לפני תביעה שהגישה המועצה המקומית ג'ש (גוש חלב) נגד הנתבעים לסילוק יד ומתן צו הריסה וכן, מתן סעד כספי בגין דמי שימוש ראויים.

רקע וההליכים עד כה:

התובעת הינה המועצה המקומית ג'ש (גוש חלב), הבעלים הרשומים של חלקה 110 בגוש 14108 מתאריך 5.8.71 (להלן: "חלקה 110").

חלקה 110, במקטע הרלוונטי לתביעה, יועדה כדרך להולכי רגל, על פי תוכנית ג/5382 שאושרה בתאריך 2.3.95 (להלן: "התוכנית").

הנתבעים הם הבעלים של מקרקעין הגובלים עם הדרך המאושרת בגוש 14108, חלקה 37 (להלן: "חלקה 37"). הנתבעים רכשו את חלקה 37 ואת בית המגורים שהיה בנוי עליה ממר ח'ליל בובאן ז"ל, על פי הסכם רכישה מתאריך 10.2.2005.

בהתאם לתוכנית, חלק מהסלון ופינת האוכל בבית הנתבעים חורג אל תוך תוואי הדרך המאושרת.

בשנת 2013 התובעת, בהסכמת הנתבעים, סיפחה חלק משטח חלקה 37 לטובת סלילת הדרך המאושרת. אז, התובעת אף ביצעה חיזוק לקיר החיצוני בבית הנתבעים שנחשפו יסודותיו בעקבות עבודות סלילת הדרך. יצויין כי, המקטע שהתובעת ביצעה בו חיזוק הוא אותו מקטע החורג אל תוך תוואי הדרך המאשורת.

בתאריך 7.2.16, פתחה התובעת בהליך למתן סעדים זמניים נגד בניהם של הנתבעים (כאן) בת.א. 11786-02-16 בבית משפט השלום בנצרת. באותו הליך התובעת דרשה סעד שימנע מבניהם של הנתבעים לחסום את הדרך שעברה דרך מגרשם בחלקה 10. בניהם של הנתבעים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לסילוק יד התובעת ממגרשם ולחיובה בדמי שימוש ראויים והחזר עלויות פינוי והעתקה. לאחר שהצדדים הגיעו להסכם דיוני לפיו נמחקו התביעות לסילוק היד באופן הדדי, נותרה שאלת תביעתם הכספים של בני הנתבעים לחיוב התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים והוצאות פינוי הדרך והתשתיות הציבוריות מהמגרש.

ביום 22.11.21, בית משפט השלום בנצרת קיבל באופן חלקי את תביעת בני הנתבעים וחייב את התובעת בתשלום פיצוי בסך 159,000 ₪. (להלן: "התביעה בנצרת").

בתאריך 20.9.16, התובעת הפקיעה שטחים לצורך סלילת הדרך המאושרת ובתוכם 38 מ"ר חלק מחלקה 37, אשר היווה חלק מגינת בית הנתבעים (להלן: "תוכנית ההפקעה").

תוכנית ההפקעה איננה חולשת על כל הדרך המאושרת ומשכך, בתאריך 27.1.17, הגישה התובעת את התביעה דנן, ועתרה לסילוק יד הנתבעים מהדרך המאושרת על ידי הריסת חלק מביתם החודר אל הדרך לפי התוכנית.

תמצית טענות התובעת:

התובעת עתרה לסילוק יד הנתבעים מתוואי הדרך המאושרת והריסת ביתם בחלקו החורג אל תוך תוואי הדרך. מעבר לצו הריסה, התובעת עתרה לדמי שימוש בסך 13,804 ₪ לעבר ודמי שימוש לעתיד.

לטענת התובעת, במועד שאינו ידוע לה פלשו הנתבעים לחלקה 110, לדרך המאושרת. לטענתה, הדרך בתוכנית טרם נפרצה נוכח הסגת הגבול מטעם הנתבעים המצרה את רוחב הדרך המתוכננת באופן השולל בה שימוש סביר.

