הצדדים השלישיים: 1. רויאל קלין בע"מ

2. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

שתיהן - ע"י ב"כ עו"ד ל. קלטניק ואח'

3. סוסנה מובינג בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אייל לוי

בקליפת אגוז

1. התאונה הנדונה בתביעה זו ארעה ביום 17.3.15 והתביעה בגינה הוגשה ביום 25.1.17. לפניי בקשה שהוגשה מטעם הנתבעות, מיד לאחר שתמה פרשת התביעה בהוכחות המתנהלות בנדון, להגיש כראיה מטעמן ראיה חסויה במהותה, תצהיר חוקרת (להלן: "החוקרת"), שלפי נוסחו תומך בהגשת נספחים לו - הקלטה ותמלול של שיחת החוקרת עם התובעת ובעלה מיום 8.8.16 בסלון ביתם (להלן: "הקלטת" ו"התמלול" - בהתאמה).
2. הבקשה הועלתה לראשונה מטעם הנתבעות ללא הנמקה מסודרת, בע"פ, במהלך דיון ההוכחות בנדון, לאחר תום חקירת עדי התובעת (שעדותם הראשית הובאה בתצהירים), ולאחר שמטעם התובעת הודע "אלו עדי". התרתי לצדדים לנהל בקשה זו בכתב, ובשל מהלכים שונים בתיק ועיכוב מסוים במתן התשובה מטעם הנתבעות, רק בימים האחרונים הוגשה תשובתן.
3. השאלה המשפטית הנשאלת בבסיס בקשה זו היא: האם ניתן להרחיב את הדין שנגזר מהלכת רע"א 4249/98 סוויסה נ. הכשרת הישוב, פ"ד נה (1) 515 (להלן: "הלכת סוויסה") - כך, שנתבע יהיה זכאי (באמצעות בקשה מתאימה) להגיש ראיה חסויה מטעמו – לא רק עד ובעת הגשת ראיות הנתבע (הגשה לא גלויה, שמובאת לעיון בית המשפט בלבד – לצורך התרת דחיית עיון התובע בה או בחלקה, כהלכת סוויסה), ואף לא רק עד - תום חקירת התובע, אלא – גם לאחר שהתובע הודיע "אלו עדי"? או, לשון אחר: האם נתבע זכאי לבחור האם להגיש מטעמו ראיה חסויה מטעמו, בהתאם לגרסה שישמע מאת התובע בחקירה הנגדית, וזאת - לאחר שהתובע "הניח את נשקו" (הודיע "אלו עדי"), ולמעשה - מבלי ליטול סיכון כלשהו בבחירה זו? והשאלה המעשית היא: מה יישום הדין מכתיב - בנסיבות ענייננו?
4. אזכיר, כי עצם האפשרות של הגשה כראיה מסמך שצד בחר לחסות מהצד השני עד לאחר שהלה ייתן עדותו - הוא חריג; וכי הילכת סוויסה גובשה והותוותה, כאמור, לצורך קביעת מנגנון מאזן של האינטרסים הנשקלים בנסיבות כאלה: גילוי האמת, זכות הצד לא להיות מופתע (התנהלות הוגנת וראויה) ויעילות הדיון למול חשיפת האמת.
5. בקצירת האומר, התשובה לשאלות לעיל, עקרונית, היא: לא, אין לאפשר חריגה ממתווה הלכת סוויסה; וזאת, הן משום שהדבר מנוגד להחלטות מפורשות שניתנו בענייננו בענין אופן הגשת ראיות בתיק זה, והן משום שהיעתרות לבקשה בנסיבות כפי מאפיינות את ענייננו פוגעת בעקרון ההגינות והשוויון שבבסיס ניהול ההליכים בבית המשפט, ויוצרת מצב בו התובעת נדחקת לעמדה נחותה; וזאת - בגין התנהלות הנתבעים.
6. עם זאת, בשל החשיבות של האינטרס בחשיפת האמת - כמוביל בעת שמיעת העדויות, אני מוצא כי ניתן ליתן בענייננו הוראות, שיקנו לתובעת כלים לתיקון חלקי של פגיעה זו, ולהורות על הטלת הוצאות לטובת התובעת; הוצאות כאלה שיבהירו, שאין לאפשר לצדדים בתיק אזרחי לפגוע במרקם העדין של ניהול הליכים שוויוניים והגונים, במטרה מאוחדת לחשיפת האמת; הכל - כפי שעולה מהמפורט להלן.

השתלשלות הדברים וטענות הצדדים

1. התובעת ילידת 3.11.1931 (קרוב לגיל 87 כיום), נפלה ב-17.3.15 בסופר שמנוהל על ידי הנתבעת 1 (להלן: "התאונה"). בינואר 2017 הוגשה מטעמה של התובעת תביעה לפיצויים בגין נזק גוף, שלטענתה נגרם לה בתאונה באשמה של הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה.
2. בהחלטה מיום 28.5.17 הודעתי לצדדים: "בשל גילה של התובעת אפעל לשמוע תיק זה בהליך מואץ.". ואכן כבר ביום 8.6.17 הוריתי על הגשת ראיות בנוסח שמקובל בניהול תיקים נזיקיים; בו הוריתי, בין היתר, בהתאם למתווה סוויסה (בסעיף 3 להחלטה):

"צד המעוניין להגיש ראיה אשר אינה נמצאת בידיו, במועד זה, או מבקש לעכב הגשתה של ראיה (כגון עדות חוקר או מסמך שמבקשים לעכב את חשיבפתו עד לחקירה הנגדית), יציין זאת במפורש בעת הגשת ראיותיו, יגיש באותו מעמד בקשה ספציפית הנחוצה לעניין, ויציג לעיון בית המשפט, בישיבת קדם המשפט הקרובה, את המסמכים הנחוצים להכרעה בבקשה." (ההדגשה הוספה)

1. עוד הוריתי (בסעיף 2 להחלטה):

