשלומי היתר להם היא טוענת. משכך, עתר התובע להתיר לו לתקן כתב תביעתו כך שיוכל להתייחס לעניין הקיזוז שבוצע.

בית הדין נעתר לבקשת התובע ואישר לו להגיש כתב תביעה מתוקן וגם התיר לנתבעת, במידת הצורך, להגיש כתב הגנה מתוקן מטעמה.

בזיקה להחלטה הנ"ל הגיש התובע כתב תביעה מתוקן במסגרתו הוסיף סעד כספי בגין הקיזוז שבוצע. הנתבעת, הגישה כתב הגנה מתוקן מטעמה, בה חזרה על טענותיה ,בין היתר לעניין התיישנות חלק מרכיבי התביעה , וכי חלק מרכיבי התביעה כבר נדונו והוכרע בהם בתביעה קודמת שהגיש התובע כך שקיים מעשה בית דין. בנוסף, העלתה הנתבעת טענות בנוגע לעבודתו, של התובע ולהיקף עבודתו בפועל וכן טענה כי בחינת אלו מעלה כי שולם לו שכר מעבר למגיע לו והעולה על היקף עבודתו בפועל כך שעליו להשיב לה כספים אלו ובגין כך היא הגישה תביעה שכנגד על סכום של 59,170.50 ₪.

לאחר שהוגשו כתבי הטענות המתוקנים (להלן יקרא לשם הקיצור: "כתב התביעה" ו"כתב הגנה"). ניתנה החלטה המורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם.

משהגישו הצדדים את תצהיריהם, נקבע מועד לשמיעת הוכחות.

בין לבין הגיש התובע בקשה למחיקת סעיפים מתצהירי עדי הנתבעת והוצאת נספחים, בטענה כי הנטען בהם נטען ונדון והוכרע כבר בהתדיינות קודמת בין הצדדים, ולכן יש, ביחס אליהם, השתק פלוגתא ומעשה בית דין.

לאחר שהנתבעת הגישה תגובתה לבקשה, המליץ, בית הדין, לתובע, בהחלטה מיום 20.02.19: "... שלא לעמוד על בקשתו ולשמור על טענותיו, כבדות המשקל, לשלב הסיכומים, כך שבשלב זה לא יימחק שום סעיף מתצהירי עדי הנתבעת וגם לא יוצא שום מסמך, כאשר שאלת משקלם של אלו, תוכרע, בהתבסס על טענות הצדדים, במסגרת פסק הדין שיינתן בסיום ההליך". התובע קיבל המלצה זו.

בתאריך 24.02.19, המועד שיועד לשמיעת הוכחות, הגיש ב"כ התובע בקשה לדחיית הישיבה. בית הדין, דחה את הבקשה, בעיקר בשל עיתוי הגשתה ובשל התייצבות הצד שכנגד ועדיו. בעקבות כך הודיע ב"כ התובע כי יתייצב תוך חצי שעה לדיון. ביה"ד וכן באי כוח הנתבעת ועדיה המתינו לתובע ולבא כוחו, אך, אלו, בסופו של יום לא התייצבו.

משכך, ביקש בית הדין כי תביעת התובע תימחק וכי התביעה שכנגד תתקבל ובהתאם לבקשה זו ניתן פסק דין.

יומיים לאחר מכן, קרי - בתאריך 26.02.19, הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין ולאחר קבלת תגובת הנתבעת, המליץ בית הדין לנתבעת, מתוך יעילות והכרה במדיניות בתי הדין, כי תסכים, לביטול פסק הדין שניתן ביום 24.02.19, וזאת ללא צורך בדיון וחקירת המצהירים באשר למחדליהם הנטענים, כאשר נושא זה ימצא ביטוי בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שיפסקו לזכותה.

הנתבעת הודיעה כי היא מקבלת הצעת בית הדין, ובהתאם לכך, ניתנה ביום 24.03.19, החלטה המורה על ביטול פסק הדין תוך חיוב התובע בהוצאות לטובת הנתבעת. משאלו שולמו נקבע התיק לשמיעת הוכחות.

בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות: הראשונה; בתאריך 04.06.19 במסגרתה נחקרו על תצהיריהם: התובע, ועדי הנתבעת - גב' אביבה קוקס המזכירה המנהלית של הנתבעת (להלן: "גב' קוקס") וכן מר דוד יפת - גזבר הנתבעת (להלן: "מר יפת"). יו"ר הנתבעת אשר נטען לגביו כי נבצר ממנו להתייצב לישיבה בשל מחלתו, לא התייצב ולכן התקיימה יישבת הוכחות שניה, במהלכה נחקר מר גרשון לוי על תצהירו (להלן: "מר לוי").

בסיום ישיבת ההוכחות, קצב ביה"ד לצדדים, לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ומשאלו הוגשו (סיכומי התובע בתאריך 25.07.19 , סיכומי הנתבעת בתאריך 05.11.19 וסיכומי התשובה של התובע בתאריך 29.11.19) הגיעה העת להכריע בתביעות.

3. להלן העובדות הרלוונטיות-

א. הנתבעת הינה המועצה הדתית האזורית של יישובי המועצה האזורית בגליל התחתון, אשר הוקמה מכוח חוק .

ב. התובע הנו הרב האזורי של הנתבעת מאז מרץ 2002.

ג. על מערכת היחסים בין הצדדים חלים, בין היתר, חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, הוראות התקשי"ר וחוזרי מנכ"ל המשרד לשירות דת.

ד. בחודש 01/2014 פרסם המשרד לשירותי דת חוזר מנכ"ל (להלן: "חוזר המנכ"ל") בו נקבע בין היתר, כללים לעניין הדיווח על ימי חופשה ומחלה של רבני הישובים והרבנים האזורים (חוזר המנכ"ל צורף כנספח ג' לתביעה).

ה. ממועד פרסום חוזר המנכ"ל נדרש התובע לדווח, מדי סוף חודש, לנתבעת על כל היעדרות מהעבודה עקב מחלה ו/או חופשה, באמצעות טופס ייעודי שנקבע לכך (סעיף 10.5 לחוזר המנכ"ל).

