ניתנה ביום 15 אוקטובר 2017

השופט רועי פוליאק

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' תמר סליימן ומר יעקב מלול; סע"ש 22426-07-12), לפיו חויבו המבקשות, ביחד ולחוד, לשלם למשיב סכום של 76,990 ₪ בגין פיצויי פיטורים (18,889 ₪), הודעה מוקדמת (3,716 ₪), פיצוי עקב אי עריכת שימוע (18,580 ₪), פדיון חופשה (5,420 ₪), הפרשי שכר לחודשים אפריל עד יוני 2012 (11,148 ₪), דמי הבראה (5,152 ₪) והפקדות פנסיוניות (14,085 ₪). כמו כן, חויבו המבקשות לשאת בהוצאות המשיב בסכום של 10,000 ₪. עילות נוספות בכתב התביעה נדחו. כמו כן נדחתה טענת קיזוז שהעלו המבקשות (להלן – פסק הדין).

בעקבות דיון מקדמי בערעור, הסכים המשיב כי החיוב בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה יופחת ל – 5,626 ₪ וביום 16.7.2017 ניתן פסק דין חלקי בהתאם.

יצוין, כי בהסכמת הצדדים, ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי והמועד להגשת תשובת המשיב לבקשה הוארך.

פסק הדין וטענות הצדדים

1. המשיב הועסק כמשגיח כשרות במזנון שנוהל תחילה על ידי המבקשת 1 ובהמשך על ידי המבקשת 2 החל מיום 21.5.2007, כקביעת בית הדין האזורי, ועד ליום 30.6.2012. בית הדין הוסיף וקבע, כי יש לראות במבקשות "מעסיקים במשותף" וכי הן חבות ביחד ולחוד בחיובים לפי פסק הדין, לפי שכר קובע של 3,716 ₪. הגם שהמבקשות חולקות בהודעת הערעור על הקביעה כי המבקשות חבות ביחד ולחוד, כמדומה שאין חולק כי עיקר החיובים נופלים על כתפה של המבקשת 2 - שהיא ממילא החברה הפעילה מבין החברות - כמעסיקתו של המשיב בשלוש השנים האחרונות וכמי שנושאת באחריות לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת ההעסקה הכוללת באותו מקום עבודה. בנסיבות אלה, לא נבחין בין החברות המבקשות בבקשה לעיכוב ביצוע, מבלי שנדון בהליך זה בגוף טענות המבקשות בסוגיה.
2. בית הדין הוסיף וקבע כי המשיב פוטר בעקבות הודעת הרבנות הראשית על סיום תפקידו, שניתנה ביוזמת המבקשות, ללא עריכת שימוע ומתן הודעה מוקדמת, וחייב את המבקשות בתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בסכום השווה לחמש משכורות בגין אי עריכת שימוע. כמו כן נפסק, כי למשיב לא שולמו משכורות בשלושת חודשי העסקתו האחרונים, לא הועברו תשלומים לביטוח פנסיוני כלל בתקופת עבודתו וכי קיימת לו זכאות לימי חופשה, משלא נוהל והוצג פנקס חופשה, ולדמי הבראה.
3. בבקשה לעיכוב ביצוע מפנות המבקשות לנימוקי הערעור בהודעת הערעור. לטענתן, המשיב הוא שהפסיק את עבודתו, בחודש אפריל 2012, בעקבות צמצום שעות העבודה על ידי הרבנות מטעמה הועסק אצל המבקשות, תוך שהוא דורש לקבל פיצויים בדין מפוטר, כנטען הן בכתב התביעה המקורי (טרם תיקונו), הן בתצהיר שהגיש והן בחקירתו הנגדית, כך שלכל היותר הוא זכאי לקבלת פיצויי פיטורים, אך אין הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע ושכר בחודשים אפריל עד יוני 2012 בהם לא התייצב כלל לעבודה, אלא פעל לקבלת מכתב פיטורים. באשר לזכויות הנוספות נטען, כי המשיב הודה בניצול ימי חופשה, חישוב דמי ההבראה אינו מתייחס לחלקיות המשרה ולתשלומים ששולמו על חשבון דמי הבראה בשתי שנות העבודה האחרונות ואילו החישוב בגין אי עריכת ביטוח פנסיוני כולל גם את מרכיבי הפיצויים ותגמולי עובד (טענה שהמשיב הודה בה בעקבות הדיון המקדמי כאמור לעיל). יצוין, כי לגישת המבקשות יש לחשב את זכויות המשיב על בסיס שכר נמוך יותר מהשכר שנפסק. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי קיים חשש ממשי שלא יעלה בידן להיפרע מהמשיב אם ערעורן יתקבל, לנוכח עדותו בתצהיר העדות הראשית לפיה הוא משתכר שכר מינימום בלבד, לאחר תקופת אבטלה של שבעה חודשים.
4. המשיב אינו מתייחס בתשובתו לטענות המבקשות לגופן, אך מדגיש כי אין בהפניה הלקונית אל הודעת הערעור כדי לעמוד בנטל ההוכחה שסיכויי הערעור טובים וכי רוב הטענות בערעור "אינן אלא בקשות להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא וחסרות כל ביסוס". המשיב טוען, מבלי לתמוך את טענתו בתצהיר, כי הינו "אדם נורמטיבי בעל חסכונות" והטענה כי המבקשות יתקשו להיפרע ממנו אם תזכינה בערעורן חסרת כל בסיס.