"הראיות יכללו: תצהירים, חוות דעת מומחים, תעודות עובד ציבור, וכן - תיק מוצגים מסומן, ממוספר, באופן המאפשר זיהוי אינדיבידואלי של כל מסמך ומסמך. תיק המוצגים יכלול כל מסמך שיש כוונה להגיש לרבות מסמכים שמבקשים להגיש בעת חקירה נגדית. ראיה שלא תוגש בדרך זו, לא תוגש בכלל.". (ההדגשה הוספה)

1. ראיות התובעת בנדון הוגשו ביום 4.7.17, וראיות הנתבעות – ביום 30.10.17. אף שתצהיר החוקרת שצורף לתשובת התובעות לתגובת התובעת לבקשה, מעלה כי התאריך המקורי שמודפס על תצהיר החוקרת הוא "25.9.17", לא מצאו התובעות לבקש להגישו (על נספחיו) כראיה חסויה במסגרת הראיות מטעמן (במתווה שהתוויתי בהחלטה על הגשת הראיות, כאמור). יתר על כן. הנתבעות נחזו כמי שבחרו להגיש תצהירים מטעמן, שאין בהם גרסה לגבי התאונה; זאת - אף שבנספח ח' לתצהיר התובעת הוצגה "הודעה על תאונה (ללקוח או לרכוש)" (הודעה שנחזית להיות הודעת מבוטח למבטחת, "בטח בע"מ", מטעם סניף הנתבעת 1), שבה מצוינת גרסת עדה לאירוע (לרבות –שמה); עדה - שהנתבעות בחרו שלא לזמן. אעיר כי הטענה ש"נסיונותיהם הרבים של הנתבעות לאתר את הקופאית אשר הייתה עדה לאירוע נשוא התביעה לא צלחו", לא עלתה בראיות הנתבעות או בקדמי המשפט, ועלתה לראשונה רק בבקשה הנדונה.
2. אם כן, למרות קיומם של ההקלטה (כבר מאוגוסט 2016), וככל הנראה - קיומה של טיוטה של תצהיר החוקרת (בספטמבר 2017), כאמור, ולאחר שהגישו ראיות מטעמן ביום 30.10.17, ולמרות קיומה של החלטה מפורשת בענין בחרו הנתבעות, במהלך קדם המשפט שהתקיים בנדון ביום 27.12.17 (קדם משפט לקראת הוכחות), שלא להעלות כל בקשה להגיש את ההקלטה באמצעות תצהיר חוקר - כראיה חסויה, ולהציג בעת קדם המשפט לבית המשפט את ההקלטה בלוויית תמליל של ההקלטה, על מנת שיעיין בהם וישקול לאשר הגשתן כך שהעיון בהן ידחה - במתווה סוויסה. זאת, אף שבית המשפט ביקש בעת קדם המשפט לברר עם הנתבעות מה גרסתן לתאונה [ראה תשובות לשאלותי לבא-כוח הנתבעות ב-ש' 8-13 בעמ' 2 לפרו'].
3. עיון בפרוטוקול חקירתה הנגדית של התובעת בדיון שהתקיים לפניי בנדון ביום 7.1.18 מעלה את הדברים באים [ש' 6-16 בעמ' 6 לפרו']:

"ש. האם זה נכון שאת זכית לביקור של חוקרים מטעם חב' הבטוח של השופרסל, של כלל?

ת. אני חושבת שהיו 2 ילדות, ממש ילדות, אני חושבת שחוקרת וחברה שלה שהיא לא חוקרת והן כמובן לא הודיעו שום דבר, באו וישבו ושאלו אותי, כשאחת מהן מקליטה בטל'. היו אצלנו באותו יום משפחה.

ש. והמשפחה עזבה את הבית והחוקרות נשארו, נכון?

ת. כן.

ש. ואת היית מאוד נחמדה, ואת אפילו אמרת להן מה שתרצו לדעת ואם תרצו לדעת עוד אני כאן ואעשה על כל השאלות שלכן?

ת. נכון, ועניתי אכן, כן.

ש. מתוך הזכרון שלך של מה שהיה, בעלך גם ישב שם, נכון?

ת. בוודאי, לא יודעת אם הוא סיפר, אני חושבת שהוא נשאר לשבת עם המשפחה. ". (ההדגשה הוספה)

1. הנתבעות מפנות בבקשתן לכך, שבמהלך חקירתה הנגדית של התובעת השיבה "זה מאוד ייתכן" לשאלה: האם ראתה שיש ארגזים בולטים תחת לקופה. לצורך הדיון בהמשך, ראוי להביא את הטקסט המלא של חקירת התובעת בהקשר זה, לרבות - הדגשות שיהיו רלוונטיות, כדלקמן [ש' 24-33 בעמ' 6 ו-ש' 1-2 בעמ' 7 לפרו']:

"ש. ובמקרה הזה לא ראית שישנם ארגזים בולטים, נכון?

ת. אני לא הסתכלתי בכלל.

ש. מרענן את זכרונך, אני אומר לך שאני שמעתי באוזניים שלי שאת אמרת לחוקרת את הדבר המאוד מאוד ברור ומפורש, את אמרת אנחנו בעלי ואני הסבנו את תשומת הלב שעמדנו בקופה, של הקופאית, לכך שיש ארגז בולט, ושאתם חושבים שזה מסוכן ואת טוענת שהקופאית ביטלה אותך בתנועת יד ולא התייחסה לדברים שלם, נכון או לא נכון?

ת. לא זוכרת את זה. זה מאוד יתכן. אני לא אמרתי בוודאי, כי אני בד"כ כמו שאמרת, אני לא מעירה הערות, אולי בעלי אמר את זה, אבל אני לא בדיוק זוכרת.

ש. אני אומר לך שפה בביהמ"ש אנו נשמיע קלטת שלך, בה את אומרת במילים ברורות שראית את הארגז והוא בלט והסבת את תשומת הלב. נכון או לא נכון?

ת. לא יכולה לענות לך, לא זוכרת. אם מישהו אמר את זה – זה בעלי ומאוד יתכן שהסכמתי איתו. אבל אני לא זוכרת שאני אמרתי משהו לקופאית. ". (ההדגשה הוספה).