ו. הנתבעת ניכתה משכרו של התובע סך של 7,937 ₪.

ז. בין הצדדים התנהלו מספר של הליכים קודמים, שחלקם רלוונטיים לתביעה דנן, ולכן ולמען שלמות התמונה, יפורטו אלה (הרלוונטיים) בתמצית:

התביעה הראשונה - ס"ע 61264-01-13, שנדונה לפני כבוד הרשמת (כתוארה אז) לובנא תלחמי-סוידאן, במסגרתה טען התובע, כי הנתבעת, בתקופה שבין 07/12 עד 12/2012 , ניכתה סכום של 9,176 ₪ משכרו בגין ימי חופשה מבלי שיצא לחופשה בפועל . בית הדין בפסק דינו, שניתן על דרך הפשרה, בתאריך 08.04.14, פסק לזכות התובע סכום של 8,000 ₪.

התביעה השניה -פ"ה 11019-07-16 שנדונה לפני כבוד השופט טל גולן, בהליך זה ביקש התובע להורות לנתבעת כי תחדל מנקיטת הליכי פיטורים נגדו, הליכים אשר, לשיטתו, נעשו שלא כדין ובחוסר סמכות. כן התבקש בית הדין לקבוע כי לנתבעת אין סמכות לפטר את התובע ו/או לקיים לו הליך שימוע. הליך זה הסתיים בפסק דין, שניתן בתאריך 06.09.18 בו לאחר שבית הדין סקר ועבר בהרחבה ובפירוט על כלל העדויות והראיות מטעם הצדדים בהליך, הוא קיבל את תביעת התובע ואסר על הנתבעת להמשיך בהליכי פיטוריו.

ערעור שהוגש על פסק דינו של כבוד השופט גולן נדחה כך שפסק הדין הפך לחלוט.

4. להלן השאלות השנויות במחלוקת-

א. האם זכאי התובע להחזר כספים שנוכו ממשכורתו תחת הכותרת "תמורת חופשה"?

ב. האם זכאי התובע להפרשי זכויות סוציאליות -ביטוח ורישוי רכב, אחזקת רכב, דמי הבראה, דמי אירוח ודמי ביגוד?

ג. האם זכאי התובע להשבת סכום של 1,081 ₪ שקוזז משכרו ביתר בגין תשלומי דמי טלפון?

ובקשר לתביעה שכנגד, עלינו להכריע בשאלה- האם שולם לתובע שכר העולה על היקף העסקתו בפועל והאם עליו להשיב לנתבעת שכר זה?

להלן נדון בשאלות כסדרן;

5. האם זכאי התובע להחזר כספים שנוכו ממשכורתו תחת הכותרת "תמורת חופשה?

התובע טען כי,

א. בתקופה שבין 03/13 ועד לחודש 12/16 ניכתה הנתבעת ממשכורתו, סכום של 32,392 ₪ תחת הכותרת "תמורת חופשה".

ב. הנתבעת רשמה בתלושי שכרו, רישומים פיקטיביים ובלתי ברורים הן בנוגע למכסת ימי החופשה לה הוא זכאי בכל חודש והן בנוגע ליתרת ימי החופשה המצטברת שעומדת לזכותו.

ג. נוסף לחיובים והזיכויים שאינם ברורים כלל ואינם תואמים את הוראת הדין וההסכמים הקיבוצים ולחוזרי המשרד, ולמרות שהוא לא יצא לחופשה ולא נעדר מעבודתו כלל, ניכתה הנתבעת ממשכורתו בחודשים הנ"ל תחת הכותרת "תמורת חופשה" את הסכומים הבאים: בחודש 03/13 סכום של 3,019.44 ₪;בחודש 04/13 סכום של 1,887.15 ₪ ובחודש 05/13 סכום של 1,887.15 ₪.

ד. נכון למועד הגשת התביעה ממשיכה הנתבעת לנכות ממשכורתו, סכומים שונים ולרשום רישומים פיקטיביים בקשר ליתרת החופשה ולזקוף לחובתו ניצול ימי חופשה באופן שרירותי וללא כל קשר לעובדה שבמועדים הרלוונטיים, הוא לא ביקש לצאת לחופשה ולא נעדר מעבודתו לרגל חופשה.

ה. בעקבות מעשי הנתבעת הוא פנה, למשרד לשירותי דת וביקש את התערבותם, וביום 05.01.15 פנתה מנהלת משאבי אנוש במשרד לשירותי דת- הגב' מוריה פורת גראזי למר גרשון לוי במכתב, ובו היא הבהירה במפורש שהנתבעת אינה רשאית להפחית לתובע ימי חופשה ומחלה באופן חד צדדי .

ו. חרף האמור לעיל, הנתבעת ממשיכה לעשות דין לעצמה ולנכות ממשכורתו, סכומים שונים בגין כביכול יתרת חופשה שלילית או בגין ניצול ימי חופשה שלא היו ולא נבראו ולשלול ממנו זכויות להן הוא זכאי על פי דין.

ז. הנתבעת גם הגישה תלונה נגדו לנציבות שירות המדינה בה טענה, כי דיווחיו, בנוגע להיעדרותו עקב חופשה, אינם אמינים. הנציבות, לאחר שחקרה את התלונה במשך שנה שלמה ושמעה את נציגי הנתבעת ואותו החליטה שאין ממש בטענות ובהאשמות שהעלתה הנתבעת ואף הוסיפה בהחלטתה וציינה כי בבסיס התלונה עומדת מערכת היחסים העכורה שבין מר לוי לבינו, הא ותו לאו (להלן: "החלטת הנציבות").

ח. משכך הוא עותר להחזר הכספים שנוכו משכרו שלא כדין וכן לתקן רישום ימי החופשה המופיע בתלוש השכר שלו ולהעמידם על 107 ימים.

הנתבעת הכחישה טענותיו של התובע וטענה מצדה, כי

א. ככל שהפחיתה משכרו של התובע סכום כלשהו, הרי שהדבר נבע מהעובדה שהוא לא מופיע לעבודה ונמצא בחופשה.

ב. מאחר והתובע ניצל את כל ימי החופשה אותם יכול היה לצבור הרי שלא ניתן לנצל עוד ימים ולמעשה מדובר בהיעדרות מהעבודה בגינה הוא אינו זכאי לתשלום.