דיון והכרעה

1. נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק (14.6.2012); ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ ( 8.4.2013)). אשר ליחס שבין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי "קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס (22.9.2010)).

כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי, כבענייננו, גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו, שכן ההנחה היאה כי אם המבקש יזכה בערעור יעלה בידו לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.2014); להלן - עניין מנורה). יחד עם זאת, הגם שהכלל הוא כי אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר", יעוכב הביצוע בנסיבות בהן "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (עניין מנורה).

1. לאחר בחינת פסק הדין, הודעת הערעור, בקשת עיכוב הביצוע והתשובה לה ושמיעת עמדות הצדדים בדיון המקדמי שהתקיים בפני ביום 25.5.2017, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש מקום ליתן צו לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין הן לנוכח סיכויי הערעור בחלק מטענות המבקשות והן לנוכח מאזן הנוחות הנוטה לטובת המבקשות:

סיכויי הערעור

על פני הדברים, למשיב זכות לקבלת פיצויי פיטורים בין אם פוטר לפי הנחיית הרבנות (ראו: ע"ע (ארצי) 27541-01-13 גולדשטיין – מאפיית האחים חבה בע"מ (18.5.2015)) ובין אם התפטר עקב צמצום היקף העסקתו כעמדת המבקשות. הדברים נכונים מכח קל וחומר, אם אכן פוטר בעקבות מכתב הרבנות ש"הוזמן" על ידי המבקשות כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי. באופן דומה, הקביעה לפיה המשיב עבד בחודשים אפריל עד יוני 2012 היא קביעה עובדתית, אשר יקשה להתערב בה.

לעומת זאת, הטענות על הזכות להודעה מוקדמת ולפיצוי בגין אי עריכת שימוע ראויות לליבון נוסף, לנוכח גרסה עובדתית של המשיב עצמו, בחלק מכתבי הטענות, לפיה הוא התפטר בדין מפוטר. המשיב אף הודה כי קיבל חופשות במהלך עבודתו

(ראו בין היתר הודאת המשיב, בפרוטוקול הדיון המקדמי, כי שהה בחופשה בימי חול המועד פסח), כך שיתכן ויש מקום להפחית מהיקף החיוב בגין פדיון חופשה. כמו כן, בניגוד לנפסק בפסק הדין, טענה המבקשת 2 בסעיף 24.5 לכתב ההגנה לחלקיות משרה (63%) המשליכה על חישוב דמי ההבראה ואף הציגה תשלומים ע"ס 257 ₪ ו – 700 ₪ שבוצעו במהלך שתי שנות העבודה האחרונות ואשר יש לזקפם, בהיעדר טענה אחרת, לתקופת התשלום (השוו: ע"ע 42510-06-15 פינדיורין – זיסמן. פסקה 15 (3.5.2017)).

מאזן הנוחות

המשיב לא צרף תצהיר לתשובתו, כך שעל פני הדברים ולאור הצהרתו בהליכים קודמים כי הוא משתכר שכר מינימום לאחר שהיה מובטל במשך מספר חודשים, הוא עלול להתקשות בהשבת תשלומים שישולמו לידיו ככל שערעור המבקשות יתקבל. מנגד, חיוב המבקשות בהפקדת ערבות בנקאית, כהצעתן, יבטיח את ביצוע מלוא פסק הדין בערעור.

1. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לעכב את החיובים בגין הודעה מוקדמת ואי עריכת שימוע בסך כולל של 22,296 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין (החיוב בפסק הדין נומינלי ולא הוגשה בקשה לתיקון טעות סופר) וכן לעכב מחצית מהחיובים בגין פדיון חופשה ודמי הבראה בסך 5,286 ₪ (וסך הכל הסכום המעוכב: 27,582 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 29.11.2016). יתר מרכיבי פסק הדין לא יעוכבו, בכפוף להתאמת החיוב בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה בהתאם לפסק הדין החלקי. ככל שהסכום המעוכב, או ערבות בנקאית בנוסח מקובל בגובה הסכום המעוכב, יופקדו בקופת בית הדין עד ליום 6.11.2017, תעמוד החלטת העיכוב בתוקף.
2. סוף דבר – ניתן בזה צו עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין כמפורט בסעיף 7 לעיל. אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ח (15 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.