התובעת טענה כי בהתאם לחוות הדעת מטעמה שטח הפלישה עמד על 126 מ"ר ולאחר ההפקעה שטח הפלישה הנותר הוא 10.354 מ"ר. לטענתה, העובדה שהיא הפקיעה אך 38 מ"ר מתוך 126 מ"ר מהשטח הנ"ל אינה משליכה על היקף הפלישה של הנתבעים.

תמצית טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן התכנית אושרה בשנת 1995, והתביעה הוגשה בשנת 2017. לטענתם, משהתובעת הסכימה אז ובמשך שנים לפלישה האמורה אזי היא מנועה כעת לבוא בטענת פלישה. עוד טענו הנתבעים כי לא קיים צורך ציבורי בסילוק הפלישה הנטענת, וכי התביעה מוגשת בחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים.

הנתבעים טענו כי רכשו את הבית ממשפחת בובאן בתאריך 10.2.05, וכי הוא הוקם בשנות ה-60. לטענתם, התכנית פורסמה בתאריך 2.3.95, עשרות שנים לאחר הקמת הבית.

הנתבעים טענו כי תכנון הדרך כפי שמופיע בתכנית, נעשה באופן לקוי ורשלני, וכתוצאה בית המגורים שלהם חדר אל תוך תוואי הדרך המאושרת.

הנתבעים טענו להיעדר אינטרס ציבורי בסילוק החריגה היות ושטחה האמתי הוא 4.4 מ"ר בלבד ואיננו מצדיק את הריסת קיר הבית; לדידם, ייעוד הדרך על פי תכנית ג/5382 הוא מעבר להולכי רגל ורוחב הדרך כיום מספיק אף למעבר כלי רכב; כן, הם טענו כי העובדה שהתובעת לא הפקיעה את השטח נשוא התביעה כאן, מלמדת על היעדר צורך בסילוק ידם וכי התביעה מוגשת מטעמים פסולים וכאמצעי להפעלת לחצים לאור התביעה הנדונה בבית משפט השלום בנצרת.

הראיות מטעם הצדדים:

התובעת

מטעם התובעת הוגשו נסחי רישום החלקות 37 ו-110; תשריט ותקנון תכנית ג/53820; חוות דעת שמאי המקרקעין סאלח אבו ריא; ובקשה להיתר בנייה מטעם הנתבעים לאישור תוספת בנייה ובריכת שחייה.

התובעת הגישה תצהיר מטעם מהנדס הוועדה, אך בפתח ישיבת ההוכחות מיום 4.3.20, ביקשה התובעת להחליף את המצהיר למר אליאס אליאס, יושב ראש המועצה המקומית ג'ש (גוש חלב). השמאי אבו ריא נחקר נגדית בישיבת ההוכחות מיום 11.2.21.

הנתבעים:

מטעם הנתבעים הוגש העתק הסכם רכישת המקרקעין והבית ממר בובאן ז"ל; העתק חשבוניות הקבלן שביצע חיזוקים לבית מטעם המועצה; חוות דעת המודד מאיר נחמיאס; העתק כתב התביעה שכנגד בתביעה בנצרת; תשריט ההפקעה.

בנוסף, הוגש תצהירו של מר נביל מגזל, בנם של הנתבעים, ומר מאלק איוב, הקבלן שביצע את עבודות חיזוק הבית על חשבון המועצה. שני המצהירים והמודד נחמיאס, נחקרו על תצהיריהם בישיבות ההוכחות מיום 24.11.2020.

דיון והכרעה:

טענת השיהוי:

המסגרת הנורמטיבית:

הלכה פסוקה היא כי דחיית תביעה מחמת שיהוי ביחס לזכויות שבמקרקעין שמורה לנסיבות קיצוניות במיוחד. ( ע"א 109/87 חוות מקורה נגד עלי יונס חסן פד"י מז (5) 1 (סעיף 16 לפסק הדין).

בע"א 485/90 יוסרא מזאריב נגד חמדה מזאריב נקבעו התנאים לדחיית תביעה מחמת שיהוי:

"השאלה אם התקיים שיהוי מוכרעת על-פי נסיבות כל מקרה. כל הנתבע מוטל להוכיח שני אלה: (א) השיהוי משקף כוונת התובע לזנוח תביעתו; (ב) עקב השינוי הורע מצב הנתבע".

הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של כ-22 ממועד אישור התוכנית. לטענתם, עצם העובדה שבשנת 2013 התובעת ביצעה תיקון לאותו קיר חיצוני בביתם שכעת היא טוענת שהוא חורג לתוך תוואי הדרך המאושרת- מהווה וויתור מצד התובעת והיא למעשה מושתקת מלהגיש את התביעה כעת.

התובעת טענה כי מאחר ומדובר בתביעה לסילוק יד אזי מדובר בתביעה מתחדשת, כל עוד הסגת הגבול קיימת קמה לתובעת העילה לתבוע. לטענתה, הצורך בסלילת דרך והסרת החריגה נולד לאחר שיווק מגרש 10 לבני הנתבעים, מה שגרם לביטול הדרך שעברה דרך מגרש 10 וחייב את התובעת לסלול דרך חלופית דרך חלקה 37. לטענתה, הנתבעים מנועים מלטעון לשינוי מצבם לרעה מאחר והם פלשו לחלקה 110.

לא מצאתי בנסיבות דנן הצדקה לדחיית התביעה מחמת השיהוי שכן, הנתבעת לא ביססה את טענותיה בהתאם למבחני הפסיקה. אני בדעה כי לאור ההתפתחויות ביחסי הצדדים לאורך השנים האחרונות, יש מקום לקיום דיון מהותי בטענות הצדדים והכרעה לגופו של עניין.

הסגת גבול במקרקעין:

המסגרת הנורמטיבית:

הזכות לקניין מוכרת כזכות בעלת מעמד חוקתי אשר זכתה להגנה רחבה בפסיקה ובחקיקה.

המקור הנורמטיבי בתביעות הסגת גבול במקרקעין הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"):

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

סעיף 16 לחוק המקרקעין מעניק עדיפות לבעל המקרקעין ומקנה לו זכות תביעה לסילוק יד מסיג גבול. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל מוטל על התובע להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין ואת היעדר זכותו של הנתבע בהם (רע"א 431/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון (19.11.03)).

עילת הסגת גבול במקרקעין מעוגנת גם בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים במקרקעין על פי נסח רישום מקרקעין, בכדי שיעבור נטל הראיה לנתבע להראות כי קמה לו זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ע"א 483/62 קורן נ' דוכן (29.6.63); ת"א 16482/92 עיריית ת"א נ' גרינשטיין (26.1.94); ע"א 688-89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק מזרחי במאוחד בע"מ (20.5.91)). סעיף 29 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט להורות על סילוק ידו של פולש מכוח סעיפים 3, 71 ו-72 לפקודה.

ברם, הפסיקה קבעה כי זכות הבעלות במקרקעין אינה בבחינת "שרירות בעלים" ואינה זכות מוחלטת. זכות קניינית, ובתוכה זכות הבעלות במקרקעין, יכול ותוגבל מכוח עיקרון תום הלב, אף אם נפגעה על-ידי הזולת (ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה (19.2.12) (להלן: "עניין נעמה"); רע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח' (23.12.99) (להלן: "עניין רוקר").

סעיף 14 לחוק המקרקעין העוסק באיסור השימוש לרעה בזכויות מקרקעין פורש בפסיקה כמאזן בין ההגנה על הזכויות במקרקעין לבין עקרון תום הלב (רע"א 1017/97 רידלביץ' נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625, 632, (1998); עניין נעמה):

"בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם לנזק או אי נוחות לאחר".

בעניין רוקר נקבע כי תום הלב נבחן באמת מידה אובייקטיבית על פי הסטנדרטים הערכיים והראויים בחברה הישראלית (שם, 277). בעניין נעמה, בית המשפט חזר והדגיש את הלכת רוקר וקבע כי בעל דין המבקש לעמוד על זכויותיו מחויב מכוח עקרון תום הלב לעשות כן באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות המוצדקות של הצד שכנגד ובהסתמכותו הסבירה (שם, פסקה 12).