1. הנתבעות מפנות עוד לכך, שבמהלך חקירתו הנגדית של בעלה של התובעת (בן 92) באותו דיון, הודיע כי איננו זוכר מה אמר בחקירתו לגבי הפעם הראשונה שראה ארגז בולט. לצורך הדיון, ראוי להביא את הטקסט המלא, לרבות - הדגשות שיהיו רלוונטיות לדיון, כדלקמן [ש' 9-34 בעמ' 13 ו-ש' 1-4 בעמ' 14 לפרו']:

"ש. אני שמעתי קלטת, יום חמישי בערב, ישבתי במשרד ושמעתי קלטת, בה אתה שוחחת עם 2 נשים צעירות שבאו לבקר אתכם מטעם חב' הבטוח, אתה זוכר?

ת. באו.

ש. והיתה שם המשפחה שלכם?

ת. לא זוכר מי היה.

ש. והלכו?

ת. לא, אני ואשתי היינו, לא זוכר.

ש. אתה מתקשה מה שקרה לפני שנה?

ת. זה לא מקרה מי יודע מה שאני צריך לזכור, אני זוכר שבאו אנשים. לא זוכר כמה באו.

ש. האם אתה זוכר?

ת. אני יודע שבאו.

ש. אתה מספר לנו משהו שקרה זמן רב לפני מועד הביקור הזה, לא כל יום מבקרות אותך 2 נשים צעירות, שאולי כן, אני לא יודע, אבל שמציגות את עצמן כחוקרות של חב' הבטוח, אבל זה משהו שאדם זוכר?

ת. כן, אבל זה לא ... היו, אני יודע שהן היו.

ש. היית מאוד נחמד אליהן?

ת. אני תמיד נחמד.

ש. אמרת להן שכל מידע שידרש להן, אתם תשמחו לתת?

ת. לא זוכר. יכול להיות.

ש. אני אומר לך שאתה אמרת ואשתך חזקת את דבריך בתוך אותה קלטת, שלא זו בלבד שראית את הארגז בולט במקום שעבד, התרעמת בפני הקופאית שזה מסוכן ומישהו יפול פה והקופאית בטלה את דבריך בהינף יד?

ת. לא זוכר את זה.

ש. אתה אמרת את זה?

ת. לא זוכר את השיחה הזו ממש. ממש לא. כי זה לא, בקושי זוכר שהם היו שם. אתה שיחות אני לא זוכר פילו שאני דיברתי, או אשתי דיברה.

ש. בשיחה עם 2 החוקרות נכחת בסלון?

ת. אכן.

ש. נכחת שם?

ת. בוודאי.". (ההדגשות הוספו).

1. בתום חקירת עדי התובעת הודיע ב"כ התובעת "בכפוף לכך שלא יהיה צורך בחקירות מומחה – אלו עדי.". או אז, ביקש ב"כ הנתבעות [ש' 26-29 בעמ' 19 לפרו'}:

"מבקשים כעת להגיש דוח' של חוקר עם תצהיר של חוקר, כאשר ברור לגמרי שלא היה מקום לחשוף אותו לפני החקירה, אנו בתום החקירה וכך מקובל עם דוחות חוקרים, מבקשים להגיש את הדוח', במידת הצורך נגיש בקשה מסודרת, נגיש את זה תחילה במעטפה סגורה לביהמ"ש.".

1. ב"כ התובעת הגיב [ש' 31-34 לפרו']:

"אם היה צריך להגיש דוח' של חקור, זה היה צריך להיות מוגש לפניה עדויות

שנשמעות, ביהמ"ש היה קורא אותם ומה שניתן להעביר לצד שכנגד היה מורה להעביר לו ומה שלא ניתן אז לא ניתן, אבל כעת אחריש נשמעו כל הראי7ות לא ניתן היום להגיש דוח' של חוקר, אפילו צריך היה להצהיר שקיים דוח' של חוקר.".

1. וב"כ הנתבעות השיב [ש' 1-5 בעמ' 20 לפרו']:

את הבקשה היה צריך להגיש לפני אבל לא את הדוח'. זה דינם של תצהירי

חוקרים. המידע שיש שמה, מהותי מאוד, ושופך אור על נסיבות התרחשות התאונה.

כשביהמ"ש שואל אותי אם כך מדוע לא הוגשה בקשה על פי סויסה, אני משיב – בשל טעות זה לא הוגש במועדו. אני חושב שלא יגרם נזק בשל האיחור בהגשה." (ההדגשה הוספה).

1. וב"כ התובעת השלים והגיב [ש' 7-11 בעמ' 20 לפרו']:

"אני כעת שמעתי מפי חברי שהכוונה של החוקר היא להביא ראיות או דעות או משהו אחר, שקשור לעצם האירוע. שזה בוודאי לא דבר שהוא חסוי.

מפנה לנספח ח' בתצהיר שלנו, מה שהסופר בעצמו הודיעו לחב' הבטוח על נסיבות התאונה. בתוך נספח ח' יש ראיה לכך שהקופאית היתה עדה והקופאית הזו לא נתנה תצהיר בין התצהירים של הנתבעים. והאי נזכרה בתור עדת ראיה. ויש את שמה גם.".

