פתח דבר

1. בפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה נגדו על הסף, מחמת העדר עילה; התיישנות; שימוש לרעה בהליכים משפטיים; והיות התביעה קנטרנית וטרדנית (להלן: "הבקשה").

2. המדובר בתביעה נזיקית וכספית, על סך של 200,000 ₪, בטענה של פינוי בלתי חוקי של טובין ממפעל למוצרי פלסטיק השייך לתובעים.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי עסקינן בתביעה שנייה כנגד הנתבעת, בעילה זהה ובגין אותם סעדים. התביעה הראשונה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 13668-05-16 על סכום של 6,000,000 ₪, אך נמחקה על הסף עקב אי-תשלום אגרה.

3. ע"פ כתב התביעה, ביום 04.03.2004 הוגש כתב אישום כנגד התובעים, לפיו יוחסו להם עבירות על ניהול עסק ללא רישיון, אי-קיום צו שיפוטי ועוד (ראו: נספח א' לכתב התביעה). ביום 15.5.2006 ניתן גזר דין לפיו חוייבו התובעים לפנות שטחים אשר תפסו שלא כדין ולסגור את העסק ככל שלא יונפק רישיון עסק כדין עד למועד 30.10.2007. ביום 6.5.2009 ביצעה הנתבעת צו הפינוי, ופינתה סחורות מהמקרקעין, שלטענת התובעים, אין להם נגיעה לאמור בגזר הדין, וללא כל זכות שבדין. דבר אשר גרם לקריסת המפעל עקב היעדר אמצעי ייצור.

עיקר טענות הנתבעת

4. כתב התביעה אינו מגלה עילה, אינו נתמך בכל מסמך ראייתי, או עובדתי. התובעים טוענים בכתב תביעתם לנזקים בהתאם לחוות דעת מומחה אשר מצורפת לכתב התביעה, אולם בפועל לא צורפה כל חוות דעת מומחה.

5. התובעים לא כימתו סכום התביעה. מה גם, לא מובהר כיצד צו הפינוי בוצע שלא כדין, ואף לא צורפה כל ראייה להוכחת הקשר הסיבתי בין הפינוי לנזקים הנטענים.

6. כעולה מכתב התביעה, מועד הייווצרות עילת התביעה הוא ביום 6.5.2009, ומשכך התביעה התיישנה בתאריך 6.5.2016. גם אם נמנה תחילת מועד ההתיישנות מתאריך 30.12.2009, המועד בו נודע לתובעים כי לא יוכלו לקבל את הציוד והרכוש שלהם בחזרה, עדיין התביעה התיישנה בתאריך 30.12.2016.

7. עסקינן בכתב תביעה קנטרני וטורדני, במסגרתו, הועלו טענות עובדתיות באופן לקוני, מעורפל ובלתי מדויק.

8. הגשת תביעה זו הינה שימוש לרעה בהליכי משפט ולוקה בחוסר תום לב. כאשר התובעים הגישו תביעה זהה, על גבול ההתיישנות, לבית המשפט המחוזי על סך 6,000,0000 ₪ (נמחקה עקב אי תשלום אגרה), ואילו כעת מגישים תביעה על סך 200,000 ₪, כמצויין בכותרת, ובגוף כתב התביעה טוענים כי סכום כתב התביעה הינו בסך 300,000 (סעיף 20 לכתב התביעה), בניסיון להטעות בית המשפט.

עיקר טענות התובעים

9. הנתבעת פינתה סחורות מהמקרקעין ללא כל זכות בדין. כתוצאה ממעשיה של הנתבעת נגרמו לתובעים נזקים כלכליים כבדים, דבר שלא אפשר להם לשלם האגרה בתביעה הראשונה שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

10. בסעיף 3 לתגובתם טענו התובעים, כי יש להעלות טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה, קרי במועד הגשת כתב ההגנה, אולם טענה זו לא הועלתה במועד זה אלא באיחור ניכר...".

כבר אומר, ובטרם דיון והכרעה בטענות הצדדים, כי תמוה הדבר שטענה זו מועלית ע"י התובעים משטרם הוגש כתב ההגנה ע"י הנתבעת.

11. ועוד, לטענת התובעים, כעולה מהפסיקה, גם במקרה בו הוגש כתב הגנה ובמסגרתו הועלתה טענת ההתיישנות, עדיין ייחשב הנתבע כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה (סעיף 16 לתגובה).