בפסק דין רוקר נקבע כי בבוא בית המשפט לבחון האם השימוש בזכות הקניין עומד בחובת תום הלב, עליו לבחון שיקולים הנוגעים לאופיו ומעמדו של האינטרס הנפגע, עוצמת הזכות הקניינית שנפגעה, עוצמת הפגיעה ומשך והיקף הפגיעה, עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לעומת הפוגע בזכות וכן התנהגות הצדדים. כבוד השופט ברק התייחס גם לשיקולים נוספים הנוגעים למצבו הנפשי של הפוגע ומהות היחסים בין הצדדים.

מן הכלל אל הפרט;

הסגת הגבול:

אין מחלוקת כי כיום על פי התוכנית, בית הנתבעים חורג אל תוך הדרך המאושרת. הנתבעים טענו כי החריגה נוצרה כתוצאה מתכנון לקוי של הדרך המאשורת שלא לקח בחשבון את קיום ביתם. בחוות הדעת מטעם הנתבעים שנערכה על ידי המודד נחמיאס, נמצא כי התכנית נערכה באופן רשלני תוך התבססות על מדידה ישנה שאיננה נכונה למועד עריכתה. על פי חוות הדעת, בית הנתבעים קדם לתוכנית, ושביל הולכי הרגל (מתרוקה) "עלה" על ביתם הנתבעים.

מר נחמיאס נחקר נגדית על חוות דעתו ובית המשפט התרשם ממקצועיותו והוא נמצא אמין ומהימן. בעדותו, הסביר מר נחמיאס כי היה על התוכנית להתחשב בקיומו של הבית, והעובדה שהבית לא סומן להריסה מצביעה על כך שעורך התוכנית לא לקח בחשבון ולא ידע כי קיים בית (שורות 23-27, עמ' 26 לפרוטוקול).

התובעת טענה כי הבקשה להיתר בניה שהוגשה מטעם הנתבעים בתאריך 13.05.14 (ת/2), מהווה הודאה מטעם הנתבעים כי ביצעו תוספת בניה בבית וכי למעשה החלק הפולש אל תוך הדרך המאושרת הוא תוספת בנייה שלא הייתה קיימת במועד אישור התוכנית.

טענה זו נסתרה והופרכה על ידי המומחה מטעם הנתבעים, עת הראה בחוות דעתו כי בתצלומי אוויר מהשנים 1992 ו- 1986 (נספח 2 ו- 4 לחוות הדעת), הבית בצורתו זהה לבית הקיים היום, כך שלמעשה, הבית קדם לתוכנית שאושרה בשנת 1995.

מעבר לכך, הבקשה להיתר בניה הינה לתוספת 27.66 מ"ר לבית קיים ולבריכת שחייה. לא ניתן לדלות מהבקשה הודאה מטעם הנתבעים כאילו הם ביצעו תוספת בניה לתוך הדרך. אלא שהבקשה נועדה להסדיר ולהכשיר את החריגה שנוצרה בעקבות התוכנית שלא לקחה בחשבון את קיומו של ביתם, בין היתר כדי לבצע שינויים נוספים ולהקים בריכת שחייה.

חוות הדעת מטעם התובעת לא סתרה את ממצאי חוות דעת המודד נחמיאס, והתובעת ולא הצליחה לסתור את תוכן חוות הדעת של המודד נחמיאס. מכאן, ולאור האמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות דנן התוכנית אכן בוצעה באופן לקוי ורשלני המתעלם מקיומו של בית הנתבעים ובכך, התובעת במו ידיה, יצרה מצב לפיו בית הנתבעים חורג אל תוך תוואי הדרך המאושרת כשביל להולכי רגל.

עוד טענה התובעת כי בית המגורים של הנתבעים נמצא בחלקו בחריגה מגבולות חלקה 37 ללא היתר, והעובדה שמאוחר יותר אושרה תכנית לסלילת דרך "העולה על הבית" איננה מאיינת את התביעה לפינוי וסילוק יד הנתבעים מהשימוש החורג. התובעת טענה כי בתביעה לסילוק יד אין חשיבות לזהות מבצע החריגה או לכוונתו, ובעל המקרקעין זכאי לדרוש השבתם. לטענתה, אין זה רלוונטי אם המתכנן טעה או צדק, אם הוא לקח בחשבון את קיום הבית או לא, שכן הבית נבנה בחריגה ואיננו מקנה לנתבעים כל זכות קניינית בחלקו החורג.