1. לנוכח האמור, הוריתי על הגשת בקשה בכתב בענין זה בתוך 21 יום, וזו הוגשה מטעם הנתבעות רק ביום 21.2.18, התשובה מטעם התובעת לבקשה הוגשה ביום 7.3.18; לאחר מכן, בחלקו - בשל קבלת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ופניה לתחשיבי נזק בתיק ולבחינת אפשרות מו"מ שלא הניבה פשרה, ובחלקו - בשל התעכבות הנתבעות, הוגשה תשובת המבקשות, הנתבעות, רק ביום 4.9.18 (כשהדיון קבוע ליום 14.10.18).
2. אם כן, הראיה שמבקשים להגיש באיחור בענייננו, היא תצהיר חוקרת, שתומך בהקלטה ובתמלול שנספחים לו (טרם הוצגו לבית המשפט). לפי הכתוב ב-ס' 7 לתצהיר כוללת ההקלטה אמרות מפי התובעת (שנאמרו בנוכחות בעלה), מהן עולה כי: "לאחר שסיימה את הקניות והגיעה לקופה היא ראתה את אחד העובדים מניח ארגז משלוחים מתחת לקופה כאשר הוא בולט החוצה, וכי בעלה פנה לעובד וגם לקופאית ושאל למה הם מניחים כך את המשלוחים כי אנשים עלולים ליפול, אך לא התייחסו לדבריו."; ועוד, כי לטענת התובעת: "מיד כשסיים בעלה להעיר לקופאית היא נתקלה בארגז ומעדה.".
3. דומה כי אין מחלוקת כי מדובר בענייננו בראיה שהוכנה לצרכי משפט, שהיא חסויה מעצם טיבה. אין גם מחלוקת שטיבה של הראיה היא הודעה של התובעת שנגבתה בע"פ (התובעת אישרה בעדותה שידעה כי השיחה עימה מוקלטת). המחלוקת המרכזית היא לענין האופן והעיתוי שבו מבוקשת הבקשה, לראשונה - לאחר פרשת התביעה.
4. הנתבעות טוענות בבקשה, כי הואיל ו"דו"ח החקירה מציג תמונה שונה לחלוטין מזו שעלתה מתצהירי עדותם הראשית של התובעת ובעלה באשר לנסיבות התרחשות האירוע", ו"משנסיונותיהן הרבים של הנתבעות לאתר את הקופאית אשר היתה עדה לאירוע נשוא התביעה לא צלחו, הדרך אשר עמדה בפני הנתבעות להוכיח את אופן התרחשותו האמיתית של האירוע ולערער את מהימנות התובעת ובעלה היתה באמצעות חשיפת דו"ח החקירה לאחר פרשת התביעה." (ההדגשה במקור). הנתבעות מפנות להלכת סוויסה, בה לא נכח באירוע הנדון שם אדם שהיה יכול להיות עד אפשרי מטעם הנתבעות, מה שהצדיק שם "הותרת הראיות הסותרות באפלה לזמן מה", כלשון כב' השופטת גרסטל, המצוטטת בפסק הדין של העליון.
5. עוד טוענות הנתבעות, כי אין בעיתוי בו הוגשה הבקשה כדי לפגוע בתובעת; שהרי ממילא, לו היתה הבקשה מוגשת כפי שהוריתי בתיק זה, בד בבד עם ראיות הנתבעות, ובית המשפט היה נעתר לבקשה לפעול במתווה סוויסה כבר בקדם המשפט, הרי שממילא המועד להצגת הראיה לעיון התובעת היה מגיע רק עתה, וכך לא נגרם עיכוב או פגיעה מהותית בתובעת. הנתבעות תומכות את הבקשה באסמכתאות, שעוד אדרש אליהן בפרק הדיון.
6. עוד מפנות הנתבעות לכך שהגשת ראיה באיחור, אפשרית על פי התקנות, בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט, אף בשלב הערעור.
7. התובעת מגיבה לבקשה - בהתנגדות, ומפנה לעיתוי בו מוגשת הבקשה; היינו – רק לאחר שהודע מטעמה "אלו עדי". התובעת מייחסת גם את איחורי המבקשות, הנתבעות בבקשה ובתשובה – לסחבת שמאפיינת את התנהלותם בתיק זה על אף גילה של התובעת.
8. התובעת מפנה ב-ס' 5 לתגובתה לכך, שהיתה חובה על הנתבעות למנות את הראיה החסויה במסגרת הראיות שבקשו להגיש בנדון מטעמן, ומפנה לכך שלפי הלכת סוויסה, לשיטתה, בעצם היתה זכות לתובעת לעיין באותו ראיה חסויה שמצוינת בראיות הנתבעות מיד לאחר הגשת תצהירי עדות רשאית מטעם התובעת ושמיעת עדויותיה; וכן מפנה לכך, שהחיסיון הוא, בכל מקרה, מפני עיון בתוכנו, ולא – לעצם קיומו.
9. התובעת מפנה בתגובתה לכך, שלא זו בלבד שהנתבעות לא ציינו בראיות שהוגשו מטעמן קיומה של ראיה חסויה שבכוונתם לעשות בה שימוש, אלא שבמסגרת הראיות שהגישו – לא נמסרה כל גרסה לאירוע. ובעת הדיון בבית המשפט, אף הפנה ב"כ התובעת למסמך הנתבעות שצורף כנספח ח' לתצהיר התובעת, לפיו הייתה עדה לעצם האירוע, שהיתה עובדת של הנתבעת 1; עובדה שקיבלה בפועל אישוש בבקשה מטעם התובעת.
10. התובעת טוענת בתגובה, שהרציו שבבסיס טיעוני התובעת, איננו עומד במבחן "ההיגיון וההגינות". התובעת טוענת כי היה על הנתבעות לעמת אותה מול הראיה, במלואה, בעת חקירתה הנגדית. ובסעיף 10 לתגובה, טוענת התובעת כך: "הניסיון להביא בפני ביהמ"ש – עתה – לאחר שהתובעת ועדיה השלימו את עדותם – מעין עובדות נטענות, מבלי שהתובעת התבקשה להתייחס אליהן בחקירתה הנגדית – מהווה – עם כל הכבוד – ניסיון להערים, הן על התובעת והן על כב' ביהמ"ש, ולהכניס "בדלת האחורית" ראיה, שאילו אמיתית הייתה – מקומה היה "בדרך המלך" – קרי, העמדתה בפני התובעת במהלך חקירתה הנגדית, באופן המאפשר לה – לתובעת – להסביר ולהראות את אפסותה של אותה ראיה נטענת.".
11. התובעת מפנה לציטוט של הנתבעות מענין בש"א 4442/03 ב-ת.א. 2212/02 אופיס דיפו (ישראל) בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 25.11.03) (להלן: "ענין אופיס דיפו"), "בדרך זו תוכל חברת הביטוח לנהל חקירה נגדית יעילה, לחשוף בעיות של מהימנות ואף להפריך את גרסת התובע, על כן, כאשר מדובר בגילוי מאוחר, עשויה דחיית הגילוי לשרת את המטרה של גילוי האמת.". התובעת טוענת כי הנתבעות בחרו להסתיר את קיומה של הראיה – ההקלטה - עד לאחר החקירה הנגדית, שבה בחרו שלא להציגה לתובעת, ואין להן להלין אלא על עצמן. התובעת טוענת עוד, כי ממילא – באי-הצגת הקלטת ותמלילה בפני התובעת ובעלה בחקירה הנגדית מנעה מהתובעת ובעלה - מתן "הסבר נאות" למה שנאמר בה.
12. בתשובתן לתגובת התובעת, מיהרו הנתבעות להציג תצהיר שנחזה להיות של החוקרת, שעליו מועד מודפס "25/09/2017", מחוק בקו, בעט, שבה נכתב מעליו בכתב יד "3.9.18"; והסבירו, שהתצהיר לא צורף מלכתחילה לבקשה, על מנת שלא להיתפס כמי שמגניב ראיות לתיק בית המשפט. הנתבעות הוסיפו עוד, שבעת הגשת הראיות מטעם הנתבעות "לא היה ברשותן תצהירה של גב' רוט, ומשכך לא הצהירו על קיומו.".
13. בתשובה לתגובה טוענות הנתבעות עוד, כי מפרוטוקול הדיון עולה כי התובעת ובעלה עומתו מול הדו"ח וניתנה להם הזדמנות למסור התייחסותם. הנתבעות מפנות את בית המשפט לסמכותו לאפשר להן יומן בבית המשפט על פי הוראות תקנות: 168 (ב), 524, ו-528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