ג. ההפחתה הנה מכוח הנחיה מפורשת של הממונה על השכר והסכמי העבודה באוצר.

ד. התובע, מדי שנה, יוצא למספר חופשות מרוכזות ולימי חופשה בודדים נוספים ולמעשה הוא ניצל את מלוא ימי החופשה אותם יכל לצבור, שכן הוא יוצא, מדי שנה, לחופשה מעבר לימי החופשה אותם הוא יכול לנצל.

ה. מאחר ומחד התובע טען כי הוא עבד 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע וכי בקושי הוא רואה משפחתו, ומאידך היא מודעת שאין כל בסיס לטענה זו שכן במרבית שעות היום הוא מתבטל ואינו עושה מאום, כאשר קיים חשש כי ישנם ימים שהתובע כלל לא עבד בהם, כאשר בכל אותו זמן הוא נהנה משכר גבוה המשולם מכספי הציבור, היא שכרה את שירותיו של חוקר פרטי אשר יתחקה אחד פעילותיו של התובע והוא אכן עשה כן ואף הגיש דו"ח (להלן: "דו"ח החוקר").

ו. מדו"ח החוקר נמצא כי התובע עובד לכל היותר בשיעור משרה של 25% בלבד כאשר ישנם ימים שלמים- 25% מימי העבודה- בהם הוא כלל לא מגיע לעבודה.

ז. החקירה שבוצעה על ידי הנציבות הייתה שגוייה והיא בוצעה בצורה שטחית ביותר אשר לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ונעשתה בבחינת לצאת יד חובה.

ח. התובע נמצא לא אחת בימי חופשה רבים, עליהם הוא לא מדווח; התובע מדווח על יציאה לחופשה רק פעמיים בשנה- עת הוא יוצא לחו"ל ועת יוצא לחופשה "בין הזמנים"- כאשר בשאר ימי החופשה הרבים שלו הוא כלל לא מיידע את הנתבעת ופעמים רבות נודע לה במקרה וכיום ברור לה, מדו"ח החוקר, כי מדובר בלא פחות מאשר 25% מהימים בהם הצהיר התובע כי הוא עבד .

ט. ככל שהתובע זכאי לימי חופשה כל חישוב בעניין זה צריך להתחשב בתקופת ההתיישנות כך שהתובע אינו זכאי לתבוע ימי חופשה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

י. בהתאם לחוזר הע- "כללי הוראות" מיום 03.02.08 מטעם משרד האוצר המתבסס על תקנון שירות המדינה החל על התובע הרי, שבכל מקרה, הוא אינו זכאי לצבור מעבר ל- 55 ימי חופשה.

דיון והכרעה-

התובע התלונן על ניכוי חופשה שלא כדין וכן על רישום צבירת ימי חופשה. לטענתו, הנתבעת לא צברה לזכותו ימי חופשה כדין וניכתה לו ימי חופשה בניגוד לדין.

על פי הוראת סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעסיק לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך התשלום. כאשר ועל פי ההלכה הפסוקה נטל ההוכחה בדבר החופשה הוא על המעסיק -"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215;דב"ע נז/7-3 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב' 584).

הנתבעת לא הגישה פנקס חופשה ו/או כל תיעוד של ימי חופשה, זאת חרף דברי בא כוחה בעניין זה בדיון המוקדם כי "... כל יום שיורד לו יום חופש מנוהל רישום במועצה בצורה כזו או אחרת" (עמ' 2 שורות 6-7 לפרוטוקול). וגם חרף עדותו של מר לוי- שהינו העד היחיד הרלוונטי מטעם הנתבעת, אם בכלל, לעניין זה- בחקירתו הנגדית עת נשאל :"האם יש בידי המועצה הדתית, רשימה מפורטת של כל התאריכים שבהם לטענתך הרב היה בחופש?" השיב:

"ת. יש פנקס חופשות שהוא מנוהל על ידי משרד אפרתי שהוא חשב השכר של המועצה הדתית וניתן להמציא אותו."

ש. זאת אומרת שיש בידך האפשרות להביא את הרשימה מה החופשות בפועל שהתובע ניצל?

ת. להערכתי כן.

ש. למה לא צרפת את הרשימה לתצהיר שלך? או למסמכים של אפרתי שצורפו?

ת. מהיועץ המשפטי שאני קיבלתי , אני לא חושב שהיה ראוי לצרף את זה. אני יכול לצרף את זה, אלו מסמכים שיש לי אותם עכשיו. " (עמ' 39 שורות 5-17 לפרוטוקול).

עוד ובהמשך, ולחידוד העניין, נשאל מר לוי מפורשות "כלומר, אם נבקש את פנקס החופשה תוכל להמציא אותו?" ועל כך השיב: "כן" (עמ' 49 שורות 12-13 לפרוטוקול), אלא שהנתבעת לא טרחה להציג רישומים אלו חרף חשיבותם ולכן עומדת לה לרועץ, אי הבאת ראיות רלוונטיות, בהתאם להלכה הפסוקה, ויש לזקוף לחובתה את ההימנעות מהצגתם.

מתצהירו ומעדותו של מר לוי, וממה שניתן לדלות מהם, עלה כי רישומי ימי החופשה של התובע- צבירה וניצול- התבססו על: (א) דו"ח החוקר, במסגרתו נקבע כי התובע עבד בממוצע פחות משעתיים ביום, ובהיקף של פחות מ- 25% משרה וכי "... היקף של 75% לערך מהימים שדיווח הרב כי הוא נצא בעבודה התבררו כימים בהם היה מצוי בעיסוקים אחרים שאינם קשורים למועצה כלל" (סעיף 22 לתצהירו וסעיפים 31 ו- 32 לתצהירו) והתברר כי התובע מנצל לכל הפחות 50 ימי חופשה נוספים בשנה מעבר לימים להם הוא זכאי כדין (סעיף 43 לתצהירו) (ב) אי התייצבות התובע לישיבות במשרדי הנתבעת נרשם הדבר כיום היעדרות וככל שמכסת ימי החופשה של התובע הינה שלילית מופחת יום עבודה זה (סעיף 45 לתצהירו).