אינני מקבלת את טענות התובעת בהקשר זה. הוכח כי התכנון הלקוי והשגוי הוא שהוביל "לחריגת" בית הנתבעים הקיים לתוך הדרך ( שביל הולכי רגל) אומנם בכוחה של התובעת לשנות את המצב התכנוני, והדרך פתוחה בפני התובעת לבצע שינוי ייעוד ותכנון בדרכים הקבועות בחוק. אך, בית המשפט לא ייתן יד לתכנון רשלני אשר הביא להסטת גבולות בחלקות, ועל אחת כמה וכמה כאשר משמעות הסטת הגבולות תוביל לתוצאה של הריסת חלקים מבתים קיימים.

באשר לשטח הפלישה הנטען, כאמור, חוות דעת מטעם התובעת של המודד והשמאי אבו ריא מטעם התובעת איננה מתייחסת לתקינות התוכנית, ומטרתה לבדוק ולאמוד את הפגיעות בנוגע למגרש 10, וחישוב דמי שימוש בעניין חלקות 36, 42, ו-10 (עמ' 2 בחוות הדעת). חוות הדעת מתייחסת לדרך מתרוקה, שם צוין כי חלקה 110 מוסדרת בחלקה, ובחלקה האחר אינה מוסדרת, היות ו- 126 מ"ר מוחזקים על ידי הנתבעים בחלקה 37, ו-201 מ"ר מוחזקים על ידי הבעלים של חלקה 39 (עמ' 6 לחוות הדעת).

במהלך עדותו בבית המשפט, השמאי אבו ריא לא היה בקיא בפרטי התביעה הנוכחית, ונראה כי חוות הדעת נערכה ושימשה את התובעת בתביעה בנצרת אשר נגעה לחלקה 10. במהלך עדותו, התבקש השמאי לחשב את השטח חריגת הבית לתוך דרך המאושרת, ועל פי חישובו החריגה בחלק אחד היא בשטח 5.954 מ"ר ובחלקה האחר 4.4 מ"ר, ובסה"כ 10.354 מ"ר לכל היותר (שורות 33-36 עמ' 44, שורות 2-3 עמ' 45 לפרוטוקול). מכאן - שהטענה לחריגה בשטח 126 מ"ר שעומדת בבסיס כתב התביעה נסתרה ולא הוכחה.

מהראיות שהונחו בפני עולה בשנת 2013 הנתבעים הסכימו לסיפוח חלק מגינתם בחלקה 37 לטובת סלילת הדרך המאושרת, וממילא בשנת 2016 התובעת הפקיעה 38 מ"ר מחלקה 37 לצורך סלילת הדרך. לגבי החלקים הנ"ל, אשר ספק אם שטחם מגיע לכדי 126 מ"ר, לא הוכח כי הנתבעים מחזיקים בהם עד ליום זה, ואם החזיקו בשטחים הללו בשלב כלשהו תוך חריגה לתוואי הדרך או בניגוד לכל דין. השטחים הנ"ל אשר סופחו, הופקעו ונלקחו משטח חלקה 37 זה מכבר אינם רלוונטיים לתביעה, ושטח החריגה לפי התכנית והמצב הקיים כיום עומד על 10.354 מ"ר בלבד- לכול היותר.

יודגש כי החריגה בשטח 10.354 מ"ר נוצרה עקב תכנון לקוי מטעם התובעת בכל הנוגע לתוכנית. כעת, בעקבות אותו תכנון שגוי ולקוי מטעמה, מבקשת התובעת להרוס את קיר סלון ופינת האוכל בבית הנתבעים ולחייבם בדמי שימוש. אקדים את המאוחר, ואציין כי שוכנעתי כי התנהלות זו של התובעת מצביעה על חוסר תום לב מצדה העולה לכדי אותם מקרים חריגים המצדיקים הפעלת שיקול דעת בית המשפט שלא להורות על הריסת הבנוי.