דיון והכרעה

1. עיינתי בחקירות שנחקרו התובעת ובעלה מטעם הנתבעות בדיון שנערך בנדון לשמיעת עדי התובעת, ולא מצאתי כי ניתן להם יומם בהתייחסות להודעות (ולטענת הנתבעות – להודאות), שלפי הנטען נגבו מהם על ידי שתי חוקרות צעירות בהקלטה של השיחה עימם. לפי עדויותיהם בחקירתם, כפי שצוטטו לעיל מפרוטוקול הדיון והודגשו, שני העדים, התובעת ובעלה, בעצם – לא זכרו בעת הדיון מה אמרו בזמנו לחוקרות בפגישה עימן, כשנה וארבעה חודשים קודם למועד הדיון.
2. חקירה נגדית איננה תרגיל בזיכרון, אלא מסע לבחינת גרסת הנחקר, ובאם אפשרי – ערעור אמינותה. יש להניח, שלחקירת החוקרות בסלון ביתם של התובעת ובעלה, שלפי האמור בתצהיר - הוקלטה, יש דינמיקה משלה; ועל כן, התובעת ובעלה זכאים היו להיות מעומתים מול ציטוט מדויק של אמירותיהם המדויקות שנטען כי קיימות בהקלטה (לרבות – למה השיבו אותן אמירות, ובאיזה הקשר נאמרו), תוך שהן מוצגות להם ומושמעות להם, ולא – מול אמירה מכלי שני של ב"כ הנתבעות בחקירה הנגדית, שבעצם מציג לעדי התובעת גרסה סיכומית של הבנתו לכאורה את העולה מההקלטה או התמליל, ולא ציטוט; זאת - תוך "איום" שהדבר יושמע לבית המשפט.
3. אני מקבל את העולה מטענת התובעת, שבנסיבות ענייננו, לא ניתן "להכשיר" את הראיה שמבקשות הנתבעות להגיש עתה בענייננו, על בסיס הטענה שנראה כי עולה מטיעון הנתבעות, שממילא היה לתובעת ובעלה יומם להתייחס לראיה זו בחקירה הנגדית. הנתבעות "קלקלו" באופן בו התנהלו; במקום להגיש את הראיה כראיה חסויה במתווה עליו הוריתי בהחלטתי על הגשת הראיות (מתווה סוויסה), ואז – לו אושרה, להציגה בחקירה הנגדית לעדים, ולעמת אותה כדבעי מול התובעת ובעלה, וכאן – לאפשר לתובעת ולבעלה לשמוע ו/או לראות מה בדיוק אמרו ו"להסביר ולהראות את אפסותה של הראיה" (כהתנסחות התובעת), ולאפשר לב"כ התובעת להתנגד היכן שהשאלות מטעות לשיטתו, ואולי אף לברר דברים עם מרשתו - בחקירה חוזרת, בחרו הנתבעות להפתיע את התובעת בעת חקירתה בהודעה שיש בידן הקלטה של הפגישה עם החוקרות, מבלי להציג ולהשמיע לתובעת ולבעלה בעת החקירה, כאמור, את הפרטים ואת האמירות שסותרות לטעמן של הנתבעות את הגרסה שמסרו בעדות הראשית, וכתחליף - לסכם בשורה תחתונה מה שמעה לכאורה באת-כוחן לטענתה בקלטת, ואז - להסתפק בתשובת התובעת ובעלה שאינם זוכרים מה אמרו לחוקרות; ורק לאחר שהתובעת הודיעה "אלו עדי", לבקש להגיש את ההקלטה והתמליל במצורף לתצהיר (כשהתצהיר בעצם הוא רק צינור לאימותם, באשר לא משנה מה כתוב בתצהיר, משנה מה נאמר בהקלטה).
4. יתר על כן. אינני מוצא כי הנתבעות הוכיחו - לצרכי בקשה זו - שעניינן דומה לנסיבות הלכת סוויסה, מבחינת מצב בו לתאונה בעצם לא היו עדים, למעט - מטעם התובע. נהפוך הוא. התאונה בענייננו היתה באזור הקופות של סופר מלא אנשים, שבמקרים רבים מצולם (ובענין זה שאלתי את ב"כ הנתבעות בקדם המשפט, ואף שהובטח לי לברר שוב, לא נעניתי); הנתבעות לא מכחישות כי התובעת נפגעה בנפילה בסופר, ומאשרות שקיימת עדה לאירוע שהיתה עובדת של הנתבעת 1, אך, כאמור, טוענות שלא אותרה למרות "ניסיונותיהן הרבים". כאן נשאלת השאלה, מדוע ענין זה, של קושי נטען זה באיתור העדה, לא מצא ביטוי בראיות שהוגשו מטעם הנתבעות, ונטען רק עתה בהקשרה של בקשה זו, וללא גיבוי בתצהיר?!
5. אזכיר, כי שלב ניהול ההוכחות הוא שלב קריטי שבו אמירת צד "אלו עדי" יש לה משמעות. יש לייחס משמעות לבחירת הנתבעות שלא לבקש את בקשתן טרם חקירת עדי התובעת או לכל המאוחר - במהלכה, כך שלו היתה מתקבלת, ניתן היה על אתר (או בדחייה קצרה של הדיון שנערך) - להציג לעדי התובעת את הראיה ולאפשר להם יומם בעימות מול הודעות שניגבו מהם על ידי חוקרות מטעם הנתבעות בחקירה "פרטית" בסלון ביתם.
6. מדובר בעקרון סופיות הדיון בפן הצר שלו. עקרונית, במבנה שמיעת הראיות הקיים, התובע בעמדת חולשה מובנית בעצם החיוב להציג ראיות מטעמו ולהיחקר עליהן ראשון; ועל כן, יש לפרש את אמירתו "אלו עדי", ככזאת שמאפשרת לו לעבור ולחקור את עדי הנתבעת לגבי גרסתם, וחוסמת את הצדדים מלשוב ולחקור את התובע, שלא זומן כעד מטעמן.