השאלה היא האם יש באלו כדי להוות תחליף רישום בזמן אמת לימי היעדרותו של התובע? נקדים ונאמר , כי התשובה לכך שלילית, נפרט;

מרכז הכובד בטיעוני הנתבעת מצוי בדו"ח החוקר שצורף כנספח לתצהיריו של מר לוי (נספח ג'), ברי כי הוא אינו עורך הדו"ח, אלא "חוקר" וליתר דיוק "חוקרים" שלא הובאו לעדות מטעם הנתבעת על תוכנו וממצאיו של הדו"ח. במצב דברים זה, בו לא הובאו עורכי הדו"ח להיחקר על ממצאיהם, אין אלא להתעלם ממנו, במיוחד במקרה כמו במקרה דנן בו מעלה הנתבעת טענות חמורות של מרמה, גזל, גניבה ממעביד (סעיף 26 ו- 29 לתצהירו של מר לוי) המחייבות רמה גבוה של הוכחה.

הדברים האלו מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שהדו"ח האמור אף אינו ערוך כתצהיר או כחוות דעת לפי דרישות פקודת הראיות.

למעלה מהצורך נוסיף עוד בעניין זה, כי דו"ח זה נבחן, היטב, במסגרת התביעה השניה שהתנהלה בפני כב' בפני כב' השופט ט. גולן ובית הדין קבע- על רקע עדותו של אחד מהחוקרים שערכו אותו- מר בירן (עמ' 33 לפסק דין)- ממצאים חדים ונחרצים ביחס למשקלו ולמהימנותו של דו"ח החוקר ככלל וגם ביחס להתנהלותה של הנתבעת בעניין זה, ולא כפי שהצהיר, מר לוי, בסעיף 23 לתצהירו כי "... קביעות באשר לדו"ח החוקר, אלה היו נקודתיות ולא נגעו כלל הימים או להתנהלותו הכללית של הרב ביציאתו לחופשה, וככל שהרב מבקש לסתור ממצאים אלה- נטל ההוכחה עליו כי באותם ימים היה בעבודה ... " .

בית הדין קבע בצורה מפורשת בפסק דינו, כי "אין מדובר בראיה מהימנה", וחזר על כך מספר פעמים בפסק דינו, כך למשל כתב כי: "מפאת כבודו של מר בירן לא נרחיב מילים אודות תשובות אלה. נסתפק באמירה שניכר היה כי מר בירן הבין היטב במהלך חקירתו הנגדית, שהמעקב אחרי התובע, ובעקבותיו גם דו"ח החקירה, נעשו בצורה חלקית ומטעה. ניתן גם להסיק בבירור כבר עתה, כי אין המדובר בראיה מהימנה אשר ממנה ניתן להגיע למסקנה ברורה ביחס לשעות עבודתו ופעולותיו של התובע." (ההדגשה אינה במקור- א"י) (עמ' 43 פיסקה 99).

ועוד בהמשך כתב כי: "הנתבעת ידעה, ולכל הפחות – היתה חייבת לדעת, כי דו"ח החוקר איננו בגדר ראיה מהימנה כלל ועיקר ביחס לשעות עבודתו ופעולותיו של התובע. הנתבעת אף ידעה, ולכל הפחות – היתה חייבת לדעת, כי דו"ח החוקר נעשה אך ורק ביחס לחלק משגרת יומו של התובע, ועל כן אין בו כדי להוות ראיה מהימנה באשר לשעות עבודתו." (ההדגשה אינה במקור- א"י) (עמ' 44 פסקה 102 לפסק הדין).

העובדה, כי הנתבעת, כיום ובשנית, מבקשת להסתמך, על דו"ח החוקר, אשר ביחס אליו קבע בית הדין כי " אין המדובר בראיה מהימנה אשר ממנה ניתן להגיע למסקנה ברורה ביחס לשעות עבודתו ופעולותיו של התובע." (עמ' 43 פסקה 99 לפסק הדין) מהווה חוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט הדברים אף מקבלים משנה תוקף, שעה שהם צויינו מפורשות על ידי בית הדין בפסק דינו "עצם העובדה שדווקא הדו"ח החלקי והמוטה, הוא-הוא הראיה המרכזית של הנתבעת ביחס לשעות עבודתו ופעולותיו של התובע, ואשר עליו ביקשה הנתבעת להסתמך במסגרת ההליך, מהווה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט ובגדר ניסיון חמור להטעות את בית הדין. המדובר גם ב"אובדן עשתונות" של רשות מינהלית וציבורית, שעוקבת בעלות כספית משמעותית ביותר (ולנושא זה נתייחס בהמשך הדברים) אחרי רב בישראל, בניסיון נואש למצוא מידע עליו שיציג אותו באור שלילי. ואחרי כל זאת, כאשר ניסיון זה נכשל, בכל זאת מתעקשת הנתבעת להשתמש בראיה פסולה זו." (עמ' 44 פסקה 103 לפק הדין).

לנוכח האמור לעיל, הרינו מאמצים את שקבע בית הדין בתביעה השניה ביחס לדו"ח החוקר: "...כי מקובלת עלינו לחלוטין טענתו של התובע, כי דו"ח החוקר יוצר מצג שווא ביחס להיקף שעות עבודתו והיקף משימותיו. זאת ועוד, אף מקובלת עלינו לחלוטין טענתו של התובע, כי אין המדובר בראיה מהימנה, שניתן ליתן לה משקל כלשהו." (עמ' 45 פיסקה 105 לפסק הדין).

לנוכח כל האמור לעיל הרינו קובעים כי מאליו ברור שדו"ח החוקר, כשלעצמו, אינו יכול לספק תחליף לרישום בזמן אמת של ימי החופשה של התובע, והנתבעת אינה יכולה להתבסס עליו.