הגבלת הזכות הקניינית:

בחינת השיקולים בהלכות נעמה ורוקר הובילה אותי למסקנה כי אין להעניק לתובעת סעד של סילוק יד כפי שיפורט להלן:

זכות הבעלות במקרקעין של התובעת היא זכות קניינית ממעלה ראשונה, בעלת מעמד רם נוכח החשיבות שיש לייחס לשמירה על שלטון החוק וקיום הרתעה מפני חריגות בנייה אולם, בנסיבות המקרה קיימים שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת הנתבעים;

כאמור, מדובר בבית עתיק ימים אשר מופיע בצילומי אוויר ומדידות כבר בשנת 1986 (נספח 2 לחוות דעת המודד נחמיאס). הבית כיום הוא באותה צורה מאז 1992 (נספח 4 לחוות דעת המודד נחמיאס). הבית נרכש על ידי הנתבעים בשנת 2005, ומאז הם מתגוררים בו במשך שנים ללא מפריע דבר שיצר ציפייה כי הבית ומצבו התכנוני תקינים.

דהיינו, הבית נבנה מזה עשרות שנים, לפני שהתובעים רכשו אותו ולפני אישור התוכנית, כאשר חריגת הבניה הנטענת אינה חריגת בניה קלאסית אלא היא תולדה של תכנון שגוי של תוואי הדרך המאושרת כשביל להולכי רגל. במצב דברים זה ספק אם ניתן לייחס לתובעת פגיעה כלשהי בזכות שהיא תולדה של מדידה שגויה.

החשש מפני פגיעה בלשון החוק ויצירת תמריץ לחריגות בניה מתפוגג נוכח העבודה כי הנתבעים לא בנו בחריגה אלא שהחריגה "נכפתה" עליהם כתוצאה ממדידה שגויה. אדרבא, המקרה דנן מקים חשש הפוך, שמא יוכשרו תוכניות אשר לא לוקחות בחשבון תכניות קיימות ומצבים קודמים, ובכך ייווצר מנגנון לעקיפת הוראות החוק לביצוע שינויים תכנוניים.

על פי התוכנית בית הנתבעים חורג אל תוך הדרך המאושרת כשביל להולכי רגל, התובעת לא נקבה בשטחה הפלישה בכתב התביעה ובחוות הדעת של המומחה מטעמה, מר אבו ריא צויינה פלישה של 126 כאשר בחקירתו הנגדית התברר כי הפלישה הנה לכל היותר בשטח 10.354 מ"ר. התובעת גם לא פעלה לתיקון כתב תביעתה ותיקון שטח הפלישה.

מעדויות הצדדים עולה כי רוחב הדרך המאושרת כשביל להולכי רגל נוכח החריגה הוא 3.20-3.40 מטר, כאשר רוחב הדרך המתוכנן הוא 4 מטר. (שורות 11-16, עמ' 18, עדותו של מר אליאס, ראש המועצה, שורות 15, 25-27, עמ' 37, לעדותו של מר מגזל). יוצא אפוא, כי החריגה מצרה את הדרך ב- 60 עד 80 ס"מ בלבד ונותר שטח די והותר להולכי רגל.

לא זו אף זו, בעדותו, ראש המועצה, מר אליאס, אף אישר כי עד עתה הולכי רגל עברו ללא תקלה כולל רכבים (שורות 21-25, עמ' 19 לפרוטוקול).

באשר לטענה בדבר מעבר רכב חירום בדרך ;

טענה זו הועלתה לראשונה בשלב ההוכחות, כאשר ראש המועצה בעדותו טען כי על פי תוכנית מתאר אחרת תוכנית ג/16923 הדרך אמורה לאפשר מעבר רכבי חירום.

התובעת בסיכומיה טענה כי תוכנית מאושרת מהווה הוראת דין, ועל פי סעיף 57ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, כל דין הוא מהמפורסמות שאינן מצריכות ראיה. אולם אין לקבל את הטענה נוכח פרשנות המונח "דין" בסעיף 3 לחוק הפרשנות התשמ"א – 1981.