7. ודוק, אין מדובר בענייננו בעדות הזמה שמבקשות הנתבעות להגיש לאור מה ששמענו בעדות התובעת או בעלה ומפתיע אותן. גרסת התובעת היתה ידועה לנתבעות מהעדות הראשית שהוגשה מטעמה; גם הקלטת – ובה, לכאורה, גרסה סותרת בחלקה - היתה בידי הנתבעות. העדים ישבו מול הנתבעות, כשבידיהן של הנתבעות הראיה שבה אותם עדים מדברים, ולפי הנטען התובעת מאשרת עובדות מסוימות; מה עוד נדרש כדי שהנתבעות יפעלו ב"דרך המלך"?! מדובר, בכל מקרה, בעדות שמאופיה - באורח קלסי - היתה חובה לנתבעות לעמת אותה בחקירה הנגדית מול התובעת ובעלה. בענין זה אפנה להוראת ס' א10 לפקודת הראיות, שדורש (אמנם בענין הליך פלילי), על מנת להכשיר כראיה קבילה אמרה בכתב (הפסיקה הרחיבה זאת להקלטות העומדות בתנאים), שתינתן לצדדים הזדמנות לצדדים לחקרו; להבנתי – לכל הצדדים.
8. עתה, אנו מצויים במצב בו לכאורה קיימת עדות מוקלטת של הודעת תובעת, שלא היתה לתובעת שהודיעה שאיננה זוכרת מה אמרה בה (כך – בעלה) - הזדמנות להתייחס אליה. על כן, מתן אפשרות להגישה (ההגשה היא מטעם הנתבעות), תדרוש, בנסיבות, מתן אפשרות להגשת ראיות או ניהול חקירות שתמצא התובעת שתרצה לתת במסגרת התייחסותה לראיה בה מוקלטים עדיה (הזדמנות, שכאמור, לא מצאתי שניתנה לה). התובעת נמצאת עתה במצב של נחיתות, כשהיא נדרשת לשכנע מחדש בנקודות מסוימות, ובנפרד משטף פרשת עדותה, לאחר שלכאורה מסרה גרסה מליאה מטעמה, שאין לפקפק בגרסתה, כאמור.
9. בנסיבות ענייננו הכשרת הגשת הראיה בנסיבות שתוארו, פוגעת בעקרון השוויון וההגינות שבבסיס היישום של דיני הראיות, ועושה פלסתר את עקרון סופיות הדיון.
10. כאמור, השאלה המשפטית הנשאלת בבסיס בקשה זו היא: האם ניתן להרחיב את הדין שנגזר מהלכת רע"א 4249/98 סוויסה נ. הכשרת הישוב, פ"ד נה (1) 515 (להלן: "הלכת סוויסה") - כך, שנתבע יהיה זכאי (באמצעות בקשה מתאימה) להגיש ראיה חסויה מטעמו – לא רק עד ובעת הגשת ראיות הנתבע (הגשה לא גלויה, שמובאת לעיון בית המשפט בלבד – לצורך התרת דחיית עיון התובע בה או בחלקה, כהלכת סוויסה), ואף לא רק עד - תום חקירת התובע, אלא – גם לאחר שהתובע הודיע "אלו עדי"? או, לשון אחר: האם נתבע זכאי לבחור האם להגיש מטעמו ראיה חסויה מטעמו, בהתאם לגרסה שישמע מאת התובע בחקירה הנגדית, וזאת - לאחר שהתובע "הניח את נשקו" (הודיע "אלו עדי"), ולמעשה - מבלי ליטול סיכון כלשהו בבחירה זו?
11. התשובה לשאלות לעיל, בנסיבות ענייננו, היא עקרונית לא; וזאת, לא רק משום שהדבר מנוגד להחלטות מפורשות שניתנו על ידי בענין אופן הגשת ראיות בתיק זה (שמאפשרות, עקרונית, הפעלת מתווה סוויסה), אלא, משום שאני מוצא כי מתן שיקול דעת לנתבע לבחור האם ומתי לבקש להגיש ראיה חסויה – גם אם הוא מסתמך לשיטתו על העולה מהלכת סוויסה, פוגעת בעקרון ההגינות והשוויון שבסיס ניהול ההליכים בבית המשפט, בהעניקה בפועל לנתבע את האופציה לבחור, בסופו של יום, שלא לאפשר לתובע עיון במסמך החסוי שהוא שימש כחרב מוצפנת בתך בגדו.
12. אני מוצא שיישום נכון של הלכת סוויסה, משמעו איננו להותיר את כל הקלפים בידי הנתבע, אלא, לצורך השוויון וההגינות, לאכוף על הנתבע להעביר את החרב שהוא שוקל לשלוף נגד התובע בתום הצגת ראיות התובע – ממחבואה אל נדנה; נדן שגלוי לעין התובע; היינו – יישום נכון של הדין במקרים מסוג זה, משמעו נטילת סיכון על ידי הנתבע מראש, שבכל מקרה – הראיה החסויה (לאחר שבית המשפט התיר שתוצג לתובע באיחור, לאחר שמיעת עדויותיו בבית המשפט - במתווה סוויסה), תוצג לעיון התובע בתום הבאת פרשת התביעה (אך - בטרם התובע מודיע "אלו עדי"); ואז, לשיקולו של התובע (שמעיין בכל מקרה בראיה) - היה והנתבעת בוחרת שלא להגיש את הראיה מטעמה לבית המשפט, רשאי התובע להגישה מטעמו. לצורך הבהירות, אזכיר, כי לא כל החקירות שמבקשים נתבעים להגיש במתווה סוויסה מושלמות, ולא תמיד לאחר חקירה נגדית מוצלחת של התובע בבית המשפט, שבה כלל לא היה צורך לעמתו מול הראיה החסויה, אין לנתבע כל אינטרס להציגה לתובע, כי, בנסיבות - היא "מקלקלת"; אבל הוא חייב, כי אלו כללי ההגינות במשחק.