באשר לניכוי ימים בהם לא התייצב התובע לישיבות במשרדי הנתבעת ממכסת ימי החופשה; גם בעניין זה הנתבעת לא הביאה ראיות המוכיחות כי זימנה את התובע לישיבות אלו, כי התרתה בפניו כי במידה ולא יתייצב ינוכו ימים אלו ממכסת ימי החופשה שלו וגם לא הוכיחה כי נוהל זה הינו נוהל תקין, כאשר מחומר הראיות דווקא עולה ההפך;

מר לוי נשאל בחקירתו:

ש. מקריא לך את סעיפים 44-45 שם אתה מדבר על ישיבות ומציין שהתובע לא מגיע אליהן בסעיף 45 אתה כותב שאתה כל הימים האלה אתה מנכה לו מהשכר. האם את אותן ישיבות שאתה קורא לתובע להגיע אליהן, אתה שולח לו הזמנות בכתב או שמודיע לו בטלפון?

ת. על שיחות בירור אני מוציא מכתבים ולזימון ישיבות עד כמה שזכור לי, גם כן. אם אתה לא מכתב אותו זה בעיה.

ש. אתה אפילו צירפת לתצהיר שלך את נספח ה' לדוגמא של ימים שזימנת את הרב להגיע, שהיו 4 ימים שזימנת אותו והוא לא הגיע ולכן אלו ימים שנוכו לו מהשכר בחופשה. האם אתה יכול לפרט לנו את המועדים הנוספים מעבר לאלו שאתה פירטת בנספח ה' לתצהירך?

ת. כרגע בשלוף לא.

ש. אבל למשל אם אני אגיד לך להתארגן ולהביא אותם למחר אתה היית יכול להביא אותם?

ת. אני יכול לבדוק." (עמ' 48 שורות 22-27 לפרוטוקול ועמ' 49 שורות 1-8 שם).

מלבד זה שהתיעוד שצירף מר לוי לתצהירו (נספח ה') היה תיעוד חלקי ביותר (התייחס לחודש דצמבר 2017) הרי הוא כלל אינו נוגע לתקופה הרלוונטית לתביעה. מר לוי נחקר על כך ותשובותיו היו לא ברורות ורחוקות מלהניח את הדעת:

"ש. אני אומר לך שאתה לא דובר אמת וכל הימים שזימנת את הרב, ושבהם הרב לא הגיע, אלו ימים שנעשו רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית. האם אתה רוצה לחזור בך ?

ת. אני לא הבנתי את השאלה.

ש. אני אומר לך ושואל אותך האם זה נכון ששיקרת כשטענת שיש ימים שזימנת את הרב לישיבות והוא לא הגיע מכיוון שכל הימים שהבאת כדוגמאות אלו ימים שהיו אחרי הגשת התביעה ובעצם אין לנו שום ימים כאלה שרלוונטיים לתביעה הנוכחית?

ת. התביעה הנוכחית עד כמה שאני ראיתי, צריך לעשות תיקון כי חלק מהדברים אנו שילמנו ועדיין אתם התביעה הזאת למרות ששילמנו את הכסף וניתן להוכיח את זה ואם יש אי הבנה ממקום אחר אני לא יודע להגיד לך כרגע אבל בטוח לא שיקרתי. אני אומר את האמת .

ש. אני מבין כעת שאתה אדם הגון, אז למה לכל הפחות, ביחס לנספח ה' שצירפת, אותם ימים שהתובע לא הגיע לישיבות הבירור למה לפחות בהגינותך היית צריך לכתוב שהיה צו מניעה בבית הדין לעבודה שהתובע לא חייב להגיע לישיבות האלה?

ת. צו המניעה היה אחרי שזימנתי אותו ועד הפסקנו לזמן אותו אבל זה היה לא לפני אלא אחרי.

ש. נניח שאתה צודק...

ת. לא נניח אלא בטוח

ש. עובד לא מגיע לישיבה שאמורה להיות איתך 10 דק' בשביל זה אתה מנכה לו שכר של יום שלם ? איזה היגיון יש בדבר הזה?

ת. כשעובד מגיע לשעה עבודה ביום, אז הוא צריך לקבל שכר של יום שלם? למה זה כן וזה לא?" (עמ' 49 שורות 14-27 לפרוטוקול ועמ' 50 שורות 1-10 שם).

כך גם יוצא, שלפי עדותו של מר לוי, לא רק שהתיעוד אינו מתייחס לתקופה הרלוונטית לתביעה, אלא, גם, שלפי צו מניעה שניתן בבית הדין לעבודה התובע לא חייב להגיע לישיבות האלה. כך, שאין מקום לנכות ימים אלו ממכסת ימי החופשה או לנכות לתובע משכרו כספים בשל ניצול ימי חופשה ביתר.

משכך, ולאחר ששקלנו את כלל העדויות והראיות, ומשהנתבעת לא הגישה כל תיעוד מדויק, שנערך בזמן אמת, ביחס לימי החופשה שניצל התובע מצאנו כי אין ברישום תלושי השכר בעניין ניצול וצבירת ימי חופשה, כדי להוות ראיה מספקת כי התובע אכן ניצל ימי חופשה.

כפי שציינו לעיל, הרישום התבסס על ראיות שאינן מהימנות ואינן אמינות, חלקיות ומוטות או בוצעו לפי נוהל תקין (ניכוי בשל אי התייצבות לישיבות) ועל כן, ובשל היעדר רישום קודם ובזמן אמת, לא ניתן להבין כיצד חושבו יתרות החופשה המצוינות בתלושי השכר של השנים 2013 ואילך והאם אלו נרשמו כי אכן שהה, התובע, בחופשה.

אשר על כן, הרינו קובעים כי לא עמדה לנתבעת זכות לנכות משכרו של התובע סכומים בגין ניצול ימי חופשה ביתר ולכן הוא זכאי להחזר השכר שנוכה בסכום של 32,391 ₪, שנוכה לו משנת 2013 ואילך, סכומים עליהם לא חלקה הנתבעת.

בכל הנוגע לבקשת התובע לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין הסכומים שנוכו ממשכורתו, בתקופה שבין 3/13 ועד ל- 12/16, שלא כדין- בנסיבות העניין סבורים אנו, כי אכן לא היה מקום לנכות משכרו של התובע סכומים אלו אך בהתחשב כי התביעה במרכיב זה התיישנה במרביתה, למעט שנת 2016, ובהתחשב בגובה הסכום שנוכה בתקופה זו (6,264.35 ₪) הרינו מחייבים את הנתבעת בפיצויי הלנה בסכום גלובלי של 2,000 ₪.