כאמור, טענה זו הועלתה לראשונה בשלב ההוכחות ומהווה הרחבת חזית. מעבר לכך, לא הוכח שרוחב הדרך כיום איננו מאפשר מעבר רכבי חירום דווקא כתוצאה מחריגת בית הנתבעים.

נהפוך הוא, על פי תוכנית ההפקעה (נ/2), תוואי הדרך המאושרת הולך ונהייה צר יותר בחלקות הסמוכות לחלקה 37 (ראו למשל את תוואי הדרך בין חלקות 30 ו-29). דומה כי היצרות הדרך מפריכה את הטענה לפיה קיים צורך בהריסת חלק מבית הנתבעים בכדי לאפשר מעבר רכבי חירום, שכן הדרך ממילא נעשית צרה יותר בהמשך.

מכאן, הפלישה הנטענת הנה פלישה מינורית ולא הוכח צורך ציבורי, או כל צורך אחר המחייב או מצדיק את הריסת חלקים מבית הנתבעים במטרה להרחיב את תוואי הדרך שהוא רחב דיו ומאפשר מעבר הולכי רגל ואף כלי רכב.

באשר לעוצמת זכות הקניין ההפגיעה בזכויות הנתבעים;

כאמור, בפסקי הדין נעמה ורוקר נקבע כי בעלים של נכס אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין לו זכות בלתי מסוייגת ל"שרירות בעלים" כי קיימים מקרים בהם יוגבלו הסעדים להם זכאי בעל הזכות הקניינית מכוח עיקרון תום הלב.

במקרה דנן, דומה כי המונח שנטבע בפסיקה - "שרירות בעלים" - מטיב לתאר את התנהלות התובעת:

הריסת המבנה סותרת את עקרון תום הלב ואת השיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרת האיזון הנדרש על פי ההלכה הפסוקה נוכח עוצמת הפגיעה בנתבעים.

מהבקשה להיתר בניה (ת/2), אנו למדים כי החלקים אותם מבקשת התובעת להרוס הם חלקים חיוניים בבית הנתבעים ומהווים חלק מהסלון ופינת האוכל ודוק, הקטע שהריסתו מבוקשת הוא חלק צר וארוך מבית המגורים של הנתבעים אשר עובר לארוך הסלון ופינת האוכל. הריסת חלק זה כרוכה בסכנה להתמוטטות המבנה שהוא מבנה ישן, ואינה מידתית נוכח הפלישה המינורית ונוכח שוליות הפגיעה באינטרס הציבורי ובדרך שהנה שביל להולכי הרגל.

בנוסף, הריסת הפלישה המינורית איננה הוגנת ולא מתחשבת בציפיות המוצדקות של הנתבעים ובהסתמכותם הסבירה.

בהקשר זה אציין כי אין חולק כי בשנת 2013, הנתבעים נדרשו על ידי התובעת לספח חלק אחר מחלקת ביתם לצורך סלילת הדרך המאושרת. באותו מעמד, התובעת לא טענה דבר באשר לחלק החורג נשוא התביעה דנן. יתרה מזו, התובעת ביצעה על חשבונה עבודות לחיזוק מבנה הבית באותו חלק חורג, והבטיחה לנתבעים לאשר את החריגה שנוצרה בבקשה להיתר בניה, אך ראש המועצה חזר בו מאוחר יותר מהבטחה זו.

דומה כי ידיעת התובעת על החריגה כבר אז מעידה במקרה הטוב על וויתור מצד התובעת על הפלישה, ובמקרה החמור על חוסר תום לב ומניעים זרים בהגשת התביעה כעת.

בהינתן שהחריגה היא תולדה של מדידה שגויה מטעם התובעת עת לא הוכח צורך בהריסת הבנוי נוכח רוחב הדרך הקיים כיום- עולים לא מעט ספקות לגבי המניע בהגשת התביעה, כך גם תזמון הגשת התביעה עם המחלוקת שהתעוררה עם בני הנתבעים בכל הקשור לחלקה 10 והתביעה בנצרת מלמדים כי התביעה שמונחת בפני הוגשה בהעדר ניקיון כפיים, בחוסר תום לב וממניעים זרים ואף לא מן הנמנע, כי הוגשה מתוך כוונה להפעיל לחץ על הנתבעים בכל הקשור לחלקה 10.