13. אזכיר שלפי ההלכה, ככלל מסמך שמסווג תחת "חסוי" בתצהיר גילוי המסמכים, כמו למשל מסמך חקירה שהוכן לצרכי המשפט, כבענייננו, לא יוכל לשמש במסת הראיות שמוצגות לבית המשפט מטעם אותו צד [רע"א 5982/16 ק.ב. גורמה ויזמות בע"מ נ. הראל חברה לביטוח בע"מ (15.9.16); רע"א 5422/12 אולגה פינקלשטיין נ. הפול (12.8.12)]. כשבענין פינקלשטיין, נקבע בסופו של יום שלא לאפשר עיון המבוטח במסמכים בקביעה: "ככל שנראה כי שאלות המהימנות הן עמוקות וההכרעה בהן יסייע בחשיפת האמת בכל הנוגע למגבלות הגופניות של התובע, למשל, כאשר יוצג לפניו דו"ח חקירה במהלך חקירתו הנגדית." (ההדגשה הוספה).
14. מודע אני לדברי כב' הש' קלינג לענין הצדקת החיסיון של דוחות חקירה כדי שיוכלו לשמש בחקירה הנגדית [ת.א. (המחוזי בת"א)1056/91 נתיב נ. כלל (פמ' תשנ"ג (ד) 419], אך דווקא מדבריו עולה כי ההצדקה לכל המהלך של השעיית העיון, היא השימוש שנעשה בראיה בחקירה הנגדית, לערעור מהימנות העד; מה שהנתבעות בחרו שלא לעשות בפועל בעניינו, כאמור.
15. עיינתי בפסקי הדין אליהם מפנות הנתבעות בבקשתן. לא ראיתי בפסקי דין אלו אישור לכך שניתן לבקש להגיש ראיה חסויה באיחור, לאחר שהתובעת הודיעה "אלו עדי". בכל פסקי הדין מדובר בעצם בהתרת החיסיון על מסמכים מסוימים טרם שהוגשו ראיות מטעם הצדדים, במתווה שבסופו של יום מכונה מתווה סוויסה. כך בענין בר"ע (חיפה) 1450/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. עבליני רוני, תק – מח 97 (3), 1462 (פורסם; 20.10.97) (להלן: "עניין עבליני"), מדובר במחלוקת על התרת עיון במסמכים בהליכים מקדמיים; כך גם בענין נתיב; כך בענין אופיס דיפו.
16. ככלל, עצם האפשרות של הגשה כראיה מסמך שצד בחר לחסות מהצד השני עד לאחר שהלה ייתן עדותו - הוא חריג, באשר הכלל הוא ניהול המשפט ב"קלפים גלויים". שינוי העיתוי בענייננו משמעו עקיפת הנחית הלכת סוויסה, שגם כאשר היא מתחשבת באינטרס של חשיפת האמת, בשל אינטרסים נוספים שמשחקים תפקיד משמעותי ב"משחק הראיות" [כמו, גילוי האמת, זכות הצד לא להיות מופתע (התנהלות הוגנת וראויה) ויעילות הדיון], ובמקרים בהם מדובר במסמכים שיש בהם הודעות של התובע או מטעמו, היא מציבה גבולות באשר לאופן של מתן האפשרות לאחר במועד מתן עיון בראיה מסוימת. הנתבעות מבקשות לפרוץ גבולות אלה, אך בשל טענה שהגרסה בהקלטה שונה בשתי נקודות מהגרסה שמסרו עדי התובעת בבית המשפט, כאמור; וללא הנמקה ממשית מדוע האיחור, ומדוע מדובר בנסיבות חריגות.
17. בכל הקשור להוראת תקנה 457 לתקנות, אליה מפנות הנתבעות בטיעוניהן, אעיר כי ככלל התקנה אומרת שאין לקבל ראיות בערכאת הערעור אלא בחריגים, שהם לשיקולה של ערכאת הערעור: "...אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד".
18. עיון בענין רע"א 4710/00 גרשון נ. סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה (2) 426 (פורסם; 15.1.2001), אליו מפנות הנתבעות, מעלה כי באותו ענין נדחתה הבקשה להגיש ראיות נוספות, "ולו מן הטעם כי מדובר בראיות להוכחת עובדות שאירעו לפני מתן פסק-הדין, ואין ביסוס לכך שהמבקש לא ידע עליהן ולא היה יכול לגלותן בשקידה ראויה קודם לכן (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [16], בעמ' 848; ע"א 538/82 נצראל נ' רג'ואן [1], בעמ' 730; ע"א 801/89 כהן נ' שבאם [2], בעמ' 141).".
19. ועיון בפסק הדין בענין ע"א 1912/93 שחם נ. מנס, פ"ד נב (1) 119 (פורסם; 28.1.198), אליו מפנות הנתבעות, מעלה כי בית משפט העליון מורה על זהירות במתן אפשרות להבאת ראיות נוספות בערעור, זהירות ששמנה ניתן ללמוד לענייננו, כדלקמן:

"עיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין שתי הראיות הראשונות הנזכרות בבקשה – הודעת המשיב במשטרה והדוח על סיכום החקירה – ולא מצאתי שדחה את הבקשה להגישן "שלא כדין". כפי שקבע, היה סיפק בידי המערערת להביא את הראיות במועדן והמערערת גם לא הסבירה כראוי את מחדלה. יודגש, לעניין ראיות נוספות שהובאו באיחור, כי "אין ליתן היתר זה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט ולא ייעשה צדק" (זוסמן בספרו הנ"ל [16], בעמ' 510 והאסמכתאות שם).".

1. מאידך, תפיסת הפסיקה היא שדיני הראיות הם כלי עזר אשר נועד לסייע בהגשמת התכלית - חשיפת האמת. ובענין זה נאמרו דברים כדורבנות בענין עבליני [ב-ס' 9]:

"אכן, יש להבחין בין אמצעי לתכלית. התכלית, במסגרת ששופט מצוי בה, הנה "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק" [א] (וראה גם סעיף 6 לחוק-יסוד: השפיטה). האמת קודמת לכול, והיא עיקר העיקרים. ומכאן עדיפות בכל המתייחס לחקר האמת. הזכות לחיסיון או חובת הגילוי ועוד כיוצא באלה, הינם אמצעי בלבד. לאמור: נתיב, אחד מבין רבים אל עבר התכלית. יש שהאמצעים סותרים אלה את אלה ויש שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כגון: הזכות לחיסיון מול חובת הגילוי. בכגון דא מתבקש האיזון הראוי. ואיזון זה, כדי שיהיה ראוי, חייב שייעשה לאורה של התכלית. כל מקרה ייבחן אפוא לפי נסיבותיו שלו.".

1. ובענייננו, לכאורה, אף שלמען הזהירות גזרתי על עצמי לא לעיין בהקלטה ובתמלול, שקשורים לבקשה שהוגשה לאחר שהתובע הודיע "אלו עדי", סביר שקיימת הקלטה בה אולי נמסרת גרסה מעט שונה מטעם התובעת. ועל כן, הואיל ואני מוצא, שבנסיבות כאלה, האינטרס של חשיפת האמת עולה על האינטרסים האחרים, אעתר לבקשה, תוך מתן הוראות מתאימות והטלת הוצאות.
2. הנתבעות יגישו – בהקדם - עד יום 13.9.18 את התצהיר על נספחיו (לרבות ההקלטה), כראיה מטעמן, ובמקביל - ימסרו עותק של מה שמוגש ושל הקלטת לידי התובעת. בעקבות הגשה זו - התובעת תודיע כיצד היא מבקשת להתנהל בכל הקשור להוספת ראיות מטעמה או שמיעת עדויות כלשהן, וזאת – עד ליום 16.9.18.
3. בעת הצגת הבקשה בע"פ בתום דיון ההוכחות, השיב ב"כ הנתבעות "כשביהמ"ש שואל אותי אם כך מדוע לא הוגשה בקשה על פי סויסה, אני משיב – בשל טעות זה לא הוגש במועדו." (ההדגשה הוספה). ברוח זו, בתשובה לבקשה מפנות הנתבעות לתקנות 168(ב), 524 ו-528, ובעצם מבקשות מבית המשפט לראות בטעות זו טעות טכנית, איחור במועד, שלפי הדין ניתן לתקנו, ולו – כנגד הטלת הוצאות.
4. לא שוכנעתי שמדובר בטעות טכנית, ונפלאה בעיני, אם ההקלטה אכן "אומרת" מה שהוצהר בתצהיר, מדוע לא התבקשה הגשתה מראש בשלב כלשהו טרם סיום פרשת התביעה. מכל מקום, לצורך קציבת ההוצאות, אזכיר כי התובעת הינה אשה בת 86, שאין מחלוקת שנפלה בסופר; בעלה בן למעלה מ-92. אזכיר כי כל הנקודות שמבקשות הנתבעות להדגיש אינן נוגעות להתרשלות הסופר, כי אם לאשם תורם אפשרי מצד התובעת. אזכיר כי הנתבעות בחרו שלא ליתן גרסה לאירוע ולא להביא עדה מטעמם. אזכיר כי הנתבעות גרמו לתובעת קושי בהתנהלות הוכחת תביעתה, משלא מצאו להגיש את הראיה אלא לאחר "אלו עדי".
5. אזכיר עוד, כי עקרונית, החלטה זו שמאפשרת – אמנם פרטנית בתיק זה - עקיפת מנגנון סוויסה, עלולה לשדר מסר לא נכון לצדדים; ועלולה להיות משויכת למדרון חלקלק, שמוביל לגמישות יתר במתן בכורה לאינטרס של חשיפת האמת, על חשבון של תובעים, שבתיקים רבים חלשים כלכלית מול הנתבעים שמולם.
6. אי לכך, אני מורה כי הנתבעות יפצו את התובעת בסך של 9,000 ₪ בגין התנהלותם זו ותוצאותיה, לרבות - הוצאות התובעת בבקשה זו. הוצאות אלה ישולמו לתובעת באמצעות בא-כוחה בתוך 30 יום.
7. לנוכח לוח הזמנים בתיק זה, תדאג המזכירות לשלוח החלטה זו בפקס לבאי-כוח הצדדים, ולוודא קבלתה על ידם.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"ח, 08 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.