באשר לרישום צבירת ימי חופשה- התובע עתר להצהיר כי נכון לחודש 12/2016 יתרת ימי החופשה הנצברים לזכותו עומדת על 92 ימי חופשה (כך לפי הרישום המאוחר - סעיף 25א לסיכומיו).

בסעיפים 32-35 לתצהירו, פירט התובע את חישוביו: "... בהתאם להוראות חוקת העבודה, בחמש שנות עבודתי הראשונות הייתי זכאי ל- 16 ימי חופשה שנתית בכל שנה והחל מהשנה השישית לעבודתי הייתי זכאי ל- 22 ימי חופשה בכל שנה ומכאן נכון למועד הגשת תביעתי זו הייתי זכאי ל- 315 ימי חופשה" הוסיף, כי "וכדי לבדוק באם ניצלתי ימי חופשה העולים על ימי החופשה להם הנני זכאי או שנצברה לחובתי יתרה שלילית כלשהיא, יש לחשב את כל ימי החופשה להם הייתי זכאי במשך כל תקופת העסקתי ולנכות מהם את כל ימי החופשה שניצלתי באותה תקופה" ובאשר לחישוב ימי החופשה שניצל הוסיף והצהיר, כי "בהיעדר פנקס חופשות או רישום שנערך בזמן אמת ועל פי הוראות הדין, יש לחשב את ימי החופשה שניצלתי לפי שתי תקופות. תקופה הראשונה ממועד עבודתי ועד למועד בו, כאמור, לעיל בחודש יולי 2012, נדרשתי על ידי יו"ר הנתבעת להודיע בכתב על כל יציאה לחופשה כולל פירוט הימים בהם אעדר, ותקופה שניה ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה" "באשר לתקופה הראשונה, את מספר הימים שניצלתי יש לקבוע לפי תעודת בירור כניסה ויציאה מהארץ שהגשתי לתיק בית הדין במסגרת בירור תביעתי הראשונה להשבה על פי דרישת הנתבעת, ותצהיר העדות שהגשתי באותו תיק. באש לתקופה השניה את ימי החופשה שניצלתי יש לקבוע לפי מספר הימים הרשומים בהודות על יציאה לחופשה שהגשתי ליו"ר הנתבעת בכל פעם שיצאתי לחופשה החל מחודש יולי 2012 ודוחות החופשות שהגשתי מדי חודש בהתאם להוראות חוזר המנכ"ל" ולפיכך, יצא לפי חישובי התובע, שפורטו בטבלאות ריכוז שצירף כנספח נ/ 28, כי "כי במהלך כל התקופה ממועד תחילת עבודתי ועד למועד הגשת תביעתי בתיק זה ניצלתי 208 ימי חופשה ולפי ייעוץ משפטי שקבלתי בתקופה זו הייתי זכאי ל- 315 ימי חופשה".

ראשית ובטרם נדון בטענת התובע באשר לרישום צבירת ימי החופשה, נתייחס לטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת-

מעשה- בית דין והיעדר היתר לפיצול סעדים- הנתבעת טענה, כי התובע הגיש תביעתו הראשונה בגין ימי חופשה עד לחודש דצמבר 2012 ומשנתן בית הדין פסק דין בתביעה זו מושתק התובע מלהעלות כל טענה הקשורה לימי החופשה עד לחודש 12/12.

אכן וכפי שפורט לעיל בפרק העובדות, קודם לתובענה זו הגיש התובע תביעה בגין סכומים שונים שניכתה הנתבעת ממשכורתו תחת הכותרת "משכורת החודש הקודם" ולחילופין "היעדרות ימי עבודה" שמקורם ביתרת חופשה שלילית שהצטברה לחובתו(ראה סעיפים 11-15 לתביעה הראשונה). שם עתר התובע להשיב לו מלוא הסכומים שנוכו, ותו לא. תביעה זו הסתיימה בפסק דין.

משהוגשה תביעה כנגד ניכוי שכר בגין יתרת חופשה שלילית היה על התובע לתבוע את כל הסעדים הנובעים מאותה העילה (תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991,להלן: "תקנות בית הדין לעבודה"). אלא שהוא לא עשה כן ואף לא ביקש לפצל את סעדיו ומשכך, רואים אותו כמי שויתר על היתרה והוא מנוע מהגשת תביעה בגין סעדים נוספים, מכוח אותה עילה שהיוותה בסיס לתביעה הראשונה.

לפיכך הרינו קובעים כי התובע מנוע מלטעון כל טענה ביחס לימי החופשה עד לחודש דצמבר 2012 וזאת בהתאם לתקנה 26 ולתקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה.

באשר לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת ולפיה, בכל חישוב בעניין זכאות של התובע לימי חופשה צריך להביא בחשבון כי הוא אינו זכאי לימים מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

כאמור, על יחסי הצדדים חלה חוקת העבודה. בחוקת העבודה אין הוראה התיישנות מיוחדת והשונה מתקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), והתובע אף לא הפנה להוראה ככזו.

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, קובע כי: "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים" כך שמצאנו גם לקבל את טענת הנתבעת להתיישנות התביעה בכל הנוגע לתקופה שקדמה לשלוש שנים האחרונות של עבודתו של התובע שקדמו להגשת התביעה.

שילוב טענת ההתיישנות יחד עם טענת מעשה בית הדין, מגבילות את מספר השנים בעדן יכול התובע להשיג על רישום מכסת ימי החופשה; ניצולם והיתרה הנקובים בתלוש. ובהתאם לאלו, יוצא כי הוא היה זכאי במהלך השלוש השנים שקדמו להגשת התביעה, השנים 2014-2016 , ל- 66 ימי חופשה.

מעיון בנספח נ/28 שצורף לתצהירו, עולה כי במהלך השנים הללו התובע ניצל 39 ימי חופשה כך שבתום שנת 2016 עמדו לזכותו 27 ימי חופשה.

לנוכח התוצאה אליה הגענו מתייתר הצורך לדון בטענתה הנוספת של הנתבעת בדבר הגבלת צבירת ימי החופשה, על פי חוזר הע- "ככלי הוראות" מיום 03.02.08 מטעם משרד האוצר, ל- 55 ימים.