לאור האמור, מצאתי לנכון לדחות התביעה בכל הקשור לסילוק יד הנתבעים והריסת ביתם.

היות והתביעה לסילוק היד נדחתה, התייתר הצורך לדון בטענות הצדדים לגבי סעיף 187 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.

אך, יוער בקצרה, מבלי לקבוע מסמרות, כי התובעת לא הוכיחה כי השימוש של הנתבעים לא היה חוקי לפני התוכנית, ועל פניו הנתבעים כן היו זכאים להגנת הסעיף.

דמי שימוש ראויים:

סעיף 74 לפקודת הנזיקין קובע כי בית המשפט לא ייתן ציווי אם סבור הוא שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע ניתנים להערכה בכסף ולפיצוי ומקום שמתן הציווי יש בו משום התעמרות בתובע.

בעניין נעמה, נקבע כי גם במקרה בו קיימת תחולה לסעיף 74 לפקודת הנזיקין לצד תחולתם של דיני הקניין: "יש לקרוא את המבחנים הקבועים בה באופן העולה בקנה אחד עם השיקולים המנחים אותנו בהפעלת שיקול הדעת בבואנו להגביל את זכות קניינית מכח עקרון תום הלב הכללי" (סעיף 15 לפסק הדין).

התובעת טענה בכתב התביעה כי שטח הפלישה מצד הנתבעים עומד על 126 מ"ר. בסיכומיה טענה כי השטח הנ"ל מחולק לשני מקטעים: המקטע שהופקע ובעצם נסללה בו הדרך זה מכבר, ומקטע הדרך המאושרת ששטחו 10.354 מ"ר. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש עבור מקטע הדרך כנגזרת מהפיצוי שקבע המומחה מטעמה, היינו 8.2% מסכום התביעה הכספית בתוספת דמי שימוש מאז הגשת התביעה ועד לסילוק התביעה בעתיד. התובעת המשיכה ועמדה על הטענה כי יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש גם עבור רכיב הקרקע שהופקע בשטח של 116 מ"ר (יתרת השטח).

הנתבעים טענו כי משלא הוכח שטח הפלישה הנטען אז לא הוכחו דמי השימוש הנגזרים מגודל שטח הפלישה. כן, לטענתם, יש לחשב את דמי השימוש לפי ייעוד המקרקעין ולא לפי השימוש בהם בפועל.

נוכח דחיית התביעה בכל הקשור לסילוק יד הנתבעים, תוך דגש על המדידה השגויה בתוכנית, העדר צורך ציבורי, עוצמת הפגיעה בנתבעים לעומת בתובעת, וחוסר תום לב התובעת; מצאתי לנכון לדחות הן את הסעד לדמי שימוש ראויים, בין התיר לאור השיקולים שנבחנו באריכות לעיל בהתאם הלכת נעמה והלכת רוקר, והמצדיקים שלילת דמי שימוש ולו מכוח סעיף 74 לפקודת הנזיקין.

התובעת ביצעה תכנון לקוי אשר הוציא את גבולות בית הנתבעים לתוך תוואי הדרך המאושרת כשביל להולכי רגל, ובגין הטעות התכנונית מטעמה היא דורשת עתה פיצוי ודמי שימוש מאת הנתבעים.

יוער, כי עצם בקשת התובעת לדמי שימוש עבור 126 מ"ר, בעוד שהסגת הגבול, כביכול, ובהתאם לחישוב המומחה מטעמה היא 10.354 מ"ר בלבד, נגועה בחוסר תום לב ומהווה ניסיון להתעשרות שלא כדין. כך גם ערבוב השטחים שהופקעו וסופחו בתביעה לדמי שימוש כאשר לא הוכח שהנתבעים מחזיקים בשטחים אלו או כי החזיקו בהם לאחר שסופחו והופקעו.

סוף דבר:

התביעה נדחית במלואה.

לאור הקביעות בפסק הדין מצאתי לפסוק הוצאות ריאליות.

התובעת תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 אשר ישולמו לנתבעים תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ז' שבט תשפ"ב, 09 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.