12. יש למנות תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד התגבשות הנזקים. אומנם האירוע העיקרי נשוא כתב התביעה אירע ביום 6.5.2009, אולם הנזקים התגבשו במועדים יותר מאוחרים, ובאופן בו לא חלפו המועדים ע"פ חוק ההתיישנות (סעיף 19 לתגובתם).

דיון והכרעה

13. לאחר עיון בכתבי הטענות, ובחינת מכלול טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל. אבאר.

התיישנות

14. בהתאם לסעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא בת שבע שנים.

15. הכלל בדבר מניינה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, לפיו:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

16. המונח "עילת תביעה" מפורש כמכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע (רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4), 66, (6.5.2001).

17. בענייננו, שוכנעתי, כי העובדות המפורטות בכתב התביעה, לרבות סעיף 4 לכתב התביעה, לפיו: " ביום 06.05.09, בשעות הערב, סמוך לשעה 17:00 ובניגוד להחלטת בית המשפט התחילה הנתבעת לפנות סחורות מהמקרקעין ואשר אין להם כל נגיעה לגזר הדין, נשוא כתב האישום באופן בו לנתבעת לא היתה כל זכות לתפוס ולפנות סחורות אלה..." ובהמשך כתב התביעה בסעיף 6 נטען כי " ... הנתבעת ובניגוד לכל דין לרבות תוך הפרת זכיותיהם של התובעים נקטה בהליך פינוי בריוני של המקרקעין וכל טובין עליה ביום 06.05.09 בשעות הערב סמוך לשעה 17:00 וזאת ללא כל הודעה מוקדמת וללא כל פנייה מוקדמת לתובעים תוך הפרה בוטה של זכויות התובעים במקרקעין ובמיטלטלין כפי שיפורט בהמשך", מלמדות כי עילת התביעה כנגד הנתבעת נולדה ביום 6.5.2009, והתיישנה ביום 6.5.2016, בחלוף שבע שנים. התביעה כאן הוגשה ביום 25.1.2017 כ- 8 חודשים לאחר שהתביעה התיישנה. אי-לכך, הנני מורה על דחיית התביעה מטעם זה בלבד.

18. אין בידי לקבל טענת התובעים לפיה הנזקים גובשו במועדים יותר מאוחרים ובאופן בו לא חלפו המועדים ע"פ חוק ההתיישנות (סעיף 19 לתגובתם).

סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין"), מורה:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

19. משמע, לצורך חישוב ההתיישנות בעוולות נזיקין, וכאשר עילת התובענה היא נזק, רואים את יום אירוע הנזק כיום היוולד העילה, ואם הנזק לא נתגלה ביום שאירע, יהיה זה ביום גילוי הנזק.

בענייננו, הנזק אירע ביום המעשה שגרם לנזק, הגם שהיקפו טרם התגבש, לטענת התובעים.

בהקשר זה, הלכה פסוקה, כי "כלל הגילוי" שבסעיף 89(2) הנ"ל איננו מצריך גילוי מלוא היקף הנזק, ודי בכך – לצורך מרוץ ההתיישנות – בגילוי קיומו של נזק ממשי אף אם טרם נתגלה מלוא היקפו של הנזק אשר נגרם כתוצאה מעוולת הרשלנות [ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד ל"ח (4) 554, 557; ע"א 702/86 איטונג נ' בן הרוש, פ"ד מ"ד(1) 160].

ועוד נפסק, מקום בו תביעה מושתתת על עוולה בנזיקין שביסודותיה נכלל מרכיב נזק, הרי שעילת התביעה מתיישנת בתום 7 שנים מיום שנתגלה קיומו של נזק ממשי (להבדיל ממלוא היקפו), ולכל המאוחר תובענה כזו תתיישן – בהעדר גילוי הנזק – בתום 10 שנים ממועד התרחשות הנזק.

ההלכה הפסוקה קובעת כי משנתגלה קיומו של נזק " ... אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו ... התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו" (ע"א 165/83 הנ"ל, 558-559).

20. ולענייננו, אם בפי התובע טענה כי הנזק התגבש בשלב מאוחר יותר, וכי הנזק הוא עילת התביעה, היה עליו, עוד בתביעתו, לפרט מועד התגבשות הנזק, דבר שלא נעשה ע"י התובעים. כל שנטען בתביעה הוא שכתוצאה ממעשי הנתבעת נגרמו לתובעים נזקים בסך 500,000 ₪ (לפי סעיף 11 לתביעה). בכך גם לא מילאו התובעים אחר הוראת תק' 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המורה כי על התובע לפרט בתביעתו את העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה, ובכלל זה אימתי נולדה עילת התובענה הנטענת. גם עיון בסעיף 16 לכתב התביעה, המפרט את העוולות הנטענות, והמיוחסות לנתבעת, מלמד כי כולן בוצעו ביום הפינוי 6.5.2009.