לפיכך, הרינו קובעים כי יתרת החופשה הבלתי מנוצלת שעמדה לזכות התובע בתום שנת 2016 היא 27 ימים.

6. האם זכאי התובע להפרשי זכויות סוציאליות -ביטוח ורישוי רכב, אחזקת רכב, דמי הבראה, דמי אירוח ודמי ביגוד?

התובע טען , כי

א. הנתבעת שילמה לו זכויות ותשלומים באופן חלקי ובניגוד להנחיות המשרד לשירותי דת.

ב. בתקופה שבין חודש 03/2014 ועד לחודש 02/2015, למעט חודשים 12/14 ו- 01/15 , שילמה לו הנתבעת אחזקת רכב לפי רמה א' בעוד הוא היה זכאי לתשלום לפי רמה ב', כך שבעבור תקופה זו הוא זכאי להפרש בסכום של 2,910 ₪.

ג. בתקופה שבין 01/2010 עד ל- 11/2016 ,שילמה לו דמי הבראה, דמי אירוח, ביגוד ואגרת רישוי וביטוח רכב בסכומים היורדים מהסכומים שהועברו לה על ידי המשרד לשירותי דת ושהיה זכאי להם, כך שבגין אלו הוא זכאי להפרשים בסכום של 11,793 ₪.

הנתבעת הכחישה טענותיו של התובע וטענה מצדה, כי

א. אכן נפלה טעות במחלקת הנהלת החשבונות באשר לתשלום אחזקת הרכב של התובע כך ששולם לו בטעות לפי רמה א' בעוד הוא זכאי לרמה ב', והדבר תוקן.

ב. בעקבות אותה טעות, ביצעה חישוב וניתוח שכרו של התובע אשר העלה, שלא רק שהתובע קבל את זכויותיו אלא ששולמו לו אף ביתר כך שעליו להשיב לה סכום של 7,937 ₪.

ג. לאישוש טענותיה צירפה הנתבעת חוות דעת שנערכה על ידי משרד "אפרתי" (להלן: "חוות הדעת") בעניין שכרו של התובע לשנים 2009 עד 2016, בה נערכה השוואת בין התשלומים ששולמו לתובע בפועל לבין אלו להם הוא זכאי על פי הנהלים.

דיון והכרעה-

עיון בחוות הדעת שצירפה הנתבעת מעלה, כי הנתבעת מודה בקיומם של הפרשים ב- דמי אירוח ( הפרש של 1,712 ₪), הבראה (הפרש של 4,552 ₪) , ביגוד (הפרש של 3,764 ₪) וכן ביטוח ורישוי רכב (הפרש של 3,867 ₪) אך במקביל טוענת לתשלומי יתר ברכיבים אחרים; ב - "קבועות ברוטו" "קבועות נטו" "משתנות".

ביחס לרכיבים שתבע התובע ואשר לגביהם קבע המומחה שאכן שולמו בחוסר לתובע, על הנתבעת לשלם אותם.

מחוות הדעת עולה, כי הנתבעת שילמה דמי הבראה בסכום של 31,621 ₪ בעוד שהיתה צריכה לשלם 36,173 ₪ כך שהתובע זכאי להפרש של 4,552 ₪, כפי שתבע.

דמי אירוח שולם סכום של 11,520 ₪ בעוד התובע היה זכאי ל- 13,232 ₪ כך ששולם סך של 1,712 ₪ בחוסר, התובע תבע ברכיב זה סך של 1,418 ₪, ואין לפסוק לתובע יותר מכפי שתבע.

באשר לדמי ביגוד ההפרש בין התשלומים שבוצעו בפועל לבין אלו שזכאי להם התובע, שווה לסכום אשר תבע ברכיב זה - 3,764 ₪.

בכל הנוגע להפרשי ביטוח ורישוי רכב- התובע טען להפרש של 2,059 ₪ בעוד לפי חוות הדעת ההפרש עומד על סך של 3,867 ₪, כך שהתובע זכאי לסכום אשר תבע (2,059 ₪).

באשר להפרש אחזקת רכב- התובע טען להפרש של 2,910 ₪ הנובע מכך כי הנתבעת שילמה אחזקת רכב לפי רמה א' במקום רמה ב' בחוות הדעת שהגישה הנתבעת אין התייחסות לרכיב זה יחד עם זאת מר לוי בתצהירו, סעיף 47, בהתייחסו "להפחתה בשכרו מרמה ב' לרמה א'" מודה כי "אכן נפלה טעות במחלקת הנהלת חשבונות והדבר תוקן לאחר מכן" משכך והיות והנתבעת לא הציגה תחשיב חילופי ו/או כל אינדיקציה לתשלום ההפרשים, הרינו קובעים כי יש לשלם תובע סך של 2,910 ₪ בגין הפרשי אחזקת רכב.

לגבי רכיבים אחרים לגביהם טוענת הנתבעת כי שילמה בפועל יותר מזכאותו של התובע על פי הנהלים ובכך בעצם נוצר הפרש לטובתה בסכום של 7,937 ₪ - לגבי אלו יש צורך בהכרעה שיפוטית במידה והנתבעת תגיש תביעה לגביהם, אך, כעת, אלו אינם עומדים להכרעתנו.

7. האם זכאי התובע להשבת סך של 1,081 ₪ שקוזז משכרו ביתר בגין תשלומי דמי טלפון?

התובע טען, כי הנתבעת ניכתה ממשכורתו סך של 7,937 ₪ בגין תשלום דמי אחזקת טלפון ביתר בעוד היא היתה זכאית לנכות סך של 6,856 ₪ בלבד. כך יוצא כי ניכתה ממנו ביתר סך של 1,081 ₪ אותם היא חייבת להשיב לו בצירוף פיצויי הלנה.

הנתבעת מודה כי קיזזה משכרו של התובע סך של 7,937 ₪ שנמצא מניתוח שכרו של התובע- ע"י מנהל אגף משאבי אנוש- כי שולמו לו ביתר. ולטענתה, התובע היה מודע לכך היטב ואף ביקש ממנהל אגף משאבי אנוש -ממר משה דגן- כי ההפחתה לא תתבצע בפעימה אחת אלא שיחלקו ההחזר לתשלומים.

דיון והכרעה-

התובע מודה בתצהירו, סעיף 49, כי אכן שולם לו בגין דמי אחזקת טלפון סכום העולה על הסכום שהיה על הנתבעת לשלם. אך, טענתו מסתכמת בכך, כי הנתבעת קיזזה סכום העולה על הסכום ששולם לו בפועל ביתר.

התובע צירף לתצהירו דפי חישוב הפרשים והעתק מדו"חות המשרד לשירותי דת בדבר התשלומים ששולמו לו אל מול אלו שאמורים להיות משולמים לו (נ/38 עד נ/48) וביניהם טבלה המרכזת את התשלומים ששולמו לו בפועל אל אלו שלהם היה זכאי בגין דמי טלפון (נ/49) ממנה עולה כי שולם ביתר סך של 6,856 ₪ (11,520 ₪ בפועל – 4,664 ₪ זכאי).

גם הנתבעת צירפה לתצהירו של מר לוי חוות דעת בעניין שכרו של התובע לשנים 2009 עד 2016, בו נערכה השוואת תשלום מול זכויות לרכיבים נלווים למשכורת.

מעיון באלו עולה, כי שני הצדדים, ערכו את אותם החישובים, והגיעו לאותם הסכומים; בחוות הדעת צוין כי בגין טלפון שולם בפועל לתובע בין השנים 2009 ועד 2016 סך כולל של 11,246 ₪ בעוד שעל פי הנהלים הוא היה זכאי ל- 4,608 ₪ ₪ כך ומחישוב אריתמטי פשוט יוצא כי שולם לתובע סכום של 6,638 ₪ ביתר (11,246 ₪ - 4,608 ₪).

מכאן עולה, כי אין התאמה בין האסמכתאות שצירפה הנתבעת וחישוביה לבין הקיזוז שביצעה. בנסיבות אלה, אנו מקבלים את תחשיביו "המחמירים" של התובע ברכיב זה, ובהתאם מורים לנתבעת להשיב לתובע סכום של 1,081 ₪ בגין קיזוז יתר של דמי טלפון.

8. האם שולם לתובע שכר העולה על היקף העסקתו בפועל והאם עליו להשיב לנתבעת שכר זה, העומד לטענתה על סכום של בסך של 59,170.50 ₪?

הנתבעת טענה, כי על פי ממצאי דו"ח החוקר, התברר כי, בכל התקופה, התובע עבד, בממוצע, פחות משעתיים ביום, היינו בהיקף של פחות מ- 25% משרה ולכן עליו להשיב לה סכום השווה ל- 75% מעלות העסקתו, ואשר על פי חישוב שערכה מסתכם בסך של 59,170.50 ₪.

התובע טען, כי

א. התביעה שכנגד תביעה קנטרנית שמטרתה לשמש קונטרה לתביעתו לתשלום שכר.

ב. התביעה שכנגד נסמכת כולה על דו"ח החוקר שאינו משקף כלל וכלל את המציאות, ואינו אלא סילוף למציאות ולאמת.

דיון והכרעה-

כאמור לעיל, הנתבעת ביססה את כל התביעה שכנגד על דו"ח החוקר. מר לוי נשאל בחקירתו: "לפי כתב התביעה שכנגד שהגשתם, אני מבין שלשיטתך נודע לך שהתובע לא עובד בעקבות ממצאים "מחרידים" לפי המילה שלך, שהתגלו לכם באמצעות משרד החקירות שעקב אחר התובע במשך 5 חודשים, על זה אתה מסתמך?" והוא השיב : "מה שכתוב בתצהיר נכון." ואכן גם מעיון בתצהירו של מר לוי( סעיפים 21-22, 32, 52-53) עולה כי הבסיס היחידי לתביעת הנתבעת הוא על דו"ח החוקר.

לפיכך והואיל וביחס לדו"ח הנ"ל קבענו את שקבענו בסעיף 5 לפסק דין זה ובהתחשב גם במה שנקבע בפסק דינו של כב' השופט גולן בתביעה השניה, הרינו מורים על דחיית התביעה שכנגד.

9. לסיכום-

בהתאם למפורט לעיל, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים :

א. סכום של 32,391 ₪ בגין ניכוי שכר.

ב. סכום של 2,000 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר.

ג. סכום של 2,910 ₪ בגין הפרשי אחזקת רכב.

ד. סכום של 4,552 ₪ בגין הפרשי דמי הבראה.

ה. סכום של 1,418 ₪ בגין הפרשי דמי אירוח.

ו. סכום של 3,764 ₪ בגין הפרשי דמי ביגוד.

ז. סכום של 2,059 ₪ בגין הפרשי ביטוח ורישוי רכב.

ח. סכום של 1,081 ₪ בגין קיזוז דמי אחזקת טלפון ביתר.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה המקורית (22.01.2017) ועד תשלומם המלא בפועל.

בנוסף הרינו להצהיר, כי יתרת החופשה הבלתי מנוצלת שעמדה לזכות התובע בתום שנת 2016 היא 27 ימים.

10. הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד-

בהתחשב בתוצאה אליה הגענו, ובשים לב לאופן בו בחרה הנתבעת לנהל את הגנתה ואת ההליך בכלל, והעובדה כי בחרה לבסס הגנתה ואת התביעה שכנגד, בעיקר, על דו"ח חוקר, אשר ביחס אליו נקבעו ממצאים פוזיטיביים בתביעה השניה וכן בשים לב לכך שהיא לא השכילה להפנים את הדברים שצויינו ונאמרו מפורשות בפסק דינו של כבוד השופט טל גולן, ביחס להתנהלותה מול התובע וביחס למהימנות הראיה העיקרית עליה היא בססה את הגנתה, החלטנו לחייבה לשלם לתובע גם את הסכומים הבאים:

א. סכום של 4,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

ב. סכום של 9,000 בגין שכר טרחת עו"ד.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

11. זכות ערעור, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום,י"א בכסלו תש"פ, (9 בדצמבר 2019),בהעדר הצדדים.