21. בניגוד לנטען בסעיף 18 לכתב התביעה, התובעים לא הציגו חוות דעת מומחים ו/או ראיות התומכות והמבוססות עובדתית את המועד הראשון בו נתגלו להם הנזקים הנטענים. התובעים בחרו על דעת עצמם, ובלא כל הסבר שיכול להניח את הדעת, להימנע מלציין מועדים מהותיים אשר היה בכוחם ללמדנו על אודות המועד הקובע שניתן לראותו כמועד שבו נתגלו לראשונה הנזקים הנטענים (ראו: ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG (20.8.2014)).

לא די בכך שהתובעים יטענו, כי אף שהמעשה נשוא התובענה אירע אמנם ב- 6.5.2009 "...הנזקים גובשו בתאריכים מאורחים יותר באופן בו לא חלפו המועדים עפ"י חוק ההתיישנות...", מבלי לנקוב במועד התגבשות הנזק, (סעיף 19 לתגובתם). זוהי טענה סתמית הנטענת בעלמא.

22. ברוח דומה, אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. מה גם, אין בכתב התביעה כל התייחסות לעובדות חדשות שנתגלו לתובעים במועד מאוחר יותר ואשר הן רלוונטיות לביסוס עילת התביעה. כך או כך, גם אם נלך בדרך המיטיבה עם התובעים, ומונים תחילת מועד ההתיישנות בתאריך 30.12.2009, המועד בו נודע לתובעים, לטענתם, כי לא יוכלו לקבל את הציוד והרכוש שלהם בחזרה, עדיין התביעה התיישנה בתאריך 30.12.2016.

23. לא זו אף זו, אין בידי לקבל טענת התובעים לפיה טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראושנה. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, קובע כי יש להעלות טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. העלאת טענת התיישנות בכתב ההגנה מהווה בדרך כלל הזדמנות ראשונה של הנתבע להעלות טענה זו. במקרה דנן מדובר בבקשה לסילוק על הסף בטרם הגשת כתב ההגנה. ב- ע"א 90 / 630 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ מה (5), עמ' 370, (1991). הבהיר בית המשפט העליון את מטרתה של אותה הוראה בדבר מועד העלאת טענת התיישנות:

"מטרתה של הדרישה, שהנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הינה למנוע הליכי סרק, בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו, יבוזבז זמן שיפוטי יקר, ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות, המייתרת את התביעה כולה"

24. אמנם קדמה לבקשה זו בקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת כתב הגנה, אלא שאין לומר כי בקשה זו מהווה הזדמנות ראשונה, מאחר והנתבעת לא נדרשה לגוף התביעה. מדובר בבקשה, מוסכמת, להארכת מועד להגשת הגנה, בנימוק של "עומס עבודה" וצורך בלימוד התביעה, ותו לא. משכך, יש לראות בהעלאת טענת ההתיישנות לראשונה בבקשה לסילוק על הסף, כהעלאתה במסגרת ההזדמנות הראושנה, בטרם הגשת כתב ההגנה.

25. למעלה מן הצורך, ואף ששאלה זו לא עלתה מטענות הצדדים, אבחן תחולת סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, ואם יש בהם להאריך תקופת ההתיישנות.

בהתחשב בכך ששאלת הפסקת או הארכת מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, מעוגנת, בעיקרה, בהוראות חוק ההתיישנות. סבורני, כי המדובר בטענה משפטית, ובית משפט רשאי להעלותה מיוזמתו, ולהכריע בה.

26. יש להסב תשומת הלב, כי חרף שנתבקשה תגובת התובעים, לפי החלטה מיום 9.1.2018, לגבי התביעה הראשונה שהוגשה, התובעים לא ראו לנכון להעלות טענה זו.

27. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, מורה לאמור:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

קרי, נדרשים שלושה תנאים להתקיים במצטבר, כדי שתוארך תקופת ההתיישנות: הראשון, הוגשה תובענה שנדחתה; השני, תובענה שנייה שהוגשה בגין אותה עילה; והשלישי, התובענה הראשונה נדחתה בדרך שאינה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה.

סעיף 16 לחוק ההתיישנות, מורה כי:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב"(ההדגשות שלי-ס"י).

28. נפסק ב- רע"א 68/89, "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2), 62 (1989):

" ...מהטעמים שפרטתי דלעיל דעתי היא שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה."

29. הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות עוצרת את מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליך קודם שהוגש באותה עילה, ככל שההליך הקודם אכן הוגש בתוך תקופת ההתיישנות וככל שהוא הסתיים בנסיבות בהן מתאפשר חידוש ההליך, לדוגמא מחיקת התביעה שבה לא נוצר מעשה בי-דין.

על כך מוסיף סעיף 16 לחוק ההתיישנות וקובע כי במקרים בהם חל סעיף 15, בידי התובע תהא תקופה של לפחות שנה אחת ממועד המחיקה לצורך הגשת התביעה מחדש.

30. עיון בכתבי טענות הצדדים, מלמד כי עילת התביעה כאן זהה לעילת התביעה הקודמת, ובגין אותם סעדים. כאמור, אין חולק, כי התביעה הקודמת נמחקה מחמת אי תשלום אגרה. משכך, לא נבצר מהתובעים להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה.

31. אומנם, התובעים לא פירטו, משום מה, את מועדי הגשת התביעה הקודמת ומחיקתה, על אף שנתבקשה התייחסתותם להליך הקודם (ראה החלטתי מיום 9.1.20189). אולם, מחדלם זה אינו מעלה ואינו מוריד ביחס לעניין זה. מצאתי, כי אין בכוחה של התביעה הראשונה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, כדי לעצור מרוץ ההתיישנות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ב- ע"א 9277/06 (מחוזי ירושלים) אברהמי נ. משרד החינוך, (20.3.2007):

"אף לדידנו, יש לקרוא את התנאי בדבר דחיית התובענה באופן שלא נבצר מהתובע להגישהּ בשנית, הקבוע בהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כך שעובר לדחיית התובענה הראשונה, התנהל בפועל הליך, במסגרתו גילה התובע דעתו, כי הוא עומד על זכויותיו. רק אז, יש לראות את התובענה החדשה שהוגשה כהמשך של ההתדיינות הקודמת (ראו, רע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2) 624, עמוד 627 (1989)).

לא זו אף זו, משלא התקיימה התדיינות כלשהי בתובענה, אשר כלל לא הובאה לידיעת הנתבע, אין לראות בתובע כמי שקופחו זכויותיו, עת דומה כי דווקא זכות הנתבע, אשר אינו יודע על ההליך, היא הנפגעת, היה ויראו בפרק הזמן שממועד הגשת התובענה ועד למועד מחיקתה, מחמת אי תשלום אגרה, כעוצר את מירוץ ההתיישנות. ודוק, טעם עיקרי שביסוד מוסד ההתיישנות, עניינו הקושי של בעל הדין לשמור, זמן רב מדי, על ראיות ומסמכים. קרי, אחת התכליות העומדות בבסיס חוק ההתיישנות הינה שלא להכביד על הנתבע ולמנוע ממנו את הצורך לשמור על ראיות ומסמכים לאורך זמן בלתי מוגבל (ראו, זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל, כרך א' (1991), עמודים 6-9; ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' עו"ד מרדכי גלוסקה, כונס נכסים, פ"ד נז(1) 289, עמודים300-301(2002)). הגשת תובענה שלא שולמה בגינה אגרה, וכפועל יוצא מחיקתה, עשויה לשמש כלי בידי התובע להאריך שוב ושוב, באופן מלאכותי, את תקופת ההתיישנות - שלא בהתאם לחוק ההתיישנות, המסדיר בפרק השני מקרים ספציפיים בהם פרקי זמן יוצאו מתקופת ההתיישנות - ובכך לחתור תחת התכלית העומדת בבסיס מוסד ההתיישנות" (ההדגשות שלי- ס"י).

32. ועוד, כעולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4262/03 שלמה קטש נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2004(1), 990 (2004), בקובעו לאמור:

"לאחר שהמערער מחק את תביעתו הראשונה - משנדחתה בקשתו לפטור מתשלום אגרה וכך גם הערעור בגינה - אין באותו הליך כדי לעצור את מרוץ התיישנות שהחל עם היווצרותה של עילת התביעה".

32. בענייננו, אין לומר כי ההליך הקודם התנהל בפועל, או שבמסגרתו גילו התבועים דעתם כי הם עומדים על זכויותיהם, אלא שתביעתם נמחקה מחמת אי-תשלום אגרה, ובטרם הוגשה הגנה.

סוף דבר

33. לאור המקובץ לעיל, אני נעתר לבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

התובעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסכום כולל של 5,000 ₪ (כולל מע"מ), וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

5129371

54678313

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ח, 